הַכֹּל מְמִירִים, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים.

הַכֹּל (כל אדם) מְמִירִים, מעבירים את הקדושה שיש בקרבנם לבהמת חולין שלהם, אֶחָד (בין) אֲנָשִׁים וְאֶחָד (ובין) נָשִׁים.

לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, אֶלָּא, שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

ומבהירים: לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר, שכן הדבר נאסר בתורה, אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר – מוּמָר, שהקדושה חלה גם על בהמת החולין, וְהממיר סוֹפֵג על כך אֶת הָאַרְבָּעִים מלקות, ככל מי שעובר על מצוות 'לא תעשה', שנאמר: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב, וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י).

הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶם. אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בַּחַטָּאת וְלֹא בָּאָשָׁם וְלֹא בַּבְּכוֹר.

הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת הקרבן שֶׁלָּהֶם, שהקדישו הם, וְכן יִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת הקרבן שֶׁלָּהֶם. אולם אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים בהמת חולין לֹא בּקרבן חַטָּאת וְלֹא בּקרבן אָשָׁם, שהקדיש ישראל לכפר על חטאו ומסר לכהנים להקרבה, וְלֹא בַּבְּכוֹר, בכור בהמה טהורה שקיבל מישראל, והוא עומד להקריבו, שאין הכהן נחשב בעלים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בַּבְּכוֹר?

ודנים בכך. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין הכהנים מְמִירִים בַּבְּכוֹר שניתן להם, והרי הוא שלהם!

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן; מַה חַטָּאת וְאָשָׁם אֵין מְמִירִים בּוֹ – אַף הַבְּכוֹר לֹא יְמִירֶנּוּ בּוֹ.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הרי גם חַטָּאת וְאָשָׁם הם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְגם הַבְּכוֹר – מַתָּנָה לַכֹּהֵן. מַה (כשם ש)חַטָּאת וְאָשָׁם – אֵין הכהנים שקיבלוהו מְמִירִים בּוֹ, אַף בְּכוֹר – לֹא יְמִירֶנּוּ הכהן בּוֹ.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מַה לִּי אֵינוֹ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם – שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם, תֹּאמַר בַּבְּכוֹר – שֶׁזָּכִין בּוֹ בְּחַיָּיו!

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מַה לִּי, מדוע הכהן אֵינוֹ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם שקיבל להקרבה – מפני שֶׁאֵין זָכִין (זוכים) בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶם, אלא רק לאחר שנשחטו ונזרק דמם על המזבח, ואז לא שייך להמיר, האם תֹּאמַר כך בַּבְּכוֹר – שֶׁהכהנים זָכִין לוֹ (בו) בְּחַיָּיו? שהוא ניתן לכהן עוד בשעה שהוא חי! אלא יש לומר, שאם המיר הכהן בהמת חולין בבכור שקיבל – תחול התמורה.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ"; הֵיכָן קְדוּשָּׁה חָלָה עָלָיו – בְּבֵית הַבְּעָלִים, אַף תְּמוּרָה – בְּבֵית הַבְּעָלִים.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מקור לשיטתו שלו: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר בתורה: "וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז,י), ויש להשוות את ההקדשה של התמורה להקדשת הקרבן המקורי: הֵיכָן קְדוּשָּׁה חָלָה עָלָיו, על הקרבן המקורי – בְּבֵית הַבְּעָלִים! אַף קדושת בהמת התְּמוּרָה חלה רק בְּבֵית הַבְּעָלִים. ולכן רק הבעלים שהבכור מתקדש בביתו יכול לעשות תמורה בבכור, ולא הכהן. והלכה כרבי עקיבא.

מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר; מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים; מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים;

מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, שדין תמורה חל, גם אם יש לו קרבן ממין בקר והמיר אותו על בהמה ממיני הצאן, כבשים או עזים, וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר; וכן ממירים מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים; מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים.

מִן הַתְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים; שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב".

וממירים אפילו מִן הַתְּמִימִים, בהמות קרבן ללא מום, עַל בַּעֲלֵי מוּמִין שפסולים להקרבה, וּמִבַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַתְּמִימִים. שֶׁכך נֶאֱמַר: "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב" (ויקרא כז,י), כלומר לא ימיר חולין תמים ("טוב") בקרבן בעל מום ("רע"), ולא חולין בעל מום בקרבן תמים, ועל שניהם נאמר שם: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ".

אֵיזֶהוּ "טוֹב בְּרָע"? בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָם.

ומפרטים: אֵיזֶהוּ "טוֹב בְּרָע", באיזה מקרה ממירים בקרבן בעל מום? דווקא בבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁן אֶת מוּמָם, שכשהוקדשו לקרבן היו ראויים להקרבה, ואחר כך נפל בהם מום ונפסלו. אך בהמה שהוקדשה כשכבר הייתה בעלת מום אינה עושה תמורה.

מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד; אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְּאֶחָד.

מְמִירִים אֶחָד בִּשְׁנַיִם, בהמת חולין אחת בשתי בהמות של קרבן, שאומר: "בהמה זו תמורת שתי בהמות אלו", וכן שְׁנַיִם של חולין בְּקרבן אֶחָד; ואפילו אֶחָד חולין בְּמֵאָה קרבנות, וּמֵאָה חולין בְּקרבן אֶחָד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ", מַה הוּא מְיוּחָד – אַף תְּמוּרָתוֹ מְיוּחֶדֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְמִירִים אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" (שם), מַה "הוּא" משמעו מְיוּחָד (אחד) – אַף תְּמוּרָתוֹ מְיוּחֶדֶת (אחת). ואין הלכה כרבי שמעון.

אֵין מְמִירִין אֵבָרִים בְּעוּבָּרִים, וְלֹא עוּבָּרִים בְּאֵבָרִים; וְלֹא אֵבָרִים וְעוּבָּרִים בִּשְׁלֵמִים, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶן.

אֵין מְמִירִין אֵבָרִים של חולין בְּעוּבָּרִים של קרבן, שהאומר על איבר של בהמת חולין, שיהיה תמורת עובר קרבן – לא חלה קדושה על האיבר. וְכן להפך, לֹא ממירים עוּבָּרִים של חולין בְּאֵבָרִים של בהמת קרבן, ואם עשה כן, לא חלה הקדושה. וְכן לֹא ממירים אֵבָרִים וְעוּבָּרִים של חולין בּקרבנות שְׁלֵמִים, וְלֹא ממירים שְׁלֵמִים של חולין בָּהֶן, באיברים או בעוברים של קרבן.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמִירִים אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים, וְלֹא שְׁלֵמִים בְּאֵבָרִין.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְמִירִים אֵבָרִין של חולין בּקרבנות שְׁלֵמִים, וְאולם לֹא שְׁלֵמִים של חולין בְּאֵבָרִין של קרבן.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר: "רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה" – כּוּלָּהּ עוֹלָה; אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: "רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ תַּחַת זוֹ" – תְּהֵא כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי נימוק לדבריו: וַהֲלֹא בַּּמּוּקְדָּשִׁין, כאשר מקדישים קרבן, הָאוֹמֵר: "רַגְלָהּ שֶׁל בהמה זוֹ עוֹלָה" – הבהמה כּוּלָּהּ נעשית עוֹלָה. ואם כן, אַף לעניין הקדשת תמורה, כְּשֶׁיֹּאמַר: "רַגְלָהּ שֶׁל בהמת חולין זוֹ תַּחַת בהמת קרבן זוֹ" – תְּהֵא בהמת החולין כּוּלָּהּ תְּמוּרָה תַּחְתֶּיהָ! ואין הלכה כמותו.

אֵין הַמְדוּמָּע מְדַמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

אֵין הַמְדוּמָּע, חולין שהתערבה בו תרומה, ויש בו אחוז אחד של תרומה לפחות, כולו נעשה תרומה ואסור באכילה למי שאינו כהן; אם התערב מן המדומע בחולין, אינו מְדַמֵּעַ, אינו אוסר את התערובת, אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן (חישוב יחסי). ואם יש בתערובת פי מאה מן התרומה שנפלה תחילה, הכול חולין.

וְאֵין הַמְחוּמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

וְאֵין הַמְחוּמָּץ, כאשר שאור שנעשה מתרומה ניתן לתוך עיסה של חולין והחמיץ אותה (גרם לה לתפוח), ובכך נחשב הבצק כולו תרומה – אין אותו בצק מוחמץ מְחַמֵּץ עיסה אחרת להיחשב כעיסה של תרומה, אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, האם מה שיש בה משאור התרומה יכול להחמיץ אותה בפני עצמו, ואם לא – העיסה חולין.

וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.

וְכן אֵין הַמַּיִם השְׁאוּבִים בכלי, שהם פסולים לטבול בהם, ואם נפלו מהם שלושה לוגים למקווה שיש בו פחות מארבעים סאה הם פוסלים אותו; אם המשיך (הזרים) מים שאובים על הקרקע, ונפלו לתוכו, אינם פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, רק אם המים השאובים רבים יותר ממי הגשמים שבמקווה.

אֵין מֵי חַטָּאת נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר.

אֵין מֵי חַטָּאת, שמזים על טמא מת לטהרה, נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת ומסוגלים לטהר, אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר פרה אדומה עליהם.

אֵין בֵּית הַפְּרָס עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס,

אֵין בֵּית הַפְּרָס, שדה שהיה בו קבר ונחרש, והוא מטמא מדברי חכמים מחשש לעצמות שהמחרשה פיזרה בו, אינו עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס, שאם הוסיפו וחרשו מן השדה החוצה, אין חוששים שנגררו לשם העצמות.

וְלֹא תְּרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה,

וְלֹא תְּרוּמָה יכולה לחול אַחַר תְּרוּמָה, שאם הפרישו תרומה גדולה פעמיים מאותם פירות – לא חלה התרומה השנייה.

וְלֹא תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה,

ודומה לכך בענייננו: וְלֹא בהמת תְּמוּרָה, שהמירו בבהמת קרבן והתקדשה, עוֹשָׂה תְּמוּרָה נוספת, שאם אמר על בהמת חולין נוספת, שתהיה תמורת בהמת התמורה – אין הבהמה השלישית קדושה.

וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.

ומוסיפים: וְלֹא הַוָּלָד שילדה בהמת קרבן עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, שאם המיר בו בהמת חולין אינה קדושה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה.

אָמְרוּ לוֹ: הֶקְדֵּשׁ עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, לֹא הַוָּלָד וְלֹא תְּמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

אָמְרוּ לוֹ חכמים: דווקא הֶקְדֵּשׁ, בהמה שהוקדשה בעצמה לקרבן עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, ולֹא הַוָּלָד וְלֹא תְּמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה. וכך הלכה.

הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בִּבְהֵמָה.

הָעוֹפוֹת, תורים או בני יונה שהוקדשו לקרבן, וְהַמְּנָחוֹת, קרבנות ממיני דגן – אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שאם המירו בהם חולין – לא חלה קדושה על התמורה. וטעם הדבר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בדין התמורה אֶלָּא: "וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה" (ויקרא כז,י).

הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִים אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָמִיר אֹתוֹ" – יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה, לֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשּׁוּתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה.

הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִים – אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שאם המירו בהמה של חולין בקרבנות ציבור או בקרבנות של שותפים – אין היא מתקדשת, שֶׁכך נֶאֱמַר: "לֹא יָמִיר אוֹתוֹ" (שם) בלשון יחיד, ומכאן שרק יָחִיד עוֹשֶׂה תְּמוּרָה בקרבן שלו, ולֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשּׁוּתָּפִים עוֹשִׂים תְּמוּרָה.

קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת אֵינָן עוֹשִׂים תְּמוּרָה.

וכן קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת, שלא הוקדשו להקרבה על המזבח אלא כרכוש המקדש – אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר בִּכְלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו: מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד – יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר; מַה מַּעֲשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ – יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מקור לדינים אלה: וַהֲלֹא הַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה) בִּכְלָל כל הקרבנות הָיָה, שנאמר בהם דין התמורה: "וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'... לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ" (ויקרא כז,ט–י), וְלָמָּה יָצָא מהכלל, שנאמר בו דין תמורה לעצמו: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן... וְלֹא יְמִירֶנּוּ" (שם, פסוקים לב–לג)? כדי לְהַקִּישׁ (להשוות) אֵלָיו את שאר הקרבנות, וללמוד: מַה מַּעֲשֵׂר בהמה הוא קָרְבָּן של יָחִיד, ששותפים פטורים ממעשר בהמה (בכורות פ"ט מ"ג), כך רק קרבן יחיד עושה תמורה, יָצְאוּ מכלל זה קָרְבְּנוֹת צִבּוּר (ושותפים), שאין בהם דין תמורה. ועוד: ומַה מַּעֲשֵׂר בהמה הוא קָרְבָּן הקרב על המִזְבֵּחַ, כך רק קרבנות שמיועדים למזבח עושים תמורה, יָצְאוּ מדין זה קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת.