שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.

שְׁתֵּי מִדּוֹת (כלי מדידה) שֶׁל יָבֵשׁ, שמודדים בהן את סולת המנחות, הָיוּ בשימוש בַּמִּקְדָּשׁ: מידה של עִשָּׂרוֹן (עשירית האיפה, כ-2.5 ליטר) ומידה של חֲצִי עִשָּׂרוֹן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שלוש מידות היו, עִשָּׂרוֹן, עִשָּׂרוֹן, כלומר שתי מידות של עישרון, אחת מכילה עישרון כשהכלי גדוש למעלה משפתו, ואחת גדולה יותר, שמכילה עישרון כשאינה גדושה אלא ‘מחוקה׳. וכלי מידה של חֲצִי עִשָּׂרוֹן.

עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת. לֹא הָיָה מוֹדֵד לֹא בְּשֶׁל שְׁלשָׁה לַפָּר, וְלֹא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל, אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת.

ומסבירים: כלי המידה של עִשָּׂרוֹן, מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד את הסולת לְכָל הַמְּנָחוֹת, אף אלו שיש בהן יותר מעישרון; שלֹא הָיָה מוֹדֵד לֹא בּכלי שֶׁל שְׁלשָׁה עשרונים למנחת נסכים הבאה עם קרבן פָּר (במדבר טו,ט), וְלֹא היה מודד בּכלי שֶׁל שְׁנַיִם למנחת נסכים של אַיִל (שם פסוק ו), אֶלָּא היה מוֹדְדָן עֶשְׂרוֹנוֹת, עישרון ועוד עישרון.

חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִים.

וכלי מדידה של חֲצִי עִשָּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חצי עישרון לחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, שהיה מביא בכל יום מנחה מעישרון סולת, מֶחֱצָה ממנו קרבה בַּבֹּקֶר, והמֶחֱצָה השנית קרבה בֵּין הָעַרְבַּיִם (לעיל פ"ד מ"ה), וחלוקת עישרון זה לשני חצאי עשרונים הייתה נעשית בכלי זה.

שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

הִין וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, לֹג, וַחֲצִי לֹג, וּרְבִיעִית לֹג.

הִין (שנים עשר לוג, כ-4.15 ליטר); וַחֲצִי הַהִין (שישה לוגים, כ-2.07 ליטר), למדידת היין לנסכים, ולשמן מנחת הנסכים הבאים עם קרבן הפר; וּשְׁלִישִׁית הַהִין (ארבעה לוגים, כ-1.38 ליטר) ליין ולשמן הבאים עם האיל; וּרְבִיעִית הַהִין (שלושה לוגים, כ-1.03 ליטר), ליין ולשמן הבאים עם הכבש; וכן לוֹג (345 סמ״ק), וַחֲצִי לוֹג (172 סמ״ק), וּרְבִיעִית לוֹג (86 סמ"ק), שיבואר עניינם במשנה הבאה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בָּהִין – עַד כָּאן לַפָּר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: לא היו במקדש כלי מידות שונים לנסכי הפר, האיל והכבש. אלא רק כלי מידה אחד של הִין, ושְׁנָתוֹת (חריצי סימון) הָיוּ בַּהִין לסימן: עַד כָּאן לַפָּר, לנסכי הפר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׂ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם הִין. וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ? אֶלָּא מִדָּה יְתֵירָה שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל, לוֹג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר וְלוֹג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם, במקדש, כלי מידה בשיעור הִין. וטעמו: וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ? שהרי אין דבר הבא במקדש שמידתו היא הין. אֶלָּא היו שם מידות חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין, והמידה השביעית – מִדָּה יְתֵירָה (נוספת) שֶׁל לוֹג וּמֶחֱצָה הָיְתָה, שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד שמן לְצורך מִנְחַת חביתין של כֹּהֵן גָּדוֹל, הצריכה שלושה לוגים שמן, והייתה קרבה לחצאין: לוֹג וּמֶחֱצָה שמן למחצית המנחה הקרבה בַּבֹּקֶר, וְלוֹג וּמֶחֱצָה שמן למחצית המנחה הקרבה בֵּין הָעַרְבַּיִם. ואין הלכה כרבי שמעון.

רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת? רְבִיעִית מַיִם לַמְּצוֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר.

מידת רְבִיעִית הלוג, מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת? למדידת רְבִיעִית מַיִם חיים לצורך טהרת המְּצוֹרָע שנרפא מצרעתו (ויקרא יד,ה), וכן לצורך מדידת רְבִיעִית שֶׁמֶן לחלות ורקיקים שמביא הנָּזִיר, כאשר הוא משלים את ימי נזירותו (במדבר ו,טו).

חֲצִי לוֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? חֲצִי לוֹג מַיִם לַסּוֹטָה, וַחֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה.

כלי מידת חֲצִי הלוֹג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? למדידת חֲצִי לוֹג מַיִם מן הכיור שבמקדש לצורך השקיית האישה הסּוֹטָה (במדבר ה,יז) וכן למדידת שיעור חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לבלילת הסולת של לחמי התּוֹדָה (ויקרא ז,יב).

וּבַלּוֹג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת.

וּבַמידה של לוֹג הָיָה מוֹדֵד שמן לְכָל הַמְּנָחוֹת.

אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן – נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לוֹג.

ומעירים: אֲפִילּוּ מִנְחָה בשיעור שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן – נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לוֹג שמן בכלי זה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן – אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמִנְחָה וְלוֹג שָׁמֶן".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן – אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, אותו לוג שצריך להביא עם כל מנחה, כפי שֶׁנֶּאֱמַר בקרבן המצורע: "...וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹוג שָׁמֶן" (ויקרא יד,כא), וממה שנאמר "למנחה" יש לדייק, שעם כל מנחה מביאים לוג שמן אחד בלבד.

שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלשָׁה לַכֶּבֶשׂ,

מידת שִׁשָּׁה לוגים, כלומר חצי ההין – מודדים בה יין לנסך ושמן למנחת נסכים לַפָּר, ומידת אַרְבָּעָה לוגים, שלישית ההין – לָאַיִל. וּשְׁלשָׁה לוגים, רביעית ההין – לַכֶּבֶשׂ (ראו במדבר טו,ד–י).

שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לוֹג לְכָל נֵר.

ומוסיפים: שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לוגים של שמן נדרשו להדלקת המְּנוֹרָה בכל יום, שכן היו במנורה שבעה נרות, והיו נותנים מכלי מידת חֲצִי הלוֹג לְכָל נֵר.

מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ.

מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים, כלומר מנחת נסכים של אילים במנחת נסכים של פרים, שהיחס בין השמן והסולת שבהם שווה – שני לוגים שמן לעישרון סולת; וכן מערבים מנחת נִסְכֵּי כְבָשִׂים, שיש בהם שלושה לוגים לעישרון, בְּמנחת נִסְכֵּי כְבָשִׂים אחרים. וכן מערבים מנחת נסכים שֶׁל קרבן יָחִיד בְּמנחת נסכים שֶׁל צִבּוּר, או מנחת נסכים שֶׁל קרבן שהוקרב היוֹם בְּמנחת נסכים שֶׁל קרבן שהוקרב אֶמֶשׁ, אם היחס בין השמן והסולת שבהם שווה.

אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים.

אֲבָל אֵין מְעָרְבִין מנחת נִסְכֵּי כְבָשִׂים בְּמנחת נִסְכֵּי פָרִים ובמנחת נסכי אֵילִים.

וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ – כְּשֵׁרִין. אִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל – פָּסוּל.

וְאִם בְּלָלָן (ערבב) בשמן, אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן, ולאחר מכן נִתְעָרְבוּ המנחות אלו באלו – כְּשֵׁרִין להקרבה. ואִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל כל אחת בפני עצמה התערבו – פָּסוּל להקרבה.

הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה, לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין.

הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם מנחת הָעוֹמֶר למחרת יום טוב ראשון של פסח, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה משאר מנחות הכבשים, שני עשרונים סולת (ויקרא כג,יג) ולא עישרון – לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין, שאף בו היו מביאים שלושה לוגים שמן למנחה ושלושה לוגים יין לניסוך.

כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גּוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ.

כָּל הַמִּדּוֹת (כלי המדידה) שֶׁהָיוּ בּבית המִּקְדָּשׁ הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, היו ממלאים אותן עד למעלה משפתן, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, מידת העישרון המיועדת ל׳מנחת חביתין׳ שהוא מביא בכל יום (ראו לעיל משנה א), שֶׁהָיָה גּוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ, שהייתה גדולה יותר, ועישרון גדוש היה נכנס בתוכה.

מִדּוֹת הַלַּח – בֵּירוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ – בֵּירוּצֵיהֶן חוֹל.

מִדּוֹת הַלַּח – בֵּירוּצֵיהֶן, מה שנשפך מעבר לשפת הכלי – הוא קֹדֶשׁ, כדין כל דבר שהיה בכלי שרת. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ – בֵּירוּצֵיהֶן חוֹל, שהכלי אינו מקדש אלא את שבתוכו ממש.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חוֹל, לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵיהֶן חוֹל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח הן קֹדֶשׁ, שהתקדשו על ידי משיחה בשמן המשחה, לְפִיכָךְ אף בֵּירוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמה שאין כן מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, הן עצמן חוֹל, שלא נתקדשו, לְפִיכָךְ אף בֵּירוּצֵיהֶן חוֹל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מִשּׁוּם (מטעם) זֶה, וגם אלו וגם אלו הם קודש, אֶלָּא שֶׁהדבר הַלַּח נֶעְכָּר (נע ונוזל), ולכך יש להניח, שמה שנמצא מחוץ לכלי כבר היה בתוכו והתקדש, וכשהוסיפו לערות לתוך הכלי, מה שהיה בו בתחילה נשפך החוצה. וְאילו הדבר הַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר, ולכך יש לומר, שמה שבתוך הכלי הוא שקדוש, ומה שבחוץ לא היה כלל בתוך הכלי, ולא התקדש בו.

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים,

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין (צריכים) להביא עמם נְסָכִים,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח, וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר של בהמה טהורה, וְהַמַּעֲשֵׂר של בהמה טהורה, וְקרבן הַפֶּסַח, וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם.

אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים.

אֶלָּא שֶׁלא ככל חטאת ואשם, חַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים.

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה, חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם מצוות סְמִיכָה של ידי הבעלים על ראש הקרבן, חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְו‍ֹת (‘פר העלם דבר של ציבור׳), פר חטאת שמביא הציבור, כאשר התברר, שהסנהדרין הורו הוראת טעות, ועשה הציבור על פיהם (ויקרא ד,יג–כא), ונאמר בו: “וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר״ (שם פסוק טו), וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל ביום הכיפורים, שהכהן הגדול סומך את ידיו עליו (ויקרא טז,כא).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לא רק פר הבא על כל המצוות, אלא אַף שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שעיר שמביא כל אחד מן השבטים, כאשר התברר, שהסנהדרין התירו בטעות עבודה זרה, ועשה הציבור על פיהם (ראו במדבר טו,כד). ואין הלכה כרבי שמעון.

כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵׂר, וְהַפֶּסַח.

לעומת קרבנות הציבור, כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הבאים מן הבהמה טְעוּנִים סְמִיכָה, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח.

וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכִים, וּמֵמִיר.

וְהַיּוֹרֵשׁ, כגון מי שהקדיש אביו בהמה לקרבן ומת, מביא את הקרבן וסוֹמֵךְ עליו, שהוא נחשב לקרבנו. וּמֵבִיא עם קרבן זה נְסָכִים. וּמֵמִיר, שאם אמר על בהמת חולין, שהיא תהיה תמורת הקרבן שירש מאביו – חלה גם עליה הקדושה.

הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.

הַכֹּל סוֹמְכִין על הקרבן שהביאו, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן. סוּמָא (עיוור), וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ המביא את קרבנו של אדם אחר, וְהָאִשָּׁה.

וּסְמִיכָה – שְׁיָרֵי מִצְוָה.

וּסְמִיכָה – שְׁיָרֵי מִצְוָה, כלומר אינה עיקר מצוות הקרבן, וגם אם לא נעשתה אינה מעכבת.

עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם,

וסומכים עַל הָרֹאשׁ של בהמת הקרבן, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם של הסומך.

וּבְמָקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין,

וּבאותו מָקוֹם שֶׁבו סוֹמְכִין על הקרבן, בעזרה – שם שׁוֹחֲטִין אותו. כלומר, יש לסמוך על הקרבן בעזרה שבמקדש, שם שוחטים אותו.

וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה.

וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה, מיד אחריה, צריכה להיעשות השְׁחִיטָה.

חוֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה.

חוֹמֶר (צד חומרה) יש בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וכן יש צד חומרה בַּתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה.

שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים.

ומפרטים: חומר בסמיכה כאשר הביאו כמה אנשים קרבן אחד בנדבה, שֶׁאֶחָד מהם מֵנִיף לְמען כָל הַחֲבֵרִים. וְאולם אֵין אֶחָד מהם סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים, אלא כל אחד צריך לסמוך על הקרבן בעצמו.

וְחוֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, בַּחַיִּים וּבַשְּׁחוּטִין, בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה.

ומצד שני, חוֹמֶר בַּתְּנוּפָה, שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת הן בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד והן בְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, הן בַּקרבנות החַיִּים, כגון כבשי עצרת, והן בַּשְּׁחוּטִין, כגון שלמים; הן בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, קרבן בהמה, והן בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, כמנחת העומר; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה, שאינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד (חוץ מיוצאים מן הכלל שהוזכרו לעיל משנה ז), ורק בבעלי חיים, וקודם שחיטה.