כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד, בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן,

כָּל המנחות, הן הבאות כקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהן הבאות כקרבנות הַיָּחִיד, בָּאִים בין מִן התבואה שגדלה באָרֶץ (ארץ ישראל) וּבין מִחוּצָה לָאָרֶץ, בין מִן הֶחָדָשׁ (מתבואת שנה זו) ובין מִן הַיָּשָׁן (שנקצר בשנים קודמות).

חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ, וּמִן הָאָרֶץ.

חוּץ מִן הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁשני אלה אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ ורק מִן התבואה הגדלה באָרֶץ.

וְכוּלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמּוּבְחָר.

וְכוּלָּן, כל המנחות, אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמּוּבְחָר.

וְאֵיזֶהוּ מוּבְחָר? מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה – אַלְפָא לַסּוֹלֶת.

וְאֵיזֶהוּ המוּבְחָר? המקומות מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה – הרי הן אַלְפָא (ראשונה במעלה) לַסּוֹלֶת, שהתבואה הגדלה במקומות אלה הייתה עושה סולת משובחת.

שְׁנִיָּיה לָהֶם – חֲפָרַיִים בַּבִּקְעָה.

שְׁנִיָּיה לָהֶם במעלה – חֲפָרַיִים שבַּבִּקְעָה.

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים.

ומוסיפים: כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת לסולת המנחה, אֶלָּא שמִכָּאן, מהמקומות הללו, הָיוּ מְבִיאִים, שהם היו המובחרים יותר.

אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן. וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין תבואה לסולת לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים (שדה שמזבלים אותו) וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים (שדה הזקוק להשקיה) וְלֹא מִבֵּית הָאִילָן (שדה של אילנות), שכל אלה, תבואתם אינה משובחת. וְאולם אִם הֵבִיא מהם – כָּשֵׁר.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קוֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, וְהִיא עוֹשָׂה סוֹלֶת מְרוּבָּה.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, בעל השדה? נָרָהּ (חורש אותה) בשָׁנָה הרִאשׁוֹנָה, ואין הוא זורע בה דבר. וּבַשנה השְׁנִיָּה (הבאה) זוֹרְעָהּ קוֹדֶם לחג הפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם, ובכך הִיא (השדה) עוֹשָׂה סוֹלֶת מְרוּבָּה ומשובחת.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק? הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ. עָלָה בָּהּ אָבָק – פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנַפֶּינָּה.

ומסבירים: כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק את הסולת? הַגִּזְבָּר מַכְנִיס את יָדוֹ לְתוֹכָה, ומעלה ממנה בידו. אם נמצא שעָלָה בָּהּ אָבָק (קמח דק וגרוע) – הרי היא פְּסוּלָה עַד שֶׁיְּנַפֶּנָּה (ינפה אותה) בנפה דקה, כדי להסיר את האבק הדק שיש בה.

וְאִם הִתְלִיעָה – פְּסוּלָה.

וְאִם הִתְלִיעָה, רחשו בה תולעים – הריהי פְּסוּלָה לשמש למנחה.

תְּקוֹעָה – אַלְפָא לַשֶּׁמֶן.

העיר תְּקוֹעָה הייתה אַלְפָא (הראשונה במעלה) לַשֶּׁמֶן, להביא ממנה שמן מובחר למקדש.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנִיָּה לָהּ לתקועה, העיר רֶגֶב הנמצאת בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין.

ומעירים: מצד הדין כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת להבאת שמן, אֶלָּא שדווקא מִכָּאן (מתקוע ומרגב) הָיוּ מְבִיאִין.

אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם. וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין שמן למנחות לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים (שדה שמזבלים אותו), וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים (שדה המושקה בידי אדם), וְכן לֹא מביאים שמן מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם, מעצי זית שזרעו ביניהם תבואה. ובכל אלה, אִם הֵבִיא מהם שמן – הריהו כָּשֵׁר למנחות.

אֵין מְבִיאִין אָנְפִּיקְנוֹן. וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל.

אֵין מְבִיאִין אָנְפִּיקְנוֹן (שמן המופק מזיתי בוסר), וְאִם הֵבִיא – הרי הוא פָּסוּל להקרבה.

אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בַּמַּיִם, וְלֹא מִן הַכְּבוּשִׁים, וְלֹא מִן הַשְּׁלוּקִין. וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל.

וכן אֵין מְבִיאִין שמן למקדש מִן הַגַּרְגְּרִים של הזיתים שֶׁנִּשְׁרוּ בַּמַּיִם, וְלֹא מִן הזיתים הַכְּבוּשִׁים (במלח או בחומץ), וְלֹא מִן הזיתים הַשְּׁלוּקִין (המבושלים), וְאִם הֵבִיא שמן מאלה – הריהו פָּסוּל.

שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים.

שְׁלשָׁה זֵיתִים, שלושה שלבי מסיק (קטיף) זיתים היו בכל שנה, וּבָהֶן, בכל אחד מהם, מפיקים שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה סוגי שְׁמָנִים, ובסך הכול מופקים תשעה סוגי שמן בשנה אחת.

הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן – מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן.

ומפרטים: הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן – כיצד הוא נעשה? בעל הזית מְגַרְגְּרוֹ (קוטף את הזיתים) בְּרֹאשׁ עץ הַזַּיִת, וְכוֹתֵשׁ אותם במכתשת, ולאחר מכן נוֹתֵן את הזיתים הכתושים לְתוֹךְ הַסַּל של בית הבד, שבו מניחים את הזיתים לצורך סחיטה, והשמן זב מעצמו ומסתנן דרך שולי הסל, לתוך אגן שבו נאסף השמן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אינו נותן את הזיתים הכתושים בתוך הסל אלא סְבִיבוֹת דפנות הַסַּל, מבחוץ, והשמן חודר פנימה לסל, ומשם זב לתוכו וחוזר ומסתנן דרך שולי הסל. זֶה הוא השמן הרִאשׁוֹן המופק מהזית הראשון.

טָעַן בַּקּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי.

לאחר מכן טָעַן על הזיתים שבסל בַּקּוֹרָה הכבדה של בית הבד, שכובדה גורם לסחיטה של שמן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא היה טוען בקורה אלא בָּאֲבָנִים גדולות. וזֶה, השמן היוצא בסחיטה זו, הוא השמן השֵׁנִי מזיתי המסיק הראשון.

חָזַר וְטָחַן וְטָעַן – זֶה שְׁלִישִׁי.

לאחר מכן חָזַר וְטָחַן את הזיתים ברחיים, כדי לרסק אותם ולאפשר לשארית השמן שבתוכם לצאת החוצה, וְטָעַן על הזיתים הללו קורה – וזֶה, השמן היוצא מטעינה זו, הריהו השמן השְׁלִישִׁי מזיתי המסיק הראשון.

הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.

מבין שלושת השמנים הללו, השמן הָרִאשׁוֹן – כשר להדלקת המְּנוֹרָה שבמקדש, שנאמר בו: “שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז,כ), וְהַשְּׁאָר (שני השמנים האחרים) – כשרים רק לַמְּנָחוֹת.

הַזַּיִת הַשֵּׁנִי – מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בַּקּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן – זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.

הַזַּיִת (המסיק) הַשֵּׁנִי – מְגַרְגְּרוֹ, קוטף את הזיתים הנמצאים בְּגובה רֹאשׁ הַגַּג של ביתו וְכוֹתֵשׁ אותם במכתשת, וְנוֹתֵן אותם לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת דפנות הַסַּל, כפי שהוסבר לעיל. זֶה השמן הרִאשׁוֹן. ולאחר מכן, טָעַן את הזיתים הכתושים בַּקּוֹרָה, ואילו רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים. ושמן זֶה הוא השמן השֵׁנִי. לאחר מכן חָזַר וְטָחַן ברחיים את הזיתים, ושב וְטָעַן אותם בקורה – ושמן זֶה הוא השמן השְׁלִישִׁי. ואף במסיק זה, השמן הָרִאשׁוֹן – מיועד להדלקת המְּנוֹרָה שבמקדש, וְהַשְּׁאָר – לַמְּנָחוֹת.

הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי – עוֹטְנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְּרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה רִאשׁוֹן. טָעַן בַּקּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים. זֶה שֵׁנִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן – זֶה שְׁלִישִׁי. הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.

הַזַּיִת (המסיק) הַשְּׁלִישִׁי – לאחר שנאספו כל שאר הזיתים מן העץ, בעל הזית עוֹטְנוֹ (מניח את יבול הזיתים ב׳מעטן׳, הכלי שבו מונחים הזיתים) בְּתוֹךְ הַבַּיִת, עַד שֶׁיִּלְקֶה (יתרכך ויתעפש), וּלאחר מכן מַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ (מייבשו) מן המוהל שעליו בְּרֹאשׁ הַגַּג. וְכוֹתֵשׁ את הזיתים וְנוֹתֵן אותם לְתוֹךְ הַסַּל, כדי שיסתנן דרכו השמן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל. זֶה השמן הרִאשׁוֹן. לאחר מכן טָעַן את הזיתים בַּקּוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים. וזֶה, השמן השֵׁנִי. לאחר מכן חָזַר ונטל את הזיתים הללו וְטָחַן אותם בריחיים, וְטָעַן אותם בקורה. ושמן זֶה היוצא מזיתים אלה הוא השמן השְׁלִישִׁי. ואף במסיק זה, השמן הָרִאשׁוֹן – כשר לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר – כשרים רק לַמְּנָחוֹת.

הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן – אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ.

השמן הָרִאשׁוֹן שֶׁבּמסיק הרִאשׁוֹן – אֵין לְמַעְלָה באיכותו מִמֶּנּוּ.

הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי – שָׁוִין.

השמן הַשֵּׁנִי שֶׁבּמסיק הרִאשׁוֹן וְהשמן הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּמסיק השֵּׁנִי – שָׁוִין בחשיבותם.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי – שָׁוִין.

השמן הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהשמן הַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי – שָׁוִין זה לזה בחשיבותם.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי – שָׁוִין.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי – שָׁוִין זה לזה.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי – אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי – אֵין שמן שהוא לְמַטָּה באיכותו מִמֶּנּוּ.

אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַּדִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ; מָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה – טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זָךְ, הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן לַאֲכִילָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: “זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר״, וְלֹא זָךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת.

אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַּדִּין, היה מקום לומר, שֶׁיִּטְעֲנוּ (שיצטרכו) שֶׁמֶן זַיִת זָךְ בקל וחומר: ומָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ מיועדת לַאֲכִילָה – טְעוּנָה (חייבת) בשֶׁמֶן זַיִת זָךְ, הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן מיועדות לַאֲכִילָה של המזבח, להקרבה – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר (לכך נאמר) בציווי על השמן שלוקחים למנורה: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ) – לדייק מכאן: שמן זך כתית נדרש רק לצורך המאור, וְלֹא נדרש שמן זָךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת.

וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן? קְרוֹתַיִם וַהֲטוֹלַיִם – אַלְפָא לַיַּיִן. שְׁנִיָּה לָהֶן – בֵּית רִימָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַּבִּקְעָה.

וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן לנסכים? המקומות הנקראים בשם קְרוֹתַיִם וַהֲטוֹלַיִם הם אַלְפָא (הראשונים במעלה) לַיַּיִן, ומשם הביאו תחילה. שְׁנִיָּה לָהֶן, הבאים אחריהם – בֵּית רִימָּה וּבֵית לָבָן הנמצאים בָּהָר, וּכְפָר סִגְנָה הנמצא בַּבִּקְעָה.

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין.

ומבהירים: מעיקר הדין, כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת להביא מהן את היין, אֶלָּא מִכָּאן, ממקומות אלה, הָיוּ מְבִיאִין.

אֵין מְבִיאִין לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין, וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן. וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין יין לנסכים לֹא מִבֵּית הַזְּבָלִים (כרם המדושן בזבל) וְלֹא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין (כרם המושקה בידי אדם) וְלֹא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן, מגפנים שנזרעו ביניהם זרעים. ואין זה אלא לכתחילה, וְאולם אִם הֵבִיא יין מכרמים אלו – כָּשֵׁר לנסכים.

אֵין מְבִיאִין אֶלְיוֹסְטָן. וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.

וכן אֵין מְבִיאִין לכתחילה לנסכים יין אֶלְיוֹסְטָן (העשוי מענבים שהתמתקו ביותר על ידי השמש), וְאולם אִם הֵבִיא – הריהו כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

אֵין מְבִיאִין לנסכים יין יָשָׁן, שאיבד ממראהו או טעמו, אלו דִּבְרֵי רַבִּי. ואילו חֲכָמִים מַכְשִׁירִין יין ישן שכזה.

אֵין מְבִיאִין לֹא מָתוֹק, וְלֹא מְעוּשָּׁן, וְלֹא מְבוּשָּׁל. וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל.

אֵין מְבִיאִין לנסכים לֹא יין מָתוֹק וְלֹא יין מְעוּשָּׁן, וְלֹא יין מְבוּשָּׁל. וְאִם הֵבִיא אחד מאלה – הריהו פָּסוּל לנסכים.

אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת, אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים.

אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת (גפנים המטפסות על גבי עמודים או קורות) אֶלָּא מִן הגפנים הָרוֹגְלִיּוֹת (השטוחות על פני הקרקע), שפירותיהן משובחים יותר. וּמביאים דווקא מִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים (המעובדים) פעמיים בשנה, בעידור, ניכוש וכדומה, שיינם משובח ביותר.

לֹא הָיוּ כּוֹנְסִים אוֹתוֹ בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.

היין הבא לנסכים, לֹא הָיוּ כּוֹנְסִים (אוספים) אוֹתוֹ בַּחֲצָבִים (מעין כדים) גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, אלא משאיר מקום פנוי, וטעם הדבר – כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ של היין נוֹדֵף, מתפשט בחלל החבית.

אֵינוֹ מֵבִיא לֹא מִפִּיהָ מִפְּנֵי הַקְּמָחִין, וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ.

וכשנוטלים יין מן החבית לצורך הנסכים, אֵינוֹ מֵבִיא יין מִפִּיהָ של החבית, מלמעלה – מִפְּנֵי הַקְּמָחִין (אבק לבן דומה לקמח של עובש יין, הצף על פני היין), וְכן לֹא מביא מִשּׁוּלֶיהָ (תחתיתה) של החבית – מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים השוקעים בתחתית החבית. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ, כלומר משלישה האמצעי של החבית, שעושה שם נקב ודרכו מוציא את היין.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק? הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְּיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק שלא יצא היין שיש בו שמרים או קמחים? הַגִּזְבָּר (פקיד ההקדש), הקונה את היין ובודק אותו, יוֹשֵׁב ועוקב אחר הוצאת היין, וְהַקָּנֶה נתון בְּיָדוֹ. כאשר היין היוצא מהחבית זָרַק אֶת הַגִּיד הלבן של הקמחים – ומיד הִקִּישׁ הגזבר בַּקָּנֶה שבידו, כסימן שיש לסגור את ברז החבית ולא ליטול ממנה עוד יין לנסכים.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַיִן שֶׁעָלָה בּוֹ קְמָחִין – פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם", "תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם".

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַיִן שֶׁעָלָה בּוֹ קְמָחִין – פָּסוּל לנסכים. שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת קרבנות המועדים: "...וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם" (במדבר כח,יט), ומיד אחר כך: "וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן" (שם כ), ללמד שגם הסולת והשמן צריכים להיות תמימים, ללא מום. וכן נאמר לאחר מכן: "מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם" (שם פסוק לא), ללמד שגם היין לנסכים צריך להיות ללא פגם (כגון קמחים). ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.