Menachot 7

חזור

מנחות

פרק ז

הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת.

הַתּוֹדָה, הסולת ללחמי התודה הָיְתָה בָּאָה, הייתה בה כמות של חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, לפי מידת הסאה שנהגה בירושלים, שֶׁהֵן שוות בגודלן לשֵׁשׁ סאים מִדְבָּרִיּוֹת, שנהגו בהיות בני ישראל במדבר סיני.

שְׁתֵּי אֵיפוֹת, הָאֵיפָה שָׁלשׁ סְאִין; עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן, עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.

ומפרטים את אופן החלוקה לפי המידה המדברית: שש הסאים (המדבריות) הן שְׁתֵּי אֵיפוֹת, כאשר הָאֵיפָה יש בה שָׁלשׁ סְאִין. ושתי איפות הן עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן (=עשירית האיפה), מהם עֲשָׂרָה עשרונים ללחמי החָמֵץ, וַעֲשָׂרָה עשרונים ללחמי המַּצָּה.

עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ, עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.

ומפרטים: עֲשָׂרָה עשרונים לֶחָמֵץ, שמהם עשו עשר חלות, עִשָּׂרוֹן אחד שימש לְכל חַלָּה.

וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה. וּבַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין: חַלּוֹת, וּרְקִיקִים, וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן.

וַעֲשָׂרָה עשרונים שימשו לחלק המַּצָּה. וּבַמַּצָּה היו שְׁלשָׁה מִינִין שונים בדרך עשייתם: חַלּוֹת, וּרְקִיקִים דקים, וּרְבוּכָה (עיסה שלשים במים רותחים ומטגנים בשמן עמוק) – עשר ‘חלות׳ מכל מין. וכשמחלקים ביניהם את עשרת העשרונים, נִמְצְאוּ שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ עישרון לְכָל מִין, שָׁלשׁ חַלּוֹת לְכל עִשָּׂרוֹן.

בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלשִׁים קַב, חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְחַלָּה. וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה. וְהַמַּצָּה שְׁלשָׁה מִינִין: חַלּוֹת, וּרְקִיקִים, וּרְבוּכָה. נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקַב.

בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית, שהייתה חמש סאים סולת, לא היו משתמשים בחלוקה לעשרונות אלא לקבים (שישית הסאה), וכך הָיוּ בחמש הסאים שְׁלשִׁים קַב – חֲמִשָּׁה עָשָׂר קבים ללחמי החָמֵץ, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר קבים ללחמי המַּצָּה. ומפרטים: חֲמִשָּׁה עָשָׂר לעשרה לחמי חָמֵץ, קַב וָחֵצִי לְכל חַלָּה; וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר קבים לחלק המַּצָּה. וְהַמַּצָּה יש בה שְׁלשָׁה מִינִין, חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה, עשר חלות לכל מין. וכשמחלקים ביניהם חמישה עשר קבים, נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין, ובכל אחד עשר חלות, שְׁתֵּי חַלּוֹת לְכל קַב.

הַמִּלּוּאִים הָיוּ בָּאִים כְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה – חַלּוֹת, וּרְקִיקִים, וּרְבוּכָה.

הַמִּלּוּאִים, הלחמים שהובאו עם ‘איל המילואים׳ במשך שבעת ימי המילואים (החניכה) של אהרן ובניו לעבודת הכהונה (שמות פרק כט), הָיוּ בָּאִים כְּמַצָּה שֶׁבּקרבן התּוֹדָה מחולקים לשלושה מינים: חַלּוֹת, וּרְקִיקִים דקים וּרְבוּכָה (עיסה חלוטה ומטוגנת בשמן עמוק), אך לא היה בהם לחמי חמץ.

הַנְּזִירוּת הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת בְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה – חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה. נִמְצָא עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְעֶדְוַיִּן.

הַנְּזִירוּת, הלחמים הבאים עם קרבן הנזיר ביום שמשלים את נזירותו (במדבר ו,טו), הָיְתָה בָּאָה שְׁתֵּי יָדוֹת (שני חלקים, שני שליש) בְּמַצָּה שֶׁבַּתּוֹדָה: חַלּוֹת וּרְקִיקִים, וְאֵין בָּהּ רְבוּכָה. נִמְצָא שהיא באה עֲשָׂרָה קַבִּים יְרוּשַׁלְמִיּוֹת (לפי המידה הירושלמית), כלומר שני שליש מחמישה עשר קבים שמביאים למצה שבתודה, שֶׁהֵן שִׁשָּׁה עֶשְׂרוֹנוֹת וְעֶדְוַיִּן (שני שליש, פעמיים 'עוד') לפי המידה המדברית (כפי ששנינו במשנה א).

וּמִכּוּלָּן הָיָה נוֹטֵל אֶחָד מֵעֲשָׂרָה תְּרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה'".

וּמִכּוּלָּן, מכל אחד מארבעת המינים, הָיָה הכהן נוֹטֵל לחם אֶחָד מֵעֲשָׂרָה הלחמים תְּרוּמָה. שֶׁנֶּאֱמַר בדין לחמי התודה: "וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה' לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה" (ויקרא ז,יד).

“אֶחָד״ – שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס. “מִכָּל קָרְבָּן״ – שֶׁיְּהוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שָׁוִין, וְשֶׁלֹּא יִטּוֹל מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ. "לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה", וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים.

ומפרטים הלכות שמדייקים מן הכתוב: "אֶחָד" – לחם אחד שלם, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס. "מִכָּל קָרְבָּן" – שֶׁיְּהוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת (כל ארבעת מיני הלחם) שָׁוִין במספרם, עשרה לחמים בכל מין, וְשֶׁלֹּא יִטּוֹל הכהן מִקָּרְבָּן לַחֲבֵרוֹ, שלא ייקח לחם ממין אחד בעבור מין אחר. וממה שנאמר: "לַכֹּהֵן הַזּוֹרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה" יש ללמוד, שרק לחם אחד מכל מין ניתן לכהן לאכילה, וְאילו הַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַבְּעָלִים של קרבן התודה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הבהמה לקרבן הַתּוֹדָה בִּפְנִים, בתוך העזרה, כדינה, וְלַחְמָהּ נמצא באותה שעה מחוּץ לַחוֹמָה של ירושלים – לֹא קָדַשׁ (התקדש) בשחיטה זו הַלֶּחֶם.

שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַּתַּנּוּר, וַאֲפִילּוּ קָרְמוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

וכן אם שְׁחָטָהּ, את התודה, עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ (בטרם העלו קרום, התקשו) הלחמים בַּתַּנּוּר, וַאֲפִילּוּ כבר קָרְמוּ פניהם של כל הלחמים כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – לֹא קָדַשׁ (התקדש) כלל הַלֶּחֶם, ואף לא הלחמים שקרמו פניהן.

שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ – קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

אם שְׁחָטָהּ, את התודה, במחשבה להקריב את אֵמוריה (החלקים הפנימיים) על המזבח או לאכלה חוּץ לִזְמַנָּהּ, כלומר למחרת, או ששחטה במחשבת חוּץ לִמְקוֹמָהּ, על מנת להקריב את אֵמוריה מחוץ לעזרה או לאכול את בשרה מחוץ לירושלים – קָדַשׁ הַלֶּחֶם ונעשה פיגול (במחשבת חוץ לזמן) או פסול (במחשבת חוץ למקום), כפי ששנינו לעיל פ"ב מ"ג.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

אם שְׁחָטָהּ, את התודה, ולאחר מכן נִמְצֵאת שהייתה טְרֵפָה, שנמצא בבדיקה שהיה בה נקב או מחלה באבר פנימי שהייתה עתידה למות ממנו, ופסולה להקרבה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם בשחיטה זו, שכן הקרבן היה פסול לפני שנשחט.

שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָדַשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָדַשׁ.

אבל אם שְׁחָטָהּ, ולאחר מכן נִמְצֵאת שהיא בַּעֲלַת מוּם, שפסולה להקרבה – נחלקו חכמים בדינו של הלחם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קָדַשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָדַשׁ. והלכה כחכמים.

שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים, וְכֵן שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת, שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

אם שְׁחָטָהּ, את התודה, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אלא לשם קרבן אחר; וְכֵן אֵיל הַמִּלּוּאִים, שעל ידו נכנסו אהרן ובניו לעבודת המשכן (שמות פרק כט), שנשחט שלא לשמו; וְכֵן שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת, שמביאים בחג השבועות עם שתי הלחם, שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – בכל אלה לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם הבא עמם.

נְסָכִים שֶׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי וְנִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל; אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר – יִקְרְבוּ עִמּוֹ. וְאִם לָאו – יִפָּסְלוּ בְּלִינָה.

נְסָכִים הבאים עם הקרבן, שֶׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי, שהונחו בכלי שרת להקרבה עמו, וְאחר כך נִמְצָא הַזֶּבַח פָּסוּל, מה יעשו בנסכים הללו? אִם יֵשׁ שָׁם באותה שעה זֶבַח אַחֵר, שלא הובאו עמו נסכים – יִקְרְבוּ עִמּוֹ הנסכים הללו, וְאִם לָאו, שאין שם זבח הצריך לנסכים – יִפָּסְלוּ בְּלִינָה, יעבור עליהם הלילה, וייפסלו ויישרפו.

וְלַד תּוֹדָה וּתְמוּרָתָהּ, וְהַמַּפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ – אֵינָן טְעוּנִים לֶחֶם.

וְלַד תּוֹדָה, שנולד לבהמה שהוקדשה לקרבן תודה, וכן תְּמוּרָתָהּ של תודה, שאמר על בהמת חולין: “זו תמורת תודה זו״, ואף היא מתקדשת לקרבן תודה; וְכן הַמַּפְרִישׁ בהמה לקרבן תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, ועמד וְהִפְרִישׁ בהמה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ (במקומה), והקריב אותה, ולאחר מכן מצא את הראשונה; כל אלו, אף שהם קדושים כקרבן תודה – אֵינָן טְעוּנִים (צריכים) לֶחֶם.

שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה״ – הַתּוֹדָה טְעוּנָה לֶחֶם, לֹא וְלָדָהּ וְלֹא חֲלִיפָתָהּ וְלֹא תְּמוּרָתָהּ טְעוּנִין לֶחֶם.

ומניין? שֶׁנֶּאֱמַר בדין התודה: "וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וכו׳" (ויקרא ז,יב). ו״התודה״ בה״א הידיעה באה להדגיש: דווקא הַתּוֹדָה עצמה היא שטְעוּנָה לֶחֶם, ולֹא וְלָדָהּ של התודה, וְלֹא חֲלִיפָתָהּ של התודה (שהפריש במקומה), וְלֹא תְּמוּרָתָהּ של התודה, טְעוּנִין לֶחֶם.

הָאוֹמֵר: “הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״ – יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין.

הָאוֹמֵר בנדר: "הֲרֵי עָלַי להביא קרבן תּוֹדָה" – יָבִיא הִיא (התודה עצמה) וְאת לַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין, מכסף חולין שבידו, ולא ממעות מעשר שני. מפני שכמבואר במשנה הבאה, אדם אינו רשאי להביא קרבן שמוטל עליו כחובה ממעות מעשר, והרי כבר חייב עצמו בנדר.

"תּוֹדָה מִן הַחוּלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר" – יָבִיא לַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין.

וכן אם אמר: "הרי עלי להביא תּוֹדָהּ מִן הַחוּלִּין, וְאת לַחְמָהּ אני מביא מִן הַמַּעֲשֵׂר השני" – יָבִיא את לַחְמָהּ מִן מעות הַחוּלִּין, ולא ממעות מעשר שני, שכן הלחם תלוי בתודה ונגרר אחריה.

“תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין" – יָבִיא.

אבל אם מתחילה אמר: "הרי עלי להביא תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר, וְאת לַחְמָהּ אביא מִן מעות הַחוּלִּין" – יָבִיא כפי שנדר, ואינו צריך להביא גם את התודה מן החולין, שהרי מתחילה נדר להביא מן המעשר.

"הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר" – יָבִיא.

וכן אם אמר: "הרי עלי להביא הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר השני" – יָבִיא היא ולחמה ממעשר שני, אם ירצה.

וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.

ומעירים: וְלֹא יָבִיא את הלחם לקרבן התודה מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שהעלה עמו לירושלים, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שפדה בהן מעשר שני והעלה עמו.

מִנַּיִן לָאוֹמֵר "הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה", לֹא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין?

מִנַּיִן לָאוֹמֵר "הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה" שלֹא יָבִיא את התודה ואת לחמה אֶלָּא מִן הַחוּלִּין?

שֶׁנֶּאֱמַר: “וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״, וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים! אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר “צֹאן וּבָקָר״? אֶלָּא לְהַקִּישׁ כָּל הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לַפֶּסַח: מַה הַפֶּסַח שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה – אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה – לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר: “הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, “הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים״, הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה – לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.

שֶׁנֶּאֱמַר בקרבן הפסח: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר" (דברים טז,ב), ויש לתמוה על כתוב זה: וַהֲלֹא אֵין פֶּסַח בָּא מן הבקר אֶלָּא רק מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, שנאמר: “מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ״ (שמות יב,ה), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כאן "צֹאן וּבָקָר"? אֶלָּא כדי לְהַקִּישׁ (להשוות) כָּל קרבן הַבָּא מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן לקרבן הפֶּסַח, וללמדנו: מַה קרבן הַפֶּסַח שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה, אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, ועל כך אין חולק, אַף כָּל דָּבָר, כל קרבן שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹבָה – לֹא יָבֹא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה", או: "הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים", הוֹאִיל וְהֵם בָּאִים חוֹבָה, שחובה עליו לקיים נדרו – לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.

וְהַנְּסָכִים בְּכָל מָקוֹם – לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין.

ומעירים: במשנה הקודמת שנינו, שיש מקרים שבהם מביאים את התודה ואת לחמה ממעות מעשר שני, כאשר נדר כן במפורש. וְאולם הַנְּסָכִים הבאים עם התודה – בְּכָל מָקוֹם (בכל אופן) לֹא יָבוֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. מפני שאין מביאים ממעשר שני אלא דברים המיועדים לאדם לאכילה בירושלים, והנסכים הקרבים על המזבח.