אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים:

אֵלּוּ הן המְנָחוֹת הנִקְמָצוֹת, שהכהן נוטל מהן קומץ ומקטיר אותו על המזבח, וּשְׁיָרֵיהֶן, מה שנותר לאחר הקמיצה, נאכלים בעזרה לַכֹּהֲנִים:

מִנְחַת סוֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעוֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת.

מנחות הנדבה, שהן מִנְחַת הַסּוֹלֶת, כלומר מנחת סולת רגילה (ויקרא ב,א), ומנחת הַמַּחֲבַת (שם פסוק ה), ומנחת הַמַּרְחֶשֶׁת (שם פסוק ז), וְהַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין של מנחת מאפה תנור, שבאה חלות או רקיקים (שם פסוק ד), מִנְחַת גּוֹיִם, וכן מִנְחַת נָשִׁים; ונוסף עליהן מנחות חובה, מִנְחַת הָעוֹמֶר הבאה בט״ז בניסן מן השעורים (ויקרא כג,י), מִנְחַת חוֹטֵא שמביא העני לקרבן חטאת על עברות מסוימות (ויקרא ה,יא), וכן מִנְחַת קְנָאוֹת של אישה סוטה (במדבר ה,טו).

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים – נִקְמֶצֶת, וְהַקּוֹמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִים קְרֵבִים לְעַצְמָן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים, אף שאין שייריה נאכלים על ידי הכהנים, שנאמר: “וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״ (ויקרא ו,טז), אף היא נִקְמֶצֶת, וְהַקּוֹמֶץ קָרֵב על המזבח לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִים, שאינם נאכלים, קְרֵבִים על המזבח לְעַצְמָן. ואין הלכה כרבי שמעון.

מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים – לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים.

מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, ‘מנחת חביתין׳, שמקריב הכהן הגדול בכל יום (ויקרא ו,יג–טו), וּמִנְחַת נְסָכִים, המנחה הבאה עם נסכי קרבנות העולה והשלמים (במדבר פרק טו) – כל אלה עולות כולן לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם חלק הניתן לַכֹּהֲנִים.

בָּזֶה יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים.

בָּזֶה, במנחות אלו, יָפֶה (חזק) כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים – לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ.

לעומת זאת, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם המובאים בחג השבועות, וְלֶחֶם הַפָּנִים, שנים עשר לחמים שעורכים בכל שבת על שולחן הזהב הנמצא בהיכל, ניתנים לַכֹּהֲנִים בלבד, וְאֵין בָּהֶם חלק לַמִּזְבֵּחַ, שאין דבר מהם העולה על המזבח להקטרה. וּבָזֶה, במנחות אלו, יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ.

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שֶׁמֶן: יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קוֹדֶם לַעֲשִׂיָּיתָן.

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי, כגון מנחת מחבת ומנחת מרחשת, טְעוּנוֹת (צריכות) שָׁלשׁ מַתְּנוֹת (נתינות) שֶׁמֶן עליהן בשלושה שלבים הנמנים כאן מן הסוף להתחלה: יְצִיקָה של שמן על המנחה לאחר עשייתה; וּבְלִילָה (ערבוב) של המנחה בשמן שנותן עליה, לאחר שנתן את הסולת בכלי; וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכְּלִי קוֹדֶם לַעֲשִׂיָּיתָן, לפני שנותנים את הסולת בכלי.

וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי.

וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, כלומר רק לאחר שעשה מן הסולת חלות ואפה אותן, בולל אותן בשמן, אלו דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סֹלֶת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הבלילה נעשית בעודן סֹלֶת, לפני שעשה מהן חלות. והלכה כחכמים.

הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, הָרְקִיקִים מְשׁוּחִים.

ומוסיפים: דווקא הַחַלּוֹת של מנחת מאפה תנור טְעוּנוֹת בְּלִילָה בשמן, ואולם הָרְקִיקִים מְשׁוּחִים בשמן, מורחים עליהם שמן לאחר אפייתם, שנאמר: “וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ב,ד).

כֵּיצַד מוֹשְׁחָן? כְּמִין כִי,

וכֵיצַד הוא מוֹשְׁחָן? כְּמִין (כעין) האות היוונית כִי (χ).

וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן שנותר לאחר משיחת הרקיקים נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת פְּתִיתָה.

כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בִּכְלִי טְעוּנוֹת פְּתִיתָה (חלוקה לפתיתים), לאחר שנאפו במחבת או במרחשת.

מִנְחַת יִשְׂרָאֵל – כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל.

מִנְחַת יִשְׂרָאֵל – כּוֹפֵל (מקפל) כל אֶחָד מן הלחמים לאחר אפייתם לִשְׁנַיִם, ואת השְׁנַיִם כופל ועושה לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל (מחלק, שובר) את הלחם במקום שבו נכפלה.

מִנְחַת כֹּהֲנִים – כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל.

מִנְחַת כֹּהֲנִים – כּוֹפֵל כל אֶחָד מן הלחמים לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה כבמנחת ישראל, וְאולם אֵינוֹ מַבְדִּיל.

מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ – לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ.

מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ (‘מנחת חביתין׳), שמביא הכהן הגדול בכל יום – לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ לארבעה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ – אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה – אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ – אֵין נוהגת בָּהֶם כלל מצוות פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין נוהגת בָּהֶם מצוות קְמִיצָה, וכלל הוא: כֹּל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה – אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה. ואין הלכה כרבי שמעון.

וְכוּלָּן כַּזֵּיתִים.

ומוסיפים: וְכוּלָּן, כל המנחות שצריכות פתיתה, צריך שיהיו שם פתיתים שגודלם כַּזֵּיתִים.

כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים.

כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת פעם שִׁיפָה (שפשוף) ביד של החטים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת פעם בְּעִיטָה (מכה) בכף היד או באגרוף. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה נעשות בַּחִטִּים, כדי להסיר את קליפותיהם לפני טחינתם לקמח.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף בַּבָּצֵק.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: השיפה והבעיטה נעשות אַף בַּבָּצֵק, שהן מועילות לעיסה. ואין הלכה כמותו.

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר חלות, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים שמניחים על שולחן הפנים בכל שבוע, וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, שמביא בכל יום, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חלות, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: המנחות כּוּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חלות, חוּץ מֵארבעת מיני החַלּוֹת הבאות עם קרבן התּוֹדָה, ושני מיני חלות הַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר מכל מין. והלכה כרבי יהודה.

הָעוֹמֶר הָיָה בָּא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין.

הָעוֹמֶר, הקרב בט״ז בניסן מיבול השעורים החדש, הָיָה בָּא (נעשה) מסולת בשיעור עִשָּׂרוֹן (כ-2.5 ליטרים), שהופקה מִשָּׁלשׁ סְאִין (כ-25 ליטרים) גרעיני שעורים, כלומר ביחס של אחד לעשר.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הקרבות בחג השבועות מתבואת החיטים החדשה היו באות שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים (כ-5 ליטרים) סולת, שהופקה מִשָּׁלשׁ סְאִין גרעיני חיטים, כלומר ביחס של אחד לחמש.

לֶחֶם הַפָּנִים – עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין.

לֶחֶם הַפָּנִים הקרב בכל שבוע ושבוע, ביום השבת, ובו שתים עשרה חלות (שני עשרונים לחלה), היה נעשה מסולת בשיעור עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים, שהיו נלקחים מִתוך עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין, עישרון לסאה, כלומר ביחס של אחד לשלוש ושליש.

הָעוֹמֶר הָיָה מְנוּפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה.

הָעוֹמֶר הָיָה מְנוּפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, כאשר כל אחת מן הנפות שונה מחברתה בעובייה. והסולת שנותרה שהתקבלה לאחר כל הניפויים שימשה להכנת העומר.

וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם – בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.

וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם היו מנופים בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה נפה,

וְלֶחֶם הַפָּנִים – בְּאַחַת עֶשְׂרֵה.

וְלֶחֶם הַפָּנִים היה מנופה בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נפה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה, אֶלָּא סוֹלֶת מְנוּפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא. שֶׁנֶּאֱמַר: “וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אוֹתָהּ״ – עַד שֶׁתְּהֵא מְנוּפָּה כָּל צָרְכָּהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר: לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה (מספר קצוב, קבוע) למספר הנפות. אֶלָּא סוֹלֶת מְנוּפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁכן נֶאֱמַר במעשה לחם הפנים: "וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אוֹתָהּ" (ויקרא כד,ה), לומר, אינך רשאי לאפות אותה, עַד שֶׁתְּהֵא מְנוּפָּה כָּל צָרְכָּהּ. ואין הלכה כרבי שמעון.