הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.

הַתְּכֵלֶת שבציצית אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, שגם אם אין לו תכלת, מטיל בבגדו חוטי לבן, וְכן הַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.

תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד.

תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת את שֶׁל רֹאשׁ, וגם אם אין לו של יד, מניח של ראש, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת את שֶׁל יָד.

הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן.

הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן של ‘מנחת נסכים׳, שמביאים עם נסכי הקרבנות, אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, ומנסכים את היין על המזבח, אף שלא הובאה המנחה, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן, את הסולת והשמן, שמקריבים את המנחה, אף אם אין יין.

הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

הַמַּתָּנוֹת (נתינות) מדם הקרבן שֶׁמזים עַל פינות מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שבעזרה – אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שאף אם ניתנה רק מתנת דם אחת בלבד, כיפר הקרבן בדיעבד לבעליו.

הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.

הַתְּכֵלֶת שבציצית אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, שגם אם אין לו תכלת, מטיל בבגדו חוטי לבן, וְכן הַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.

תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד.

תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת את שֶׁל רֹאשׁ, וגם אם אין לו של יד, מניח של ראש, וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת את שֶׁל יָד.

הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן.

הַסּוֹלֶת וְהַשֶּׁמֶן של ‘מנחת נסכים׳, שמביאים עם נסכי הקרבנות, אֵינָם מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן, ומנסכים את היין על המזבח, אף שלא הובאה המנחה, וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן, את הסולת והשמן, שמקריבים את המנחה, אף אם אין יין.

הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

הַמַּתָּנוֹת (נתינות) מדם הקרבן שֶׁמזים עַל פינות מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שבעזרה – אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שאף אם ניתנה רק מתנת דם אחת בלבד, כיפר הקרבן בדיעבד לבעליו.

הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים, קרבנות עולה שהתורה ציוותה להקריב בראשי חודשים ובמועדים, אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה, וכגון שאם לא היו פרים במספר הנדרש, יקריבו את הפרים שבידם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרוּבִּים, וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים – יָבִיאוּ פַּר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְלֹא יִקְרְבוּ כּוּלָּן בְּלֹא נְסָכִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אף אִם הָיוּ לָהֶם, לגזברי המקדש, מעות כדי לקנות פָּרִים מְרוּבִּים (כמספר הנדרש), וְאולם לֹא הָיוּ לָהֶם מעות לקנות נְסָכִים הבאים עם הפרים – מוטב שיָבִיאוּ אפילו פַּר אֶחָד וּנְסָכָיו הראויים לו, וְלֹא יִקְרְבוּ כּוּלָּן בְּלֹא נְסָכִין.

הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים וְהַשָּׂעִיר אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְלֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.

הַפָּר וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים לעולה, וְהַשָּׂעִיר לחטאת – אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת שתי הַלֶּחֶם, שאף אם לא הובאו – מקריבים את שתי הלחם. וְאף לֹא הַלֶּחֶם מְעַכְּבָן.

הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

הַלֶּחֶם מְעַכֵּב אֶת שני הַכְּבָשִׂים, שאין מביאים את הכבשים ללא הלחם. וְהַכְּבָשִׂים האלו אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, שמביאים את שתי הלחם אף ללא הכבשים. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס: לֹא כִּי, אֶלָּא הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים, שֶׁכֵּן מָצִינוּ, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה קָרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם, אַף כָּאן – יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.

אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס: לֹא כִּי (כך), אֶלָּא להפך, שני הַכְּבָשִׂים מְעַכְּבִין אֶת הַלֶּחֶם, וְאילו הַלֶּחֶם אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַכְּבָשִׂים. וראיה לדבר: שֶׁכֵּן מָצִינוּ (מצאנו), כְּשֶׁהָיוּ בני יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עד שנכנסו לארץ ישראל, קָרְבוּ שני הכְּבָשִׂים בְּלֹא הלֶחֶם, שהרי אין שתי הלחם באים אלא מתבואת הארץ (להלן פ״ח מ״א). ולכן, אַף כָּאן, כשאין לחם – יִקְרְבוּ שני הכְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֶּן נַנָּס, אֲבָל אֵין הַטַּעַם כִּדְבָרָיו; שֶׁכָּל הָאָמוּר בְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים – קָרַב בַּמִּדְבָּר, וְכָל הָאָמוּר בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר, מִשֶּׁבָּאוּ לָאָרֶץ – קָרְבוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ. וּמִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יִקְרְבוּ כְּבָשִׂים בְּלֹא לֶחֶם? שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם. לֶחֶם בְּלֹא כְּבָשִׂים, אֵין לִי מִי יַתִּירֶנּוּ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הֲלָכָה היא כְּדִבְרֵי בֶּן נַנָּס, שהכבשים קרבים ללא לחם, והלחם אינו קרב ללא הכבשים. אֲבָל אֵין הַטַּעַם להלכה זו כִּדְבָרָיו, שהרי גם הכבשים לא קרבו במדבר, כפי שאמרו חכמים, שֶׁכָּל הָאָמוּר בפרשת הקרבנות שבְּחוּמַּשׁ הַפְּקוּדִים (ספר במדבר, פרקים כח–כט) קָרַב בַּמִּדְבָּר, וְכָל הָאָמוּר בפרשת הקרבנות בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים (ספר ויקרא, פרק כג), ובכלל זה שתי הלחם והקרבנות הבאים עמהם – לֹא קָרַב בַּמִּדְבָּר, ורק מִשֶּׁבָּאוּ בני ישראל לָאָרֶץ קָרְבוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ. אלא מִפְּנֵי מָה בכל זאת אֲנִי אוֹמֵר, שאם אין לחם, יִקְרְבוּ שני הכְּבָשִׂים אף בְּלֹא הלֶחֶם? מפני שֶׁהַכְּבָשִׂים מַתִּירִין אֶת עַצְמָן בְּלֹא לֶחֶם, ששחיטת הכבשים וזריקת דמם היא המתירה אותם בהקרבה ובאכילה. לעומת זאת, לֶחֶם בְּלֹא שקרבים עמו שני הכְּבָשִׂים – אֵין לִי מִי שיַתִּירֶנּוּ, שרק זריקת דם הכבשים היא המתירה את הלחם באכילה (ראו לעיל פ"ב מ"ג).

הַתְּמִידִין אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַמּוּסָפִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים, וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

הַתְּמִידִין, שני הכבשים שמביאים בכל יום לעולה, אחד בבוקר ואחד בין הערביים (במדבר כח,ג–ח), אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת קרבנות הַמּוּסָפִים, הקרבנות הנוספים, שצריך להביא בשבת, בראש חודש ובמועדים. שאף אם לא הוקרבו התמידים, המוספים כשרים. וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּמִידִים. וְלֹא הַמּוּסָפִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה.

לֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר – יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וכן התמידים אינם מעכבים, שאם לֹא הִקְרִיבוּ את הכֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר לקרבן התמיד של שחר – יַקְרִיבוּ כבש לקרבן התמיד של בֵּין הָעַרְבַּיִם, שאין זה מעכב את זה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין אוֹ שׁוֹגְגִין. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין וְלֹא הִקְרִיבוּ כֶּבֶשׂ בַּבֹּקֶר – לֹא יַקְרִיבוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי יקריבו בין הערביים? בִּזְמַן שֶׁהכהנים הָיוּ אֲנוּסִין, שמחמת אונס לא הוקרב התמיד של שחר, אוֹ שהיו שׁוֹגְגִין (טועים), וכגון ששכחו. אֲבָל אִם הָיוּ מְזִידִין בדבר וְלֹא הִקְרִיבוּ את כֶּבֶשׂ התמיד בַּבֹּקֶר – לֹא יַקְרִיבוּ את כבש התמיד של בֵּין הָעַרְבַּיִם. ואין הלכה כרבי שמעון.

לֹא הִקְטִירוּ קְטֹרֶת בַּבֹּקֶר – יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.

אם לֹא הִקְטִירוּ את המחצית של הקְטֹרֶת בַּבֹּקֶר – יַקְטִירוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁאֵין מְחַנְּכִין אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב אֶלָּא בִּקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְלֹא מִזְבַּח הָעוֹלָה אֶלָּא בְּתָמִיד שֶׁל שַׁחַר, וְלֹא אֶת הַשֻּׁלְחָן אֶלָּא בְּלֶחֶם הַפָּנִים בַּשַּׁבָּת, וְלֹא אֶת הַמְּנוֹרָה אֶלָּא בְּשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכאשר לא הוקטרה מחצית הקטורת בבוקר כדין, כוּלָּהּ הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין הָעַרְבַּיִם, שהיו מקריבים אז אף את מחצית הקטורת של הבוקר. ולא כדין התמיד, שאם לא הוקרב בבקר לא יוקרב בין הערביים. וטעם ההבדל: שֶׁאֵין מְחַנְּכִין (חונכים, מתחילים בעבודה בפעם הראשונה) אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב שעליו מקטירים את הקטורת אֶלָּא בּהקטרה של קְטֹרֶת הַסַּמִּים בין הערביים, ואז היו מקטירים מנֶה שלם, וְלֹא את מִזְבַּח הָעוֹלָה (שעליו קרבים התמידים) אֶלָּא בְּהקרבת התָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְלֹא היו חונכים אֶת הַשֻּׁלְחָן (שולחן הפנים) אֶלָּא בּעריכתו של לֶחֶם הַפָּנִים שמסדרים עליו בּיום השַׁבָּת, וְלֹא היו חונכים אֶת הַמְּנוֹרָה לעבודתה אֶלָּא בְּהדלקת שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בֵּין הָעַרְבַּיִם.

חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא הָיוּ בָּאוֹת חֲצָיִים, אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא הָיוּ בָּאוֹת חֲצָיִים, לא היה הכהן הגדול מביא חצי עישרון בבוקר וחצי בערב, אֶלָּא מֵבִיא בכל יום עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ לשני חצאים – וּמַקְרִיב מֶחֱצָה אחת בַּבֹּקֶר ואת המֶחֱצָה השנית בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וְכֹהֵן שֶׁהִקְרִיב מֶחֱצָה בְּשַׁחֲרִית, וּמֵת, וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו – לֹא יָבִיא חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ, וְלֹא חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן,

וְכֹהֵן גדול שֶׁהִקְרִיב את המֶחֱצָה הראשונה בְּשַׁחֲרִית, וּלאחר מכן מֵת, וּמִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו לשמש ככהן גדול – לֹא יָבִיא הכהן הגדול השני חֲצִי עִשָּׂרוֹן מִבֵּיתוֹ לצורך הקרבת המנחה בערב, וְגם לֹא יקריב את חֲצִי עֶשְׂרוֹנוֹ שֶׁל הכהן הגדול הרִאשׁוֹן (הקודם) שמת.

אֶלָּא מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה אָבֵד.

אֶלָּא מֵבִיא מביתו עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, וְחוֹצֵהוּ, וּמַקְרִיב מֶחֱצָה אחת בין הערביים, ואילו המֶחֱצָה השנית אָבֵד, שאינו קרב.

נִמְצְאוּ שְׁנֵי חֲצָיִים קְרֵבִין, וּשְׁנֵי חֲצָיִים אוֹבְדִין.

נִמְצְאוּ במקרה זה שְׁנֵי חֲצָיִים של מנחת חביתין קְרֵבִין באותו יום, אחד של הכהן הראשון ואחד של השני, וּשְׁנֵי החֲצָיִים האחרים אוֹבְדִין.

לֹא מִינּוּ כֹּהֵן אַחֵר, מִשֶּׁל מִי הָיְתָה קְרֵיבָה?

כהן גדול שהביא מנחת חביתין והקריב חציה בבוקר ומת, ולֹא מִינּוּ כֹּהֵן גדול אַחֵר תחתיו, ועתה צריכים להקריב את מנחת החביתין של בין הערביים, מִנכסיו שֶׁל מִי הָיְתָה קְרֵיבָה?

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁל צִבּוּר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִשֶּׁל צִבּוּר היא באה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשֶּׁל יוֹרְשִׁים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנכסיהם שֶׁל היוֹרְשִׁים של הכהן הגדול היא באה.

וּשְׁלֵימָה הָיְתָה קְרֵיבָה.

וּלדעת כולם, שְׁלֵימָה הָיְתָה קְרֵיבָה, בין אם באה משל הציבור ובין אם משל היורשים.