הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ, אוֹ לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ, לְמָחָר – מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה שֶׁהוּא פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

ותחילה מקדימים: הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, נוטל ממנה את הקומץ, על מנת לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ למחר אוֹ על מנת לְהַקְטִיר את קוּמְצָהּ על המזבח לְמָחָר, לאחר הזמן – מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בָּזֶה שֶׁהוּא (קרבן המנחה) פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, על אכילת השיריים, כפי ששנינו בפרק הקודם (משנה ג).

לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

אבל אם קמץ את המנחה על מנת לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, נחלקו בדבר: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פָּסוּל, המנחה פסולה, וְאולם אֵין בּוֹ עונש כָּרֵת על אכילתה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הרי זה פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

אָמְרוּ לוֹ: מַה שָּׁנָה זוֹ מִן הַזֶּבַח? אָמַר לָהֶם: שֶׁהַזֶּבַח – דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו אֶחָד, וּלְבוֹנָה – אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה.

אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יוסי: מַה שָּׁנָה (במה שונה) זוֹ, המנחה, מִן הַזֶּבַח, קרבן מן הבהמה, שאם שחט אותו על מנת להקריב אֵמוריו (החלקים המוקטרים על המזבח) למחר, נעשה בשרו פיגול? אָמַר לָהֶם: יש הבדל, שֶׁהַזֶּבַח דָּמוֹ וּבְשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו דבר אֶחָד הם, ולכן, בין ששוחט על מנת לזרוק את דמו למחר, בין על מנת שיאכלו את בשרו למחר ובין על מנת להקטיר אֵמוריו למחר, הרי הוא מפגל, ואילו הלְבוֹנָה אֵינָהּ מִן הַמִּנְחָה. ואין הלכה כרבי יוסי.

שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים לֶאֱכוֹל אַחַת מִן הַחַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר שְׁנֵי בָזִיכִין לֶאֱכוֹל אֶחָד מִן הַסְּדָרִים לְמָחָר,

שָׁחַט שְׁנֵי כְבָשִׂים, שני ‘כבשי עצרת׳, שהקרבתם מתירה את שתי הלחם באכילה, על מנת לֶאֱכוֹל רק אַחַת מִן הַחַלּוֹת של שתי הלחם לְמָחָר; וכן אם הִקְטִיר שְׁנֵי בָזִיכִין, שני בזיכי הלבונה, שהקטרתם מתירה את אכילת לחם הפנים, על מנת לֶאֱכוֹל רק אֶחָד מִן שני הַסְּדָרִים (המערכות) של הלחם לְמָחָר,

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִישֵּׁב עָלָיו – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וְהַשֵּׁנִי – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אוֹתָהּ הַחַלָּה וְאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁחִישֵּׁב עָלָיו לאכלו למחר – פִּגּוּל הוּא, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת על אכילתו, וְהַשֵּׁנִי רק פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. והלכה כחכמים.

נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים,

נִטְמֵאת אַחַת מִן הַחַלּוֹת, של שתי הלחם שבחג השבועות, אוֹ אֶחָד מִן הַסְּדָרִים של לחם הפנים, והם פסולים להקרבה, מה דינה של החלה השנייה או של הסדר השני?

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם, שתי החלות או שני הסדרים, יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, המקום שבו שורפים קדשים שנפסלו, לפי שֶׁאֵין קָרְבַּן צִבּוּר חָלוּק, אין מפרידים בין חלקיו, ואם נפסל חלקו – נפסל כולו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא כן, אלא הַטָּמֵא נשאר בְּטוּמְאָתוֹ ויצא לבית השריפה, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל. והלכה כחכמים.

הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה, לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה לְמָחָר – הִיא וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין. לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל, וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת.

הַתּוֹדָה מְפַגֶּלֶת אֶת הַלֶּחֶם שמביאים עמה, ומיועד לאכילה, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַתּוֹדָה. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה על מנת לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה, מבשרה, לְמָחָר – הרי הִיא עצמה וְגם הַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, נעשו פיגול, והאוכל בין מזה ובין מזה חייב כרת. אבל אם שחט את התודה על מנת לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל, וְהַתּוֹדָה אֵינָהּ מְפוּגֶּלֶת, מפני שהתודה היא עיקר הקרבן, שזריקת דמה על המזבח מתירה את הלחם באכילה, ואין העיקר נגרר אחר הטפל.

הַכְּבָשִׂים מְפַגְּלִין אֶת הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים, לֶאֱכוֹל מֵהֶן לְמָחָר – הֵם וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין. לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפוּגָּלִין.

כיוצא בדבר, הַכְּבָשִׂים הבאים בעצרת (חג השבועות) עם שתי הלחם מְפַגְּלִין אֶת שתי הַלֶּחֶם, וְהַלֶּחֶם אֵינוֹ מְפַגֵּל אֶת הַכְּבָשִׂים. שהקרבת דם הכבשים מתירה את שתי הלחם באכילה, והם העיקר לעניין זה. כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַכְּבָשִׂים על מנת לֶאֱכוֹל מֵהֶן מן הכבשים לְמָחָר – הֵם וְהַלֶּחֶם מְפוּגָּלִין, נעשו פיגול, והאוכל מהם חייב כרת. אבל השוחט את הכבשים על מנת לֶאֱכוֹל מִן הַלֶּחֶם לְמָחָר – הַלֶּחֶם מְפוּגָּל, וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְפוּגָּלִין.

הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִין הבאים עמו מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי, אם בשעה שפיגל בזבח כבר היו הנסכים מונחים בכלי שרת לשם הקרבה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְהַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח.

אבל הַנְּסָכִין אֵינָן מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח.

כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא וּנְסָכָיו מְפוּגָּלִין.

כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח על מנת לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא וּנְסָכָיו מְפוּגָּלִין, והאוכל מבשר הזבח או מן הנסכים חייב כרת.

לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר – הַנְּסָכִין מְפוּגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפוּגָּל.

אבל אם שחט את הזבח על מנת לְהַקְרִיב מִן הַנְּסָכִין לְמָחָר – הַנְּסָכִין מְפוּגָּלִין, וְהַזֶּבַח אֵינוֹ מְפוּגָּל.

פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ וְלֹא בַּלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַּקּוֹמֶץ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ של המנחה וְלֹא בַּלְּבוֹנָה, כגון שהקטיר את הקומץ על מנת לאכול את השיריים למחר, ולא חשב כך בשעת הקטרת הלבונה, או שחשב כך בּשעת הקטרת הלְּבוֹנָה וְלֹא בּשעת הקטרת הקּוֹמֶץ – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל הוא, קרבן המנחה, וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת, על אכילת השיריים של המנחה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ עונש כָּרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר, הקומץ והלבונה.

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקּוֹמֶץ – שֶׁהוּא פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקּוֹמֶץ הוּא הַמַּתִּיר.

וּמעירים: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שאין בהן לבונה, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקּוֹמֶץ – שֶׁהוּא פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהרי במקרה זה הַקּוֹמֶץ לבדו הוּא הַמַּתִּיר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִים לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

אם שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים, אחד משני כבשי עצרת, על מנת לֶאֱכוֹל את שְׁתֵּי החַלּוֹת לְמָחָר, לאחר זמנן, או אם הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִים של לחם הפנים על מנת לֶאֱכוֹל את שְׁנֵי הסְדָרִים של הלחם לְמָחָר – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל הוא, וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת, על אכילת שתי הלחם או על אכילת לחם הפנים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין פִּגּוּל עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר, והרי שני הכבשים מתירים יחד את שתי הלחם, וכן שני הבזיכים מתירים יחד את לחם הפנים.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא פִּיגּוּל, וַחֲבֵירוֹ כָּשֵׁר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים של שתי הלחם על מנת לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר – הוּא פִּיגּוּל, שהשחיטה וזריקת דמו מתירה אותו באכילה, וחשב בה מחשבת חוץ לזמנו. וַחֲבֵירוֹ, הכבש השני, כָּשֵׁר, שהרי לא חשב מחשבת חוץ לזמנו במתיר שלו.

לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים.

אם שחט אחד מן הכבשים במחשבה לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵירוֹ לְמָחָר – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, שהעבודה בדם הכבש האחד אינה קשורה כלל להיתר הכבש השני, ולכן מחשבה שכזו אינה מפגלת. והלכה כחכמים.