חזור
מנחות
פרק יג"הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן" – יָבִיא אֶחָד.
הנודר: "הֲרֵי עָלַי (להביא) עִשָּׂרוֹן (עשירית האיפה) סולת למנחה" – יָבִיא למנחה עישרון סולת אֶחָד.
“עֶשְׂרוֹנִים״ – יָבִיא שְׁנַיִם.
אמר: "הרי עלי עֶשְׂרוֹנִים למנחה" – יָבִיא שְׁנַיִם, שני עשרונים, שמיעוט לשון רבים הוא שניים.
"פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.
אם נדר ולאחר זמן אמר: "פֵּירַשְׁתִּי כמה עשרונים למנחה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, שהיא המנחה הגדולה ביותר (לעיל פי״ב מ״ד).
"הֲרֵי עָלַי מִנְחָה" – יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה.
אמר: "הֲרֵי עָלַי מִנְחָה", ולא פירש איזה מין מנחה – יָבִיא אֵיזוֹ מנחה שֶׁיִּרְצֶה מחמש המנחות שבתורה (מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה חלות ומנחת מאפה רקיקים).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיוּחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיוּחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת, שהיא קרויה בתורה 'מנחה' בלבד, בלא שם לווי.
“מִנְחָה״, “מִין הַמִּנְחָה״ – יָבִיא אַחַת. “מְנָחוֹת״, “מִין הַמְּנָחוֹת״ – יָבִיא שְׁתַּיִם.
אמר: "הרי עלי מִנְחָה" או: "הרי עלי מִין הַמִּנְחָה" – יָבִיא מנחה אַחַת, ממיני המנחה שבתורה, כפי שירצה. אם אמר "הרי עלי מְנָחוֹת", או: "הרי עלי מִין הַמְּנָחוֹת" – יָבִיא שְׁתַּיִם, שתי מנחות.
"פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא חֲמִשְׁתָּן.
אם אמר: "פֵּירַשְׁתִּי כשנדרתי, מין או מינים מסוימים של מנחה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא חֲמִשְׁתָּּּן, חמשת מיני המנחות שבתורה, כדי לצאת מידי הספק.
"פֵּירַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן.
אמר: "בשעה שנדרתי פֵּירַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל כמה עֶשְׂרוֹנִים בכלי אחד, ואולם עתה נשכח ממני, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי בנדרי" – יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, ויצא בה ידי נדרו.
רַבִּי אוֹמֵר: יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים, מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים.
רַבִּי אוֹמֵר: לא יצא ידי נדרו עד שיָבִיא שישים מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים במספר שונה, ממנחה של עישרון אֶחָד וְעַד מנחה שיש בה שִׁשִּׁים עשרונים. ואין הלכה כמותו.
“הֲרֵי עָלַי עֵצִים״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין.
הנודר: "הֲרֵי עָלַי עֵצִים למזבח", ולא פירש כמה עצים – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין (חתיכות עץ).
“לְבוֹנָה״ – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ.
האומר: "הרי עלי לְבוֹנָה" – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ.
חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵן:
חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵן, דברים שנאמרו בקומץ לבונה:
הָאוֹמֵר “הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה״ – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ.
הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה" – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ, כפי ששנינו לעיל.
הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה – יָבִיא עִמָּהּ קוֹמֶץ לְבוֹנָה.
הַמִּתְנַדֵּב להביא מִנְחָה – יָבִיא עִמָּהּ גם קוֹמֶץ לְבוֹנָה, שמניח עליה ואחר כך מקטיר עם הקומץ על המזבח.
הַמַּעֲלֶה אֶת הַקּוֹמֶץ בַּחוּץ – חַיָּיב.
הַמַּעֲלֶה (המקטיר) אֶת הַקּוֹמֶץ בַּחוּץ, מחוץ לעזרה – חַיָּיב כרת, אם עשה כן במזיד, או חטאת אם היה שוגג.
וּשְׁנֵי בָזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים.
וּשְׁנֵי בָזִיכִין שמניחים על שולחן לחם הפנים טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים של לבונה, בתוך כל אחד קומץ.
“הֲרֵי עָלַי זָהָב״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב.
הנודר: "הֲרֵי עָלַי (להביא) זָהָב למקדש" ולא פירש כמה זהב – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב.
“כֶּסֶף״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר כֶּסֶף.
האומר: "הרי עלי כֶּסֶף" – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר כֶּסֶף.
“נְחוֹשֶׁת״ – לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף.
אמר: "הרי עלי נְחוֹשֶׁת" – לֹא יִפְחוֹת מִנחושת ששוויה מָעָה כֶּסֶף.
“פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר: ״לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּונְתִּי".
אם לאחר שנדר זהב או כסף או נחושת, אמר: "פֵּירַשְׁתִּי בשעה שנדרתי כמה זהב עלי להביא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ עכשיו מַה פֵּירַשְׁתִּי" – הוּא מֵבִיא זהב עוד ועוד, עַד שֶׁיֹּאמַר בוודאות: "לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּונְתִּי".
“הֲרֵי עָלַי יַיִן״ – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה לוּגִּין.
נדר ואמר: "הֲרֵי עָלַי להביא יַיִן לנסכים", ולא פירש כמה יין – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלשָׁה לוּגִּין של יין, כנכסי כבש, המועטים ביותר.
“שֶׁמֶן״ – לֹא יִפְחוֹת מִלּוֹג.
אמר: "הרי עלי להביא שֶׁמֶן" – לֹא יִפְחוֹת מִלּוֹג אחד של שמן, ככמות שמביאים עם מנחת נדבה.
רַבִּי אוֹמֵר: שְׁלשָׁה לוּגִּין.
רַבִּי אוֹמֵר: יביא שְׁלשָׁה לוּגִּין של שמן. ואין הלכה כמותו.
“פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא כְּיוֹם הַמְּרוּבֶּה.
האומר: "נדרתי (יין או שמן), ופֵירַשְׁתִּי כמה אני נודר, ושכחתי, וְעכשיו אֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא כְּיוֹם הַמְּרוּבֶּה ביותר במספר הנסכים המובאים בו למקדש, הוא יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת, שהביאו בו מאה וארבעים לוג יין ומאה וארבעים לוג שמן.
“הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ.
האומר: "הֲרֵי עָלַי להביא קרבן עוֹלָה" – יָבִיא כֶּבֶשׂ לקיום הנדר.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אוֹ תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: יביא אוֹ תּוֹר אוֹ בֶּן יוֹנָה לעולה.
“פֵּירַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פַּר וְעֵגֶל.
האומר: "כשנדרתי עולה, פֵּירַשְׁתִּי שתהיה מִן הַבָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי", האם פר או עגל – יָבִיא פַּר, בן שנתו השלישית, וְעֵגֶל, בן שנתו הראשונה.
“מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פַּר וְעֵגֶל, אַיִל גְּדִי וְטָלֶה.
אם אמר: "פירשתי קרבן עולה מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא פַּר וְעֵגֶל, אַיִל, כבש בשנתו השנייה, גְּדִי, בן עזים בתוך שנתו הראשונה, וְטָלֶה, כבש זכר בשנתו הראשונה.
"פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה.
אם אמר: "נדרתי להביא קרבן עולה, ובשעה שנדרתי פֵּירַשְׁתִּי מה אביא, וְעתה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – מוֹסִיף עֲלֵיהֶם גם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה, הבאים לעולת העוף.
“הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, וּ״שְׁלָמִים״ – יָבִיא כֶּבֶשׂ.
האומר: "הֲרֵי עָלַי קרבן תּוֹדָה" או: "הרי עלי שְׁלָמִים" – יָבִיא כֶּבֶשׂ, שהוא הקטן מבין הבהמות הראויות לקרבנות אלה.
“פֵּירַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פַּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה.
האומר: "בשעה שנדרתי תודה או שלמים פֵּירַשְׁתִּי איזה מין מִן הַבָּקָר אביא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ עכשיו מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא פַּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, שהרי קרבנות התודה והשלמים באים הן מהזכר והן מהנקבה.
“מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא פַּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה.
אמר: "פירשתי איזו מִן הַבְּהֵמָה אביא בנדרי, וְעתה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי" – יָבִיא פַּר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה.
“הֲרֵי עָלַי שׁוֹר״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה.
האומר בנדר: "הֲרֵי עָלַי שׁוֹר", לקרבן עולה או לשלמים – יָבִיא שור אשר הוּא וּנְסָכָיו, היין ומנחת נסכים, כולם יהיו יחד בְּשווי מָנֶה (מאה דינרים).
“עֵגֶל״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ.
הנודר: "הרי עלי עֵגֶל" – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ סלעים (עשרים דינרים).
“אַיִל״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם.
"הרי עלי אַיִל" – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם סלעים (שמונה דינרים).
“כֶּבֶשׂ״ – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע.
"הרי עלי כֶּבֶשׂ לקרבן" – יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסֶלַע אחד (ארבעה דינרים).
“שׁוֹר בְּמָנֶה״ – יָבִיא בְּמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. “עֵגֶל בְּחָמֵשׁ״ – יָבִיא בְּחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. “אַיִל בִּשְׁתַּיִם״ – יָבִיא בִּשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. “כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע״ – יָבִיא בְּסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו.
אבל אם נדר בלשון: "הרי עלי שׁוֹר בְּמָנֶה", שהזכיר במפורש את שוויו של השור – יָבִיא שור בְּשווי מָנֶה, חוּץ (מלבד) מִנְּסָכָיו. וכן אם נדר: "הרי עלי עֵגֶל בְּחָמֵשׁ סלעים" – יָבִיא עגל בְּשווי חָמֵשׁ סלעים, חוּץ מִנְּסָכָיו. וכן "אַיִל בִּשְׁתַּיִם סלעים" – יָבִיא איל בּשווי שְׁתַּיִם סלעים, חוּץ מִנְּסָכָיו. וכיוצא בזה, "כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע אחד" – יָבִיא כבש בְּשווי סֶלַע אחד, חוּץ מִנְּסָכָיו.
“שׁוֹר בְּמָנֶה״, וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה – לֹא יָצָא, אֲפִילּוּ זֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְּמָנֶה חָסֵר דִּינָר.
"הרי עלי להביא שׁוֹר בְּמָנֶה", וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה – לֹא יָצָא ידי נדרו, אֲפִילּוּ היו אלה שני שוורים גדולים, זֶה בְּשווי מָנֶה חָסֵר דִּינָר (תשעים ותשעה דינרים), וְזֶה בְּשווי מָנֶה חָסֵר דִּינָר.
“שָׁחוֹר״, וְהֵבִיא לָבָן; “לָבָן״ וְהֵבִיא שָׁחוֹר; “גָּדוֹל״ וְהֵבִיא קָטָן – לֹא יָצָא.
האומר: "הרי עלי שור שָׁחוֹר" וְהֵבִיא לָבָן, או: "הרי עלי שור לָבָן" וְהֵבִיא שָׁחוֹר, או שאמר: "הרי עלי להביא שור גָּדוֹל" וְהֵבִיא שור קָטָן – בכל האופנים הללו לֹא יָצָא ידי נדרו, שהרי לא הביא כפי שנדר.
“קָטָן״ וְהֵבִיא גָדוֹל – יָצָא.
אם אמר: "הרי עלי להביא שור קָטָן" וְהֵבִיא שור גָּדוֹל – יָצָא ידי נדרו.
רַבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא.
רַבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא ידי נדרו, שהרי לא הביא בדיוק כפי שנדר. ואין הלכה כרבי.
“שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב; אִם רָצָה – יָבִיא בְּדָמָיו שְׁנַיִם.
מי שאמר על שור מסוים: "שׁוֹר זֶה עוֹלָה", ולאחר מכן נִסְתָּאֵב (נפל בו מום), ונפסל להקרבה, ופדה אותו בכסף, אִם רָצָה – יָבִיא בְּדָמָיו (בכסף הפדיון) שְׁנַיִם שוורים.
“שְׁנֵי שְׁוָורִים אֵלּוּ עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֲבוּ – אִם רָצָה – יָבִיא בִּדְמֵיהֶם אֶחָד.
וכן לצד השני, אם אמר בהקדשו: "שְׁנֵי שְׁוָורִים אֵלּוּ עוֹלָה", ולאחר מכן נִסְתָּאֲבוּ השוורים, ופדה אותם – אִם רָצָה יָבִיא בִּדְמֵיהֶם שור אֶחָד.
רַבִּי אוֹסֵר.
ואילו רַבִּי אוֹסֵר להביא שני שוורים בדמי שור אחד או שור אחד בדמי שניים. ואין הלכה כמותו.
“אַיִל זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב; אִם רָצָה – יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ.
אמר: "אַיִל זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאֵב האיל, ונפדה בדמים (בכסף) – אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו כֶּבֶשׂ.
“כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה״, וְנִסְתָּאֵב; אִם רָצָה – יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל.
וכן אם אמר: "כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה", וְנִסְתָּאֵב, ונפדה בדמים – אִם רָצָה יָבִיא בְּדָמָיו אַיִל.
רַבִּי אוֹסֵר.
ואילו רַבִּי אוֹסֵר להביא בדמי הקרבן שנפדה קרבן בגודל אחר. וגם בזה אין הלכה כמותו.
הָאוֹמֵר: “אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ״, וְ״אֶחָד מִשְּׁוָורַי הֶקְדֵּשׁ"; הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה – הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.
הָאוֹמֵר: "אֶחָד מִכְּבָשַׂי יהיה הֶקְדֵּשׁ", או: "אֶחָד מִשְּׁוָורַי יהיה הֶקְדֵּשׁ", והָיוּ לוֹ שְׁנַיִם – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן יינתן להֶקְדֵּשׁ. ואם היו לו שְׁלשָׁה – הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן יינתן להֶקְדֵּשׁ.
"פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי", אוֹ שֶׁאָמַר: "אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה" – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.
אם נדר כבש או שור, ולאחר זמן אמר: "פֵּירַשְׁתִּי כבש (או שור) מסוים, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירַשְׁתִּי בנדרי", אוֹ שֶׁאומר: "אָמַר לִי אַבָּא לפני שמת שהקדיש כבש או שור מסוים, וְאולם אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוא" – הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן יינתן להֶקְדֵּשׁ.
“הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״ – יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – לֹא יָצָא.
האומר: "הֲרֵי עָלַי קרבן עוֹלָה" – יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ בירושלים. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, מקדש שנבנה לשם ה׳ בארץ מצרים בזמן הבית השני – לֹא יָצָא ידי חובת נדרו, וצריך להקריב קרבן עולה בירושלים.
“שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ״ – יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ עוֹלָה.
האומר: "הרי עלי עולה, שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ" – יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ, וְאולם במקרה זה, אִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יָצָא, ופטור מלהקריב עולה בירושלים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ עוֹלָה כלל, שנדרו אינו חל. ואין הלכה כרבי שמעון.
“הֲרֵינִי נָזִיר״ – יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ – לֹא יָצָא.
וכן האומר: "הֲרֵינִי נָזִיר", כשהוא מסיים נזירותו יְגַלַּח את שער ראשו עם הקרבנות הנלווים לכך בַּמִּקְדָּשׁ בירושלים. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, והביא בו את קרבנותיו – לֹא יָצָא ידי חובתו.
“שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ״ – יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ – יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה נָזִיר.
ואם אמר: "הריני נזיר על מנת שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ" – יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ, וְאולם אִם עמד וגִלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, וכפי שאמר בתנאו – יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הנודר: “הריני נזיר שאגלח בבית חוניו״– אֵין זֶה נָזִיר כלל. ואין הלכה כמותו.
הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַּמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלִַם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר. שֶׁנֶּאֱמַר: “אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה׳ בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם״; הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין – חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.
הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ (שעבדו) בְּבֵית חוֹנְיוֹ – לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַּמִקְדָּשׁ שבִּירוּשָׁלִַם, שנפסלו לעבודת הקודש בכך. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שכך דינם של כהנים ששימשו לְדָבָר אַחֵר (עבודה זרה), שפסולים לעבוד בבית המקדש. כפי שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם, כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם" (מלכים ב כג,ט), שהכהנים שהקטירו בבמות נפסלו מלעבוד במקדש, אולם מותרים באכילת מנחות ושאר קדשים; הֲרֵי הֵם נחשבים כְּכהנים בַעֲלֵי מוּמִין, שחוֹלְקִין (זכאים לקחת חלק בקרבנות) וְאוֹכְלִין מהם, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.
נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבְעוֹלַת הָעוֹף: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, וּבַמִּנְחָה: “אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ״, לְלַמֵּד: שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם.
נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (ויקרא א,ט), וכן בְּעוֹלַת הָעוֹף נאמר: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (שם פסוק יז), וכן בַּמִּנְחָה נאמר: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ" (שם ב,ב), כדי לְלַמֵּד: שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה בקרבנו ומביא בהמה, וְאֶחָד הַמַּמְעִיט בקרבנו, שמביא עוף או מנחה – יש בהם ריח ניחוח לה׳, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אָדָם אֶת דַעְתּוֹ לַשָּׁמַיִם.