חזור
מנחות
פרק יבהַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי – יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.
הַסולת והשמן המיועדים למְנָחוֹת, וְכן הַיין שמיועד לנְסָכִים, שֶׁנִּטְמְאוּ ונפסלו להקרבה עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי, לפני שהונחו בכלי שרת והתקדשו לקרבן – יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן, רשאי לפדותם בכסף, ותחול קדושתם על הכסף, ויקנה בו מנחות ונסכים אחרים. ואולם אם נטמאו המנחות והנסכים מִשעה שֶׁקָּדְשׁוּ בַּכְּלִי – שוב אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אלא הם נשרפים, ככל קרבן שנטמא.
הָעוֹפוֹת, וְהָעֵצִים, וְהַלְּבוֹנָה, וּכְלֵי שָׁרֵת – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה.
הָעוֹפוֹת שהוקדשו לקרבן, וְכן הָעֵצִים שהוקדשו לעצי המזבח, וְכן הַלְּבוֹנָה שהוקדשה, וּכְלֵי שָׁרֵת – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן כלל, אם נטמאו או נפסלו בכל אופן אחר להקרבה. וטעם הדבר – לפי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר דין פדיון קדשי מזבח שנפסלו אֶלָּא בבְּהֵמָה, ולא בשאר קדשים.
הָאוֹמֵר: “הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת״, וְהֵבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת; “בַּמַּרְחֶשֶׁת״, וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת – מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא.
הָאוֹמֵר: "הֲרֵי עָלַי להביא מנחה הנעשית בַּמַּחֲבַת" וְהֵבִיא מנחה שנעשתה בַּמַּרְחֶשֶׁת (כלי עם כיסוי, ראו לעיל פ״ה מ״ח), או שאמר: "הרי עלי להביא מנחה הנעשית בַּמַּרְחֶשֶׁת" וְהֵבִיא מנחה שנעשתה בַּמַּחֲבַת – מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, המנחה עצמה כשרה, אבל יְדֵי חוֹבָתוֹ לקיום נדרו לֹא יָצָא, וצריך להביא מנחה אחרת כפי שנדר.
“זוֹ לְהָבִיא בַּמַּחֲבַת״, וְהֵבִיא בַּמַּרְחֶשֶׁת; “בַּמַּרְחֶשֶׁת״, וְהֵבִיא בַּמַּחֲבַת – הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה.
אבל אם היה לפניו עישרון סולת, ואמר: "הרי סולת זוֹ לְהָבִיא בַּמַּחֲבַת", וְהֵבִיא אותה בַּמַּרְחֶשֶׁת; או שאמר: "הרי סולת זו להביא בַּמַּרְחֶשֶׁת", וְהֵבִיא אותה בַּמַּחֲבַת – הֲרֵי זוֹ מנחה פְּסוּלָה, שהרי שינה בסולת זו עצמה ממה שנדר לעשות בה.
“הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד״, וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים, “בִּשְׁנֵי כֵלִים״ וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד – מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא.
כיוצא בדבר, האומר: "הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סולת לְהָבִיא אותם בִּכְלִי אֶחָד", וְהֵבִיא אותם בִּשְׁנֵי כֵלִים, כשתי מנחות של עישרון, שקומץ מכל אחת קומץ לעצמה. או שאמר: "הרי עלי להביא שני עשרונים בִּשְׁנֵי כֵלִים", וְהֵבִיא שני עשרונים בִּכְלִי אֶחָד – מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, מנחות כשרות הן, כמנחת נדבה, ואולם יְדֵי חוֹבָתוֹ, חובת נדרו, לֹא יָצָא, וצריך להביא מנחה אחרת כפי שנדר.
“אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד״ וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים, “בִּשְׁנֵי כֵלִים״ וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד – הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין.
אבל אם כשהיו לפניו שני עשרונים, אמר: "הרי אֵלּוּ לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד", כמנחה אחת, וְהֵבִיא אותם בִּשְׁנֵי כֵלִים, וקמץ מכל אחד קומץ לעצמו; או שאמר: "הרי אלו להביא בִּשְׁנֵי כֵלִים", וְהֵבִיא אותם בִּכְלִי אֶחָד, וקמץ קומץ אחד – הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. שהרי לא עשה באותם שני עשרונים כפי שנדר לעשות בהם.
“הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד״ וְהֵבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ: “בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ״! הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד – כְּשֵׁרִים. וּבִשְׁנֵי כֵלִים – פְּסוּלִין.
אם לאחר שאמר: "הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִּכְלִי אֶחָד" וְהֵבִיא אותם בִּשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ להזכירו: "בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ!"; אם הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כפי שנדר – כְּשֵׁרִים, ואולם אם הקריבן בִּשְׁנֵי כֵלִים – פְּסוּלִין, כמי שנדר על שני עשרונים מסוימים להקריבם בכלי אחד, והקריבם בשני כלים.
“הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים״ וְהֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: “בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדַרְתָּ״! הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים – כְּשֵׁרִים. נְתָנוֹ בִּכְלִי אֶחָד – כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ.
ואם אמר: "הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִּשְׁנֵי כֵלִים", וְהֵבִיא אותם בִּכְלִי אֶחָד, ואָמְרוּ לוֹ להזכירו: "בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדַרְתָּ"; אם הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, וכפי שנדר בתחילה – כְּשֵׁרִים, ויצא ידי נדרו. אבל אם אחרי שחילק אותם נְתָנוֹ, את שני העשרונים הללו, בִּכְלִי אֶחָד, כמנחה אחת – דינה כּדין שְׁתֵּי מְנָחוֹת שלא נקמצו עדיין, שֶׁנִּתְעָרְבוּ זו בזו. ששנינו (לעיל פ"ג מ"ג), שאם לא התערבו לגמרי, ואפשר לקמוץ קומץ מכל אחת מהן, הריהן כשרות. ואם אי אפשר לעשות כן, הריהן פסולות.
“הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין" – יָבִיא מִן הַחִטִּים.
האומר: "הֲרֵי עָלַי להביא מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין"– יָבִיא מִן הַחִטִּים, שכן מנחת נדבה באה רק מן החיטים.
"קֶמַח" – יָבִיא סֹלֶת.
האומר: "הרי עלי מנחה מן הקֶמַח" – יָבִיא סֹלֶת למנחתו, שכן מנחת נדבה באה מן הסולת ("סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ", ויקרא ב,א).
“בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה" – יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה.
האומר: "הרי עלי מנחה בְּלֹא שֶׁמֶן וּבלא לְבוֹנָה" – יָבִיא עִמָּהּ עם מנחתו שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שנאמר שם: "וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה".
“חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם.
האומר: "הרי עלי להביא מנחה של חֲצִי עִשָּׂרוֹן סולת" – יָבִיא מנחה של עִשָּׂרוֹן סולת שָׁלֵם, שכן אין מנחת נדבה באה בפחות מעישרון סולת.
“עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה״ – יָבִיא שְׁנַיִם.
האומר: "הרי עלי להביא מנחה של עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה סולת" – יָבִיא שְׁנַיִם, שני עשרונים סולת, שאין מביאים במנחה אלא עשרונים שלמים ולא חצאים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בכל האופנים הללו מלהביא מנחה כלל, שלדעתו, לא חל נדר זה, כיון שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב (נָדַר נדבה) כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים מנחה על פי התורה.
מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד.
מִתְנַדֵּב אָדָם להביא מִנְחָה אף שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן סולת (כ-150 ליטר), וּמֵבִיא את כל שישים העשרונים בִּכְלִי אֶחָד.
אִם אָמַר: “הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד״ – מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד. שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד; דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָּחוּת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד.
אִם אָמַר: "הֲרֵי עָלַי להביא מנחה של שִׁשִּׁים וְאֶחָד עשרונים" – מֵבִיא מנחה בת שִׁשִּׁים עשרונים בִּכְלִי אֶחָד, ומנחה בת עישרון אֶחָד בִּכְלִי אֶחָד. וטעם הדבר, שֶׁכֵּן הצִּבּוּר מֵבִיא בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג (סוכות) שֶׁחָל לִהְיוֹת בּיום השַּׁבָּת בסך הכול שִׁשִּׁים וְאֶחָד עשרונים למנחות הנסכים של קרבנות התמיד והמוספים; דַּיּוֹ (די לו) לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָּחוּת מִן הַצִּבּוּר עישרון אֶחָד, ויביא לכל היותר שישים עשרונים בכלי אחד.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה!
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מה ראיה יש בדבר? וַהֲלֹא אין העשרונות הללו יכולים להינתן בכלי אחד, שהרי אֵלּוּ באים לקרבנות הפָּרִים והאילים, וְאֵלּוּ באים לקרבנות הכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה, אין מערבים בכלי אחד את המנחות של הפרים והאילים במנחות של הכבשים, שדרך בלילתם שונה (לעיל פ״ט מ״ד)!
אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל.
אֶלָּא טעם הדבר שאין מביאים יותר משישים עשרונים בכלי אחד, הוא משום שעַד שִׁשִּׁים עשרונים – יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל, ואילו שישים ואחד עשרונים אינם יכולים להיבלל כראוי.
אָמְרוּ לוֹ: שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים?!
אָמְרוּ לוֹ חכמים בתמיהה: וכי שִׁשִּׁים עשרונים עדיין נִבְלָלִים היטב, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד עשרונים אֵין נִבְלָלִים?!
אָמַר לָהֶן: כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן; בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קָרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן.
אָמַר לָהֶן רבי שמעון לחכמים: כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן הן, יש להן גבול. ודוגמה לדבר: אדם טמא, בְּמקווה מים שיש בו אַרְבָּעִים סְאָה מים – הוּא טוֹבֵל ונטהר. ואילו בְּאַרְבָּעִים סְאָה מים חָסֵר קָרְטוֹב (משהו) – הטמא אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן כדי להיטהר מטומאתו.
אֵין מִתְנַדְּבִים לוֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה. אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה, וְאַרְבָּעָה, וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה.
אֵין מִתְנַדְּבִים יין לנסכים שיעור לוֹג אחד או שְׁנַיִם או חֲמִשָּׁה לוגים. שאין בתורה שיעורי יין אלה לנסכים. אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה לוגים, כנסכים שמביאים עם קרבן כבש (במדבר טו,ה), וְאַרְבָּעָה לוגים, כשיעור נסכי איל (שם פסוק ז), וְשִׁשָּׁה, כשיעור נסכי פר (שם פסוק י). וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה, שהרי מכאן ואילך כל מספר לוגים יכול להתחלק לכמה קרבנות, כגון שבעה לוגים – שלושה כנסכי כבש וארבעה כנסכי איל.
מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן.
מִתְנַדְּבִים יַיִן לניסוך על המזבח, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן לעצמו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן חולק ואוֹמֵר: מִתְנַדְּבִין גם שֶׁמֶן לעצמו.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מַה מָּצִינוּ בַּיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן – בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן בהסבר שיטתו: מַה מָּצִינוּ (מצאנו) בַּיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה, כנסכים שצריך להביא עם הקרבן, וּבָא גם נְדָבָה לעצמו, אַף הַשֶּׁמֶן, שמצאנו בו שבָּא בחוֹבָה, כחלק ממנחת נסכים – בָּא גם נְדָבָה לעצמו.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּיַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ?
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: לֹא, אין ללמוד מזה לזה, אִם אָמַרְתָּ בַּיַּיִן שהוא קרב כנדבה לעצמו – שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שאינו מעורב במנחה אלא מתנסך על גבי המזבח לעצמו. האם תֹּאמַר כן בַּשֶּׁמֶן, שֶׁאֵינוֹ קָרֵב עם חוֹבָתוֹ בִּפְנֵי עַצְמוֹ אלא מעורב בסולת?
אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף – אֲפִילּוּ פְּרִידָה אַחַת.
אֵין שְׁנַיִם, שני אנשים, מִתְנַדְּבִים יחד עִשָּׂרוֹן אֶחָד למנחה. אֲבָל מִתְנַדְּבִים שניים קרבן עוֹלָה וכן קרבן שְׁלָמִים, וכן בקרבן מן העוֹף – מצטרפים שניים אֲפִילּוּ בפְרִידָה (פרט, בן יונה או תור) אַחַת.