שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִילּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הקרבות בחג השבועות נִילּוֹשׁוֹת מעישרון סולת, כל אַחַת ואַחַת בפני עצמה, וְכן נֶאֱפוֹת בתנור כל אַחַת ואַחַת לעצמה.

לֶחֶם הַפָּנִים נִילּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

לֶחֶם הַפָּנִים, שנים עשר לחמים שמניחים בכל שבת על שולחן הפנים שבהיכל, נִילּוֹשׁ כל אֶחָד ואֶחָד לעצמו, וְאולם נֶאֱפָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם, מניח יחד שני לחמים בתנור.

וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רֹדָן נוֹתְנָן בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ.

וּבִטְפוּס (דפוס, תבנית) הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן (את הלחמים), ואופה אותם, וכן כְּשֶׁהוּא רֹדָן (מוציאם מן התנור) היה נוֹתְנָן שוב בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ, יישברו.

אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים – אלו ואלו לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן (סידורו של הבצק) נעשים בַּחוּץ, מחוץ לעזרה, ואילו אֲפִיָּיתָן נעשית בִּפְנִים העזרה דווקא. ומלאכות אלו אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, אסור לעשותן בשבת אלא מערב שבת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל מַעֲשֵׂיהֶם, אף לישתן ועריכתן, נעשים בִּפְנִים העזרה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פַּאגִי.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי (הֱיֵה) רָגִיל לוֹמַר: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת אם נעשו בּתוך העֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת אף אם נעשו בְּבֵית פַּאגִי, שמחוץ לעזרה. שלדעתו אף אפייתן יכולה להיעשות בחוץ.

חֲבִיתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

חֲבִיתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל – לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן וַאֲפִיָּיתָן כולן בִּפְנִים העזרה, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. מצווה לעשות מלאכות אלה בשבת, שכן אי אפשר לעשותן לפני השבת.

טִחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת.

אבל טִחוּנָן, טחינת החיטים לקמח לצורך החביתין, וְכן הֶרְקֵדָן, הרקדת הסולת בנפה לצורכן, הניפוי, אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, לפי שניתן לעשות מלאכות אלה ביום אתמול.

כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

ודבר זה הוא לפי הכְּלָל שאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת – אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְכל מלאכה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת – דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.

כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְּלִי בִּפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְּלִי בַּחוּץ.

כָּל שאר הַמְּנָחוֹת – יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְּלִי בִּפְנִים העזרה, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כְּלִי בַּחוּץ, שכל מעשיהן, ואף לישתן ועריכתן, נעשות בכלי שרת בפנים.

כֵּיצַד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם? אָרְכָּן שִׁבְעָה, וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה, וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת.

כֵּיצַד נעשים שְׁתֵּי הַלֶּחֶם? אָרְכָּן (של כל אחת) שִׁבְעָה טפחים (56 ס״מ), וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה טפחים (32 ס״מ). וְקַרְנוֹתֵיהֶן, שהיו מדביקים בצק כעין קרן בכל אחת מזוויות הלחם – גובהן היה אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת (8 ס״מ).

לֶחֶם הַפָּנִים – אָרְכָּן עֲשָׂרָה, וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה, וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת.

לֶחֶם הַפָּנִים – אָרְכָּן עֲשָׂרָה טפחים (80 ס״מ), וְרָחְבָּן – חֲמִשָּׁה טפחים (40 ס״מ), וְגובה קַרְנוֹתָיו – שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת (כ-15 ס״מ).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁלֹּא תִּטְעֶה, זד"ד יה"ז.

רַבִּי יְהוּדָה היה אוֹמֵר: סימן כדי שֶׁלֹּא תִּטְעֶה ותשכח – זד"ד יה"ז, שתי הלחם – זד״ד (ז׳ – שבעה טפחים אורך; ד׳ – ארבעה טפחים רוחב, ד׳ – ארבע אצבעות גובה הקרנות). לחם הפנים – יה״ז (י' – עשרה טפחים אורך; ה' – חמישה טפחים רוחב; ז' – שבע אצבעות גובה קרנותיו).

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: "וְנָתַתָּ עַל הַשּׁוּלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" – שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים.

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: מניין שיש לעשות את לחם הפנים באופן זה, שאינו מעוגל, אלא בעל דפנות וזוויות? שנאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשּׁוּלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל) – שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים רבות.

הַשֻּׁלְחָן – אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים – אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

הַשֻּׁלְחָן עצמו אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה טפחים (80 ס״מ), וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה טפחים (40 ס״מ), וכן לֶחֶם הַפָּנִים, שמניחים אותם שניים על השולחן זה בצד זה – אָרְכָּן עֲשָׂרָה טפחים, וְרָחְבָּן – חֲמִשָּׁה טפחים. נוֹתֵן את אָרְכּוֹ של כל לחם כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וכך נמצא הלחם עודף על רוחב השולחן חמישה טפחים. כּוֹפֵל (מקפל) טְפָחַיִים (שני טפחים) וּמֶחֱצָה כלפי מעלה מִכָּאן, מצד אחד, וּטְפָחַיִים וּמֶחֱצָה מִכָּאן, מן הצד השני. וכך נִמְצָא, שאָרְכּוֹ של כל לחם היה מְמַלֵּא את כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, ורוחב שניהם יחד מכסה את השולחן לכל אורכו. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה (ראו תרשים).

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֻּׁלְחָן – אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר, וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים – אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִים מִכָּאן וּטְפָחַיִים מִכָּאן, וּטְפָחַיִים רֶיוַח בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן.

רַבִּי מֵאִיר חולק עליו ואוֹמֵר: הַשֻּׁלְחָן גדול יותר, אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר טפחים, וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה טפחים. אך גם לשיטתו, לֶחֶם הַפָּנִים – אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה טפחים, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה טפחים. נוֹתֵן את אָרְכּוֹ של כל לחם כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל השֻׁלְחָן, ונמצא עודף עליו ארבעה טפחים, וְכוֹפֵל טְפָחַיִים מִכָּאן כלפי מעלה וּטְפָחַיִים מִכָּאן. וּמשאיר טְפָחַיִים רֶיוַח בָּאֶמְצַע, בין שני הלחמים (שהרי רוחב כל אחד מהם חמישה טפחים, ואורך השולחן שנים עשר טפחים), כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן, שלא יתעפשו (ראו תרשים).

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְּזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שָׁם, באותם טפחיים רווח, הָיוּ נוֹתְנִין את שְׁנֵי בְּזִיכֵי (כפות) הלְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים.

אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבוֹנָה זַכָּה"!

אָמְרוּ לוֹ חכמים, כיצד ניתן לומר כך, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבוֹנָה זַכָּה" (ויקרא כד,ז), ומשמע – על הלחם הערוך על השולחן, ולא לצדו!

אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה"!

אָמַר לָהֶן אבא שאול, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר בתיאור מחנה בני ישראל במדבר: "וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה" (במדבר ב,כ), ושם בוודאי משמעות "עליו" – סמוך לו, לשבט אפרים. אף כאן הביטוי "על המערכת" אין משמעו על הלחם ממש אלא סמוך לו.

אַרְבַּע סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם, מוּפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה.

אַרְבַּע סְנִיפִין (עמודים צדדיים) שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם לצורך השולחן, מוּפְצָלִין (מפוצלים) מֵרָאשֵׁיהֶן, כלומר היו יוצאים מהם זרועות לכאן ולכאן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים (תומכים) בָּהֶן את הלחם, שְׁנַיִם לשני צדדיו של סֵדֶר זֶה, וּשְׁנַיִם לשני צדדיו של סֵדֶר זֶה.

וְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה.

וְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה קָנִים היו שם עשויים כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל (קנה חצוי לאורכו) להפריד בין לחם ללחם שעליו, כדי שלא יתעפש, אַרְבָּעָה עָשָׂר קנים לְסֵדֶר זֶה, וְאַרְבָּעָה עָשָׂר קנים לְסֵדֶר זֶה.

לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשׁוֹמְטָן, וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן.

אגב כך מעירים: לֹא מלאכת סִדּוּר הקָנִים בין לחם ללחם וְלֹא נְטִילָתָן מביניהם בשבת הבאה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא כהן נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְשׁוֹמְטָן (שולף אותם) מבין הלחמים, וְנוֹתְנָן (מניח אותם) לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן.

כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ – אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת.

ובעניין זה מוסיפים: כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, ובכללם השולחן, היו עומדים כך, שאָרְכָּן היה לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת המקדש, שהוא ממזרח למערב.

שְׁנֵי שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

שְׁנֵי שׁוּלְחָנוֹת הָיוּ עומדים בָּאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, כלומר סמוך לפתח ההיכל, שולחן אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל השולחן שֶׁל שַׁיִשׁ היו הכהנים נוֹתְנִים את לֶחֶם הַפָּנִים החדש בִּכְנִיסָתוֹ להיכל, כדי שיתקרר מעט ולא יתעפש. וְעַל השולחן שֶׁל זָהָב היו מניחים את הלחם שהוסר מעל שולחן הפנים בִּיצִיאָתוֹ מההיכל, והיה מונח שם עד שיוקטרו בזיכי הלבונה. וטעם הדבר שהיה של זהב, ולא של שיש, כשולחן שעליו הונח בכניסתו – לפי הכלל שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, והרי הלחם היה מונח קודם לכן על שולחן הפנים, העשוי זהב. וְשולחן אֶחָד שֶׁל זָהָב היה מִבִּפְנִים, בתוך ההיכל, הוא שולחן הפנים שֶׁעָלָיו נתון לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד.

אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִים. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִים.

בכל יום שבת אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין פנימה להיכל, שְׁנַיִם מהם נושאים בְּיָדָם את שְׁנֵי הסְדָרִים (מערכות) של לחם הפנים, שש חלות בכל מערכת, והשְׁנַיִם האחרים נושאים בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִים (כפות) של לבונה שצריך להניח על השולחן. וְאַרְבָּעָה כהנים אחרים מַקְדִּימִין להיכנס להיכל לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם מהם כדי לִיטּוֹל את שְׁנֵי הסְדָרִים של לחם הפנים הישן, וּשְׁנַיִם אחרים כדי לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִים של לבונה.

הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְפָנַי תָּמִיד".

והיו שמונה הכהנים עומדים משני צדי השולחן, הכהנים הַמַּכְנִיסִים את הלחם החדש עוֹמְדִים בּצד צָפוֹן של שולחן הפנים, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם, וְאילו הכהנים הַמּוֹצִיאִין את הלחם הישן עוֹמְדִים בּצד דָּרוֹם של השולחן, וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין את הלחם הישן, ומיד אֵלּוּ מַנִּיחִין את הלחם החדש. וְהיו עושים זאת ברצף, באופן שטִפְחוֹ (שיעור טפח) שֶׁל לחם זֶה היוצא מן השולחן, כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל לחם זֶה הנכנס לשולחן, לקיים מה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל).

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין – אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אם אֵלּוּ נוֹטְלִין את כל הלחם הישן מעל השולחן, ולאחר מכן אֵלּוּ מַנִּיחִין את החדש – אַף זוֹ הָיְתָה נקראת "לפני תָּמִיד", כל עוד לא עבר לילה על השולחן בלא לחם הפנים.

יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָּאוּלָם, הִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים.

יָצְאוּ הכהנים עם הלחם הישן, וְנָתְנוּ אותו עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָּאוּלָם. הִקְטִירוּ על המזבח את הַבָּזִיכִין, את הלבונה בבזיכים שהוסרו משולחן הפנים, וְרק לאחר מכן הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לאכילה לַכֹּהֲנִים.

חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב.

ומעירים: אם חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת – הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב, במוצאי השבת, ונאכלות אז, שהרי אי אפשר לאכול ביום הכיפורים, וגם אי אפשר לאכלם למחרת, שאם יעבור הלילה ייפסלו בלינה.

חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה.

אם חָל יום הכיפורים לִהְיוֹת בעֶרֶב שַׁבָּת (יום שישי) – שָׂעִיר, בשר שעיר החטאת שֶׁל מוסף יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל על ידי הכהנים לָעֶרֶב, בליל שבת. שכן זמן אכילת החטאת הוא ביום הקרבתו ובלילה שלאחר מכן. ומאחר שאין אפשרות לבשל את הקרבן, לא ביום הכיפורים ולא בשבת, הַבַּבְלִיִּים (כהנים שעלו מבבל), אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי (לא מבושל), מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה, שלא היו מפונקים במאכלם.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת, וְאֶת הַבָּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִים בַּשַּׁבָּת – פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

אם סִדֵּר הכהן אֶת הַלֶּחֶם על שולחן הפנים כמצוותו בַּשַּׁבָּת, וְאולם אֶת הַבָּזִיכִים סידר על השולחן רק לְאַחַר שַׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִים בַּשַּׁבָּת הבאה, כאשר הסיר אותם עם הלחם – פְּסוּלָה ההקטרה, מפני שרק לאחר שמונה ימים על השולחן (משבת לשבת) ראויה הלבונה להקטרה, ולכן גם הלחם נפסל, שהרי לא קרב המתיר שלו כדין. ומאחר שכן, אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, על הלחמים, מִשּׁוּם איסור אכילת פִּגּוּל, אם חשב בשעת הקטרת הבזיכים לאכול את הלחם למחרת השבת; וכן משום אכילת נוֹתָר, אם נותר מן הלחם למחרת השבת, ואכלו; וְכן משום טָמֵא, אם אכל כהן טמא את הלחם. מפני שאיסורים אלה חלים, רק כאשר המתיר קרב כמצוותו.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת – פָּסוּל, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

וכן אם סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין כמצוותם הראויה בַּשַּׁבָּת, וְאולם הסיר והִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין מיד לְאַחַר שַׁבָּת – פָּסוּל הלחם, שהרי הבזיכים הוקטרו לפני זמנם. ומשום שהקטרה זו פסולה, אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, על הלחמים, מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא.

סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת – פָּסוּל.

אם סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, ביום ראשון, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת שאחר כך – פָּסוּל הלחם, מפני שגם הלחם וגם הבזיכים לא שהו על השולחן משבת לשבת.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִילּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

אלא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה כדי שלא ייפסל? יַנִּיחֶנָּה, ישאיר את הלחם והבזיכים כשהם על השולחן לַשַּׁבָּת הַבָּאָה אחריה, ואז יקטיר את הבזיכים. שֶׁאֲפִילּוּ הִיא, מערכת הלחם, מונחת עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים – אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אינם נפסלים בכך.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה.

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבאות בחג השבועות נֶאֱכָלוֹת (זמן אכילתן) על ידי הכהנים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, לא לפני היום השני לאפייתן, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה, לא יאוחר מן היום השלישי לאפייתן.

כֵּיצַד? נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב – לִשְׁנַיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת – נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה.

ומסבירים: כֵּיצַד? הואיל ואין אפייתן דוחה שבת ולא יום טוב, כשהן נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב של חג השבועות וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב – נמצא זמן אכילתן לִשְׁנַיִם, ביום השני. ואם חָל יוֹם טוֹב של שבועות לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת (ביום ראשון), ונאפות החלות בערב שבת – נמצא, שהן נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה ימים.

לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר.

לֶחֶם הַפָּנִים הבא בכל שבת נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה ימים לאפייתו, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר ימים לאפייתו.

כֵּיצַד? נֶאֱפֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת – לְתִשְׁעָה.

כֵּיצַד? כרגיל הלחם נֶאֱפֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת ומסודר על שולחן הפנים למחרת, בשבת, ושוהה על השולחן כל השבוע, וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת הבאה – נמצא זמן אכילתו לְתִשְׁעָה ימים, ביום התשיעי לאפייתו.

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת – נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה.

חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בעֶרֶב שַׁבָּת (ביום שישי), מאחר שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, הריהו נאפה בערב יום טוב, ביום חמישי, ונאכל בשבת הבאה, וכך נמצא שנֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה, ביום העשירי לאפייתו.

שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה – נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת, וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

ואם חלו שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לפני השבת, בימים חמישי ושישי – הלחם נאפה ביום רביעי, וכך נמצא, שבשבת השנייה נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר ימים לאפייתו. וְטעם הדבר הוא, משום שמעשה שתי הלחם ולחם הפנים אֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: לחם הפנים דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, ואופים אותו ביום טוב שחל בערב שבת. אבל אֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם (הכיפורים), ולכך אם חל יום הכיפורים ביום שישי – אין אופים בו את לחם הפנים. ואין הלכה כמותו.