Menachot 10

חזור

מנחות

פרק י

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָעוֹמֶר הָיָה בָּא בַּשַּׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבַחוֹל – מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחוֹל – מִשָּׁלשׁ הָיָה בָּא.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָעוֹמֶר הָיָה בָּא בַּשַּׁבָּת, אם שישה עשר בניסן חל בשבת – מִשָּׁלשׁ סְאִין (שהם אֵיפָה, כ-25 ליטר) גרעיני שעורים. ומהם היו מוציאים עומר (עשירית האיפה, כ-2.5 ליטר) סולת מובחרת. ואם חל שישה עשר בניסן בַּחוֹל – היה בא מֵחָמֵשׁ סאים (כ-41.5 ליטר), שמהן היו מוציאים את עישרון הסולת לצורך המנחה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחוֹל – מִשָּׁלשׁ סאים בלבד הָיָה בָּא.

רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד, וּבְמַגָּל אֶחָד, וּבְקוּפָּה אַחַת. וּבַחוֹל – בִּשְׁלשָׁה, וּבְשָׁלשׁ קוּפּוֹת, וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת.

רַבִּי חֲנַנְיָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: אם חל שישה עשר בניסן בַּשַּׁבָּת – הָיָה העומר נִקְצָר בְּאדם יָחִיד, וּבְאמצעות מַגָּל אֶחָד, ואת השיבולים שנקצרו היו מניחים בתוך קוּפָּה (מעין סל) אַחַת. ואם חל בַחוֹל – היה נקצר בִּשְׁלשָׁה קוצרים, והשיבולים היו ניתנות בְתוך שָׁלשׁ קוּפּוֹת, והקצירה הייתה נעשית בְאמצעות שָׁלשׁ מַגָּלוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחוֹל – בִּשְׁלשָׁה, וּבְשָׁלשׁ קוּפּוֹת, וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחוֹל – בִּשְׁלשָׁה קוצרים, וּבְשָׁלשׁ קוּפּוֹת, וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. והלכה כחכמים.

מִצְוַת הָעוֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִּיכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם – מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם.

מִצְוַת הָעוֹמֶר לָבוֹא, להביא את השעורים מִן הַקָּרוֹב, ממקום קרוב לירושלים. ואם בזמן קציר העומר עדיין לֹא בִּיכֵּר (הבשיל) שדה שעורים הַנמצא קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם – מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם בארץ ישראל.

מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.

ומסופר, שפעם אירע מַעֲשֶׂה שֶׁלא נמצא שדה שעורים שביכר קרוב לירושלים, ובָא העומר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין רחוק מירושלים. וכן את החיטים לצורך קרבן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם הבא בעצרת הביאו מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים? שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצוֹר.

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים בקציר העומר? שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין הגדול שבירושלים יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב של פסח אל השדה המיועד לקצירת העומר, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ, את החלק המיועד לקצירה, כְּרִיכוֹת (אגודות קשורות), בּשעה שהוא עדיין מְחוּבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ יותר לִקְצוֹר אותן.

וְכָל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל.

ביום טוב לקראת הערב כָּל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, למקום הקצירה, היו מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל, בהמולה ובפרסום.

כֵּיוָן שֶׁחָשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם: “בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “מַגָּל זוֹ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “מַגָּל זוֹ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “קוּפָּה זוֹ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “קוּפָּה זוֹ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: “שַׁבָּת זוֹ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “שַׁבָּת זוֹ?״, אוֹמְרִים: “הֵין״. “אֶקְצוֹר?״, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “קְצוֹר״. “אֶקְצוֹר?״, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: “קְצוֹר״. שְׁלשָׁה פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ "הֵין, הֵין, הֵין".

כֵּיוָן (מיד) שֶׁחָשֵׁכָה, שיצא יום טוב, והגיע ליל ט״ז בניסן, אוֹמֵר לָהֶם כל קוצר לנאספים: "האם כבר בָּא (שקעה) הַשֶּׁמֶשׁ?", וכל הקהל אוֹמְרִים: "הֵין" (כן). ושוב שואל: "בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?", והם אוֹמְרִים: "הֵין". ועוד שואל: "אקצור במַגָּל זוֹ?", והם אוֹמְרִים לו: "הֵין". ושוב שואל: "מַגָּל זוֹ?", והם אוֹמְרִים: "הֵין". “האם אכניס את התבואה בקוּפָּה זוֹ?״, והם אוֹמְרִים: הֵין. "קוּפָּה זוֹ?", והם אוֹמְרִים: "הֵין". ואם ט״ז בניסן חל בּיום השַּׁבָּת, היה הקוצר אוֹמֵר לָהֶם: "האם אקצור בשַּׁבָּת זוֹ?", והם אוֹמְרִים: "הֵין", ושוב שואל: "שַׁבָּת זוֹ?", והם אוֹמְרִים לו: "הֵין". ולבסוף, היה שואל: "האם אֶקְצוֹר?" וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: "קְצוֹר". ושוב היה שואל: "אֶקְצוֹר?" וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ: "קְצוֹר". וכך היה שואל שְׁלשָׁה פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם, הנאספים, היו אוֹמְרִים לוֹ בתשובה שלוש פעמים: "הֵין, הֵין, הֵין".

כָּל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אֵין קְצִירַת הָעוֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.

ומסבירים: כָּל כָּךְ לָמָּה, מדוע התקינו חכמים שיהיו עושים כך, בפרסום כה רב? מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, כת שכפרה בתורה שבעל פה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שאֵין קְצִירַת הָעוֹמֶר נעשית בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב של פסח אלא במוצאי יום השבת שלאחר יום טוב ראשון של פסח, שהוא "ממחרת השבת" שבכתוב.

קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְּקוּפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

קְצָרוּהוּ, את השיבולים לעומר, וּנְתָנוּהוּ בְּקוּפּוֹת (סלים), הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה שבמקדש, וְשם הָיוּ מְהַבְהֲבִין (חורכים) אוֹתוֹ, את השיבולים עם הגרעינים שעליהן, בָּאוּר (באש), כְּדֵי לְקַיֵּים בּוֹ מִצְוַת קָלִי, שנאמר: “אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ״ (ויקרא ב,יד), ואחר כך היו חובטים את השיבולים במקלות כדי להפריד את הגרעינים מהקליפות לצורך הטחינה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנוּקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכוּלּוֹ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא היו מהבהבים את השיבולים באש אלא דשים אותן תחילה. ולא היו עושים דבר זה במקלות, כפי שעושים כרגיל בתבואה בשלה ויבשה, אלא בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת (גבעולים עבים) חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ גרעין השעורה שבעומר, שהוא עדיין רך. ולאחר מכן, נְתָנוּהוּ לתוך אַבּוּב (מעין צינור נחושת), כדי לקיים בו מצוות קלי. וְאַבּוּב זה הָיָה מְנוּקָּב (היו בו חורים), כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר (האש) שׁוֹלֵט בְּכוּלּוֹ, מגיע לכל הנמצא בתוכו. והלכה כחכמים.

שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בְּרֵחַיִים שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנוּפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה,

לאחר הקלייה שְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה, וְהָרוּחַ הייתה מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ, מקררת ומייבשת את גרעיני השעורה. ואחר כך נְתָנוּהוּ את הגרעינים בְּרֵחַיִים שֶׁל גָּרוֹסוֹת (עושי גריסים), כדי להפריד את קליפת הגרעינים בשלמותה. וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ לבסוף, לאחר תהליכי הטחינה והניפוי, עִשָּׂרוֹן (עשירית האיפה) סולת, שֶׁהוּא מְנוּפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה.

וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּיב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

וְהַשְּׁאָר, הקמח הנשאר, נִפְדֶּה מן ההקדש ויוצא בכך לחולין, וְכך נֶאֱכָל (מותר באכילה) לְכָל אָדָם, וְחַיָּיב בהפרשת חַלָּה מן העיסה שעושים ממנו, כדין כל עיסה שעושים מקמח חולין, ואולם פָּטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, מפני שחיוב המעשרות חל על התבואה בזמן גמר מלאכת התבואה, ובאותה שעה הייתה שייכת להקדש, שפטור מן המעשרות.

רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת.

רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב קמח זה הן בּהפרשת חַלָּה והן בהפרשת המַּעַשְׂרוֹת, שכן לדעתו, מתחילה לא הייתה כוונה להקדיש אלא מה שישמש בפועל למנחת העומר, ולא את שאר הקמח. ואין הלכה כרבי עקיבא.

בָּא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

בָּא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן עליו שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק מהשמן על הסולת, וּבָלַל (עירב) אותם. לאחר מכן הֵנִיף את מנחת העומר (למעלה, למטה ולארבע רוחות השמים), וְהִגִּישׁ אותה לקרן הדרומית מערבית של המזבח, וְקָמַץ, נטל ממנה את הקומץ, וְהִקְטִיר את הקומץ ואת הלבונה על המזבח. וְהַשְּׁאָר (שאר המנחה) נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים.

מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים.

מִיד שֶׁקָּרַב הָעוֹמֶר ביום ט״ז בניסן, יוֹצְאִין אנשים מביתם וּכבר מוֹצְאִין את שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי (תבואה קלויה) מהתבואה החדשה, שהובאו לשוק עוד לפני הקרבת העומר. ודבר זה היה נעשה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, שחששו, שמא ייכשלו אנשים באכילה של איסור, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. ואילו רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כי בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים, שלא חששו לכך.

מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר – הוּתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד. וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן.

מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר ביום ט״ז בניסן – הוּתַּר לאכילה הֶחָדָשׁ, תבואת השנה החדשה, מִיָּד. וְהָרְחוֹקִים מירושלים, שאינם יודעים אם כבר קרב העומר – מוּתָּרִים באכילת החדש מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן (והלאה).

מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר.

ומעירים: כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים. ואולם מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף (הנפת) העומר, הוא יום ט״ז בניסן, כּוּלּוֹ אָסוּר, ויאכלו מהתבואה החדשה רק למחרת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה"!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מדוע היה צריך רבן יוחנן בן זכאי להתקין תקנה זו, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה יום זה כולו הוּא אָסוּר באכילת חדש, שֶׁנֶּאֱמַר בתורה: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", ומשמע, שיום זה עצמו בכלל האיסור (אלא שבזמן המקדש, הקרבת העומר מתירה את החדש, כפי שנאמר מיד אחר כך: "עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם")!

מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן? מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ.

ושבים למה ששנינו קודם: מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מירושלים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, בזמן שבית המקדש היה קיים? מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין, שֶׁאֵין בֵּית דִּין שבמקדש מִתְעַצְּלִין בּוֹ, ומזרזים את כל העוסקים בהבאתו, כדי שיביאוהו בהקדם, ואחר חצות ודאי כבר הקריבוהו.

הָעוֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ.

הָעוֹמֶר, שהוקרב במקדש ביום ט״ז בניסן, הָיָה מַתִּיר את ה׳חדש׳ בַּמְּדִינָה (מחוץ למקדש). וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שהוקרבו בחג השבועות, היו מתירות את הקרבת המנחות מן התבואה החדשה בַּמִּקְדָּשׁ.

אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קוֹדֶם לָעוֹמֶר, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל.

ומפרטים: אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה (‘מנחת נסכים׳ הבאה עם קרבן מן הבהמה) מן התבואה החדשה קוֹדֶם להקרבת העוֹמֶר, וְאִם עבר והֵבִיא – הרי זה קרבן פָּסוּל.

קוֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר.

וכן קוֹדֶם להקרבת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לֹא יָבִיא מנחה וביכורים מהתבואה החדשה, וְאולם אִם עבר והֵבִיא את אלה מהתבואה החדשה – קרבנו כָּשֵׁר.

הַחִטִּים, וְהַשְּׂעוֹרִים, וְהַכּוּסְּמִין, וְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן – חַיָּיבִין בַּחַלָּה,

חמשת מיני דגן, שהם: הַחִטִּים, וְהַשְּׂעוֹרִים, וְהַכּוּסְּמִין, וְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל, וְהַשִּׁיפוֹן – חַיָּיבִין בּהפרשת חַלָּה מן העיסה שנעשתה מהם.

וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה,

וּמִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה לכמות המחייבת הפרשת חלה מן העיסה (עשירית האיפה), אף אם אין בכל אחד מהם כשלעצמו כמות מספקת.

וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעוֹמֶר.

וַאֲסוּרִים בּאיסור אכילת היבול החָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, עד שיקריבו את העומר, וכן אסור לִקְצוֹר מכל אלה מִלִּפְנֵי קציר הָעוֹמֶר.

וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – הָעוֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו – אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבוֹא עוֹמֶר הַבָּא.

וְאִם הִשְׁרִישׁוּ (הוציאו שורשים) מינים אלה קוֹדֶם לָעוֹמֶר – הָעוֹמֶר מַתִּירָן, וְאִם לָאו – אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבוֹא העוֹמֶר הַבָּא בשנה הבאה.

קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גּוֹדְשִׁין.

אף לפני העומר קוֹצְרִים תבואה הגדלה בבֵית הַשְּׁלָחִים (שדה הזקוק להשקיה) שֶׁבָּעֲמָקִים, שהתבואה שם גרועה, ואין מביאים משם מנחות (לעיל פ״ח מ״ב), אֲבָל לֹא גּוֹדְשִׁין (עושים גדיש, ערמה) מן התבואה שנקצרה.

אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים.

ובעניין זה מסופר: אַנְשֵׁי העיר יְרִיחוֹ שתבואתם גדלה בבית השלחים שבעמקים, היו קוֹצְרִין לפני העומר בִּרְצוֹן (בהסכמת) חֲכָמִים, וְאולם היו גם גּוֹדְשִׁין אותה התבואה, שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים, כפי ששנינו כאן, וְלמרות זאת לֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים, לא ניסו למנעם מלעשות כן.

קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה.

קוֹצֵר לַשַּׁחַת וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה, מותר לקצור קציר מוקדם לצורך מאכל בהמה.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? רק בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל לקצור עַד שֶׁלֹּא (בטרם) הֵבִיאָה התבואה שְׁלִישׁ בישולה, ואז רשאי להמשיך ולקצור.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ.

ואילו רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל לבהמה אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה (לאחר שהביאה) שְׁלִישׁ. והלכה כרבי יהודה.

קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל, מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

קוֹצְרִין את התבואה לפני העומר מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת (עצים צעירים), שניטעו בסמוך, כדי לאפשר להן לגדול כראוי, מִפְּנֵי בֵּית הָאֵבֶל, לפנות מקום שבו מברכים את האבלים בשובם מקבורת מתם, או מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, כדי לפנות מקום ללומדים לשבת.

לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים.

ואולם בכל האופנים שבהם הותר לקצור, לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן, את השיבולים, כְּרִיכוֹת (אלומות קשורות), אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים (אלומות לא קשורות).

מִצְוַת הָעוֹמֶר לָבֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא – יָבִיא מִן הָעֳמָרִים.

מִצְוַת הָעוֹמֶר לכתחילה לָבֹא מִן הַקָּמָה (תבואה שטרם נקצרה). אבל אם לֹא מָצָא קמה לקצור, שכבר נקצר הכול – יָבִיא את העומר מִן הָעֳמָרִים (אלומות של שיבולים שנקצרו).

מִצְוָתוֹ לָבֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא – יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ.

וכן מִצְוָתוֹ של העומר לכתחילה לָבֹא מִן היבול הַלַּח (הטרי). אם לֹא מָצָא מן הלח – יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ.

מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלַּיְלָה. נִקְצַר בַּיּוֹם – כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

ועוד, מִצְוָתוֹ של העומר לִקְצוֹר אותו בַּלַּיְלָה, במוצאי יום טוב ראשון של פסח. ואף על פי כן, אם נִקְצַר בַּיּוֹם, ביום ט״ז – כָּשֵׁר. וְעוד, העומר דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שאם ט"ז בניסן חל בשבת, קוצרים ועושים את כל הנחוץ להקרבתו, אף שמדובר במלאכות האסורות בשבת.