Menachot 1

חזור

מנחות

פרק א

כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.

כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, שהכהן קמץ ממנחה אחת לשם סוג אחר של מנחה, וכגון שקמץ ממנחה הנעשית בתנור לשם מנחה הנעשית במחבת – כְּשֵׁרוֹת, שמקטירים את הקומץ ואוכלים את השיריים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, לא יצאו בה ידי חובה, ולשם כך הם צריכים להביא מנחה אחרת. ודין זה הוא בכל המנחות, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת (מנחת הסוטה), שאם קמצן שלא לשמן – פסולות לגמרי, ואין מקטירים את הקומץ, והשיריים אסורים באכילה.

מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, או נָתַן את הקומץ בַּכְּלִי שלא לשמן, או הִלֵּךְ (הוליך) את הכלי ובו הקומץ לעבר המזבח שלא לשמן, וְכן אם הִקְטִיר את הקומץ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן;

אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – פְּסוּלוֹת.

אוֹ אפילו עשה כל אחת מעבודות אלו בתחילה לִשְׁמָן ובסוף שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ בתחילה שֶׁלֹּא לִשְׁמָן ובסוף לִשְׁמָן – הרי הן פְּסוּלוֹת.

כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.

ומסבירים: כֵּיצַד הוא לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן? כגון שקומץ לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא ואחר כך, בתוך כדי הקמיצה עושה זאת לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה. וכיצד הוא שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – כגון שקומץ לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.

אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת, שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחוּסַּר בְּגָדִים, מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ – פָּסַל.

אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא, שפסולה שלא לשמה, וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת, שהן כשרות אם נעשו שלא לשמן, שֶׁקְּמָצָן זָר שאינו כהן, או כהן אוֹנֵן ביום שמת אחד מקרוביו; או כהן טְבוּל יוֹם שטבל באותו יום לטומאתו, ועדיין לא נגמר היום; או מְחוּסַּר בְּגָדִים, שלא היה לבוש כל בגדי הכהונה; או מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, כהן שהיה טמא ונטהר, אך עדיין צריך להביא קרבן כפרה לשם השלמת טהרתו; וכן כהן שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שלא רחץ אותם במי הכיור לפני העבודה; או עָרֵל, או טָמֵא, או שקמץ כשהוא יוֹשֵׁב, או עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, או עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, או עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ – פָּסַל את העבודה, וגם המנחה פסולה.

קָמַץ בִּשְׂמֹאל – פָּסַל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: יַחֲזִיר, וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין.

קָמַץ בִּשְׂמֹאל – פָּסַל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: יַחֲזִיר את הקומץ לכלי, וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין. ואין הלכה כמותו.

קָמַץ וְעָלָה בְּיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קוֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה – פָּסַל;

קָמַץ, וְעָלָה בְּיָדוֹ עם סולת המנחה צְרוֹר (אבן) אוֹ גַּרְגִּיר מֶלַח אוֹ קוֹרֶט (חתיכה קטנה) שֶׁל לְבוֹנָה – פָּסַל.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקּוֹמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר – פָּסַל.

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים ראשונים: הַקּוֹמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר – פָּסַל, ואם יש בו צרור או גרגיר מלח או לבונה – הקומץ חסר ממידתו הראויה.

אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר? שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ. וְחָסֵר – שֶׁקְּמָצוֹ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

ומפרטים: אֵיזֶה הוּא הקומץ הַיָּתֵר – שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ, גדוש יותר מכפי מידתו, באופן שאצבעותיו אינן מכילות את כל הסולת. וְחָסֵר – שֶׁקְּמָצוֹ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה בקמיצה? מכניס את כף ידו לתוך הסולת, ואז פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו, מקפל אותן כשהן פשוטות, עַל פַּס (כף) יָדוֹ, ומה שנכנס בין אצבעותיו לכף היד הוא הקומץ הראוי.

רִיבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ – פְּסוּלָה.

אם רִיבָּה שַׁמְנָהּ, נתן במנחה יותר מן השמן הראוי לה לפי התורה, לוג לכל עישרון, או אם חִסַּר שַׁמְנָהּ, וכן אם חִסַּר לְבוֹנָתָהּ, נתן בה פחות מקומץ לבונה – הרי זו פְּסוּלָה.

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַּזַּיִת מִקּוּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, נוטל ממנה את הקומץ על מנת לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ של המנחה, המיועדים לאכילה על ידי הכהנים, בַּחוּץ, מחוץ לעזרה, אוֹ כדי לאכול אפילו כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַּחוּץ; או שקמץ על מנת לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ בַּחוּץ אוֹ כַּזַּיִת מִקּוּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ – בכל אחד מאלה פָּסוּל קרבן המנחה, וְאולם אֵין בּוֹ כָּרֵת באכילתו.

לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַּזַּיִת מִקּוּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

אבל אם חשב בזמן קמיצה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר שהוא לאחר זמנה, אוֹ כַּזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר; לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מִקּוּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר – הרי זה פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת על אכילה משיירי המנחה הזו.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בַּכְּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר,

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹמֵץ מן המנחה, וְהַנּוֹתֵן את הקומץ בַּכְּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ (המוליך) את הקומץ בכלי לעבר המזבח, וְהַמַּקְטִיר את הקומץ על המזבח;

לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר; חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אם עשה אחת מארבע עבודות אלו על מנת לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, כלומר השיריים, או על מנת לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כלומר הקומץ או הלבונה, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מחוץ לעזרה – הרי זה פָּסוּל וְאולם אֵין בּוֹ כָּרֵת.

חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

ואם עשה כן על מנת להקטיר או לאכול חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, כלומר שמלבד מחשבת 'חוץ לזמנו' נעשית עבודת הקומץ, שמתיר את המנחה באכילה, כתקנה. אבל אם לא קרב המתיר כמצוותו, הרי אף שהמנחה פסולה – לא חל עליה איסור פיגול.

כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

ומסבירים: כֵּיצַד נחשב הדבר שקָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

קָמַץ בִּשְׁתִיקָה, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה; אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

אם קָמַץ בִּשְׁתִיקָה (בסתם) וְאחר כך נָתַן את הקומץ בַּכְּלִי, וְהִלֵּךְ, הוליך אותו, וְהִקְטִיר אותו במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה; אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבה חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, והרי זה פיגול, וחייבים כרת על אכילת המנחה.

כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? כאשר הייתה שם מחשבה נוספת הפוסלת את הקרבן מלבד מחשבת חוץ לזמנו;

קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ;

כגון: אם קָמַץ במחשבת חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְאחר כך נָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבת חוּץ לִמְקוֹמוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ;

אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבת חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן;

וכן מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן (ודבר זה פוסל אותן, כפי ששנינו במשנה א) וְאחר כך נָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבת חוּץ לִזְמַנָּן;

אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן;

אוֹ שֶׁקָּמַץ אותן במחשבת חוּץ לִזְמַנָּן, וְאחר כך נָתַן את הקומץ בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן;

אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן –

אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר במחשבת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן –

זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

זֶה הוּא שנקרא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ, ובמקרה זה, אף שהמנחה פסולה – אין איסור פיגול חל עליה.

לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ,

אם עשה אחת מעבודות המנחה, כגון קמיצה, על מנת לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ, ובתוך כדי הקמיצה חשב גם לאכול כַזַּיִת לְמָחָר, או שמתחילה חשב לאכול כַּזַּיִת לְמָחָר וְאחר כך חשב לאכול כַזַּיִת בַּחוּץ;

כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ –

וכן אם קמץ על מנת לאכול כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְאחר כך חשב לאכול כַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, או שמתחילה קמץ על מנת לאכול כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְאחר כך על מנת לאכול כַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, אף על פי שאין שיעור אכילה בכל אחת מן המחשבות הפסולות –

פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

פָּסוּל, וְאולם אֵין בּוֹ כָּרֵת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּגּוּל וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל: אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, שקמץ תחילה לאכול שלא בזמנו, ואחר כך חשב להקריב שלא במקומו – הרי זה פִּגּוּל, וְחַיָּיבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמַן – הרי זה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה, אף אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום – הרי זה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

דברים אלו אמורים דווקא כשחשב שתי מחשבות נפרדות על אכילה. אבל אם עשה אחת מעבודות המנחה על מנת לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת מן השיריים וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת מן הקומץ למחר – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.