הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – הַשָּׁלִיחַ מָעַל.

הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה את שְׁלִיחוּתוֹ של אדם אחר, שציווה עליו (בשוגג) להשתמש בעבורו ברכוש ההקדש, כגון לתת אותו לאדם אחר (ראו לעיל פ"ה מ"ד) – בַּעַל הַבַּיִת ששלח אותו הוא שמָעַל, ולא השליח. ואולם אם השליח לֹא עָשָׂה את שְׁלִיחוּתוֹ כפי שהצטווה על ידי משלחו – הַשָּׁלִיחַ הוא שמָעַל.

כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: "תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים", וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד, "כָּבֵד", וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר – הַשָּׁלִיחַ מָעַל.

ומפרטים: כֵּיצַד? כגון שאָמַר לוֹ בעל הבית לשליח: "תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים", והיה זה בשר הקדש, וְאילו הוא עמד ונָתַן לָהֶם כָּבֵד של הקדש ולא בשר. או להפך: "תן כָּבֵד", וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר ולא כבד – הַשָּׁלִיחַ הוא שמָעַל ולא בעל הבית, כיוון ששינה ולא עשה את שליחותו.

אָמַר לוֹ: "תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה", וְהוּא אָמַר: "טוֹלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם", וְהֵם נָטְלוּ שָׁלשׁ שָׁלשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ.

ומביאים מקרה נוסף. אָמַר לוֹ בעל הבית: "תֵּן לָהֶם לאורחים חֲתִיכָה חֲתִיכָה לכל אורח". וְאילו הוּא, השליח, אָמַר לאורחים על דעת עצמו: "טוֹלוּ לכם שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם חתיכות כל אחד", וְהֵם, האורחים, נָטְלוּ מדעת עצמם, כל אחד מהם, שָׁלשׁ שָׁלשׁ חתיכות, והיו אלה חתיכות של הקדש – כּוּלָּן מָעֲלוּ. בעל הבית מעל – על החתיכה הראשונה שנטלו, שהרי בה קיים השליח את דבריו; השליח מעל בנתינת החתיכה השנייה, שאותה הוסיף על השליחות; והאורחים מעלו בנטילת החתיכה השלישית, שנטלו מדעתם.

אָמַר לוֹ: "הָבֵא מִן הַחַלּוֹן" אוֹ "מִגְּלוֹסְקְמָא", וְהֵבִיא לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה וְהֵבִיא מִזֶּה – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן", וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלוֹסְקְמָא, אוֹ "מִן גְּלוֹסְקְמָא", וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן – הַשָּׁלִיחַ מָעַל.

אָמַר לוֹ בעל הבית לשליחו: "הָבֵא לי חפץ זה או מעות אלה מִן הַחַלּוֹן", ולא זכר שהם של הקדש, אוֹ שאמר לו להביא לו מִגְּלוֹסְקְמָא (ארגז), וְהֵבִיא לוֹ השליח כפי שביקש, והשתמש בו, אַף עַל פִּי שֶׁאחר כך אָמַר בַּעַל הַבַּיִת: לֹא הָיָה בְּלִבִּי (לא התכוונתי) אֶלָּא שיביא לי מִזֶּה, והשליח לא הבין אותי נכון וְהֵבִיא מִזֶּה, ולא עשה, אפוא, את שליחותי – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל בדבר, שהרי השליח מילא את השליחות כפי שנאמרה לו, ואין מתחשבים במה שבלבו של בעל הבית. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ בעל הבית: "הָבֵא לִי מִן הנמצא על הַחַלּוֹן!", וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלוֹסְקְמָא, אוֹ שאמר לו בעל הבית שיביא מִן גְּלוֹסְקְמָא, וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן – הַשָּׁלִיחַ מָעַל, הואיל ושינה מדברי המשלח.

שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן; אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ – הַחֶנְוָנִי מָעַל.

שָׁלַח מעות הקדש בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שהם אינם בני דעת, כדי שיקנו דבר מה מן החנווני; אִם עָשׂוּ אלה את שְׁלִיחוּתוֹ – בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, שהרי התקיימו דבריו. ואם לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ, כגון שקנו דבר אחר, לא מעל בעל הבית, ולא מעלו הם, שאינם בני חיוב כלל. אלא הַחֶנְוָנִי מָעַל כאשר ישתמש במעות ההקדש שבידו.

שָׁלַח בְּיַד פִּיקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָנִי – הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא.

אם שָׁלַח בעל הבית את מעות ההקדש בְּיַד פִּיקֵּחַ (בן דעת) על מנת לקנות דבר מן החנווני, ולאחר שהשליח הלך, נִזְכַּר בעל הבית שהמעות הן של הקדש, ומעתה אינו מתחייב במעילה, שהרי אינו שוגג; אם נזכר עַד שֶׁלֹּא (בטרם) הִגִּיעַ השליח אֵצֶל הַחֶנְוָנִי – הַחֶנְוָנִי מָעַל, כְּשֶׁיּוֹצִיא את המעות הללו לשימושו.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כְּלִי, וְיֹאמַר: "פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחוּלֶּלֶת עַל זֶה". שֶׁהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה בעל הבית שנזכר שמעות אלה הן של הקדש, כדי שלא ימעול בהן החנווני? נוֹטֵל בביתו פְּרוּטָה אוֹ כְּלִי, וְיֹאמַר: "פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ ששילחתי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא נמצאת בו עתה, תהא מְחוּלֶּלֶת עַל פרוטה או כלי זֶה", ובכך מעות ההקדש מתחללות על הפרוטה או הכלי. שֶׁכן ההֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה ומתחלל הן בְּכֶסֶף והן בדבר השָׁוֶה כֶּסֶף, כגון כלי. ונמצא, שהמעות שביד החנווני הן חולין, ואין בהן מעילה.

נָתַן לוֹ פְּרוּטָה, אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת", הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכוּלָּהּ נֵרוֹת אוֹ בְּכוּלָּהּ פְּתִילוֹת;

נָתַן לוֹ בעל הבית לשליח בשוגג פְּרוּטָה של הקדש, ואָמַר לוֹ: "הָבֵא (קנה) לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת (כלי למאור) וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת לנרות". והָלַךְ השליח וְהֵבִיא לוֹ בּפרוטה כוּלָּהּ נֵרוֹת אוֹ שהביא לו בְּכוּלָּהּ פְּתִילוֹת;

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בְּכוּלָּהּ נֵרוֹת" אוֹ: "בְּכוּלָּהּ פְּתִילוֹת", הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת –

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בְּכוּלָּהּ נֵרוֹת", אוֹ: "הבא לי בְּכוּלָּהּ פְּתִילוֹת", והָלַךְ השליח וְהֵבִיא לוֹ בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת –

שְׁנֵיהֶם לֹא מָעֲלוּ.

שְׁנֵיהֶם לֹא מָעֲלוּ בכך. בעל הבית לא מעל, שכן לא התקיימה שליחותו על ידי השליח אלא בחצי פרוטה, ואין בכך שיעור מעילה. ואף השליח לא מעל, שהרי לא עשה על דעת עצמו אלא רק בחצי פרוטה.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מָמָּקוֹם פְּלוֹנִי", וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִבֵּית פְּתִילוֹת, וּפְתִילוֹת מִבֵּית נֵרוֹת – הַשָּׁלִיחַ מָעַל.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ בעל הבית לשליח: "הָבֵא לִי בְּחֶצְיָהּ של פרוטה זו נֵרוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי", וְהָלַךְ השליח וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת בחצי פרוטה, אך לא ממקום שאמר לו בעל הבית אלא מהבּית שנאמר לו להביא ממנו פְּתִילוֹת. ואת הפְתִילוֹת הביא בחצי פרוטה מִבֵּית נֵרוֹת – הַשָּׁלִיחַ מָעַל, שהרי שינה בשליחותו בכל הפרוטה.

נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי אֶתְרוֹג", וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן – שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.

נָתַן לוֹ בעל הבית לשליח שְׁתֵּי פְרוּטוֹת של הקדש, ואָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בהן אֶתְרוֹג", וְהָלַךְ השליח וְהֵבִיא לוֹ בִּפְרוּטָה אחת אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה אחת רִמּוֹן – שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. בעל הבית מעל מפני ששליחותו נעשתה בשיעור פרוטה, והשליח מעל מפני ששינה שליחותו בפרוטה, שקנה בה את הרימון.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: "אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וְרַע".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, מכיוון שהשליח שינה את שליחותו, שֶׁכן הוּא אוֹמֵר לוֹ לשליח: אֶתְרוֹג גָּדוֹל שווה שתי פרוטות הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְאילו אתה הֵבֵאתָ לִי אתרוג קָטָן וְרַע במחצית מן הסכום.

נָתַן לוֹ דִּינַר זָהָב, אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי חָלוּק", וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בִּשְׁלשָׁה חָלוּק, וּבִשְׁלשָׁה טַלִּית – שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.

בדומה, נָתַן לוֹ בעל הבית לשליח דִּינַר זָהָב של הקדש, ואָמַר לוֹ: "לך והָבֵא לִי בו חָלוּק", וְהָלַךְ השליח וְהֵבִיא לוֹ בִּשְׁלשָׁה סלעים כסף, שהם כערך מחצית מדינר הזהב חָלוּק, וּבִשְׁלשָׁה סלעים אחרים הביא טַלִּית – שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ. בעל הבית מעל מפני שנעשתה שליחותו בקניית החלוק, והשליח מעל מפני ששינה מהשליחות בשלושת הסלעים שקנה בהם מדעתו טלית.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: "חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וְרַע".

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל, שֶׁכן הוּא אוֹמֵר לוֹ לשליח: שינית משליחותך אף בקניית החלוק, כי חָלוּק גָּדוֹל ששוויו דינר זהב הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְאילו אתה הֵבֵאתָ לִי במקומו חלוק קָטָן וְרַע.

הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי;

אדם הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי (חלפן כספים), שנזקק תמיד למטבעות;

אִם צְרוּרִין – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – מָעַל.

אִם נמסרו לו המטבעות הללו כשהם צְרוּרִין (נתונים בצרור קשור) – לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם השולחני. לְפִיכָךְ, אִם עבר והוֹצִיא אותם לצרכיו, והתברר כי היו של מעות הקדש – השולחני מָעַל.

אִם מוּתָּרִים – יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. לְפִיכָךְ אִם הוֹצִיא – לֹא מָעַל.

ואולם אִם המטבעות שנמסרו היו מוּתָּרִים (לא קשורים) – יִשְׁתַּמֵּשׁ (מותר לו להשתמש) בָּהֶן. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא אותם – לֹא מָעַל השולחני.

אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא – מָעַל.

המפקיד מעות אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ (בין צרורות ובין מותרות) לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם. לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא אותן בעל הבית – מָעַל.

הַחֶנְוָנִי כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבִרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הַחֶנְוָנִי, הסוחר בחנות, נחשב לעניין זה כְּבַעַל הַבַּיִת, ואסור לו להשתמש במעות שהופקדו בידו, ואם הוציאן – מעל. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּשֻּׁלְחָנִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: החנווני נחשב לענייננו כַּשֻּׁלְחָנִי שמותר בשימוש במעות מותרות שהופקדו בידו.

פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס, אוֹ שֶׁאָמַר: "פְּרוּטָה בְּכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ",

פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס (צרור לכסף) שיש בו פרוטות חולין, אוֹ מי שֶׁאָמַר על פרוטה אחת מתוך המעות שהיו בכיסו: "פְּרוּטָה אחת שבְּכִיס זֶה הריהי הֶקְדֵּשׁ" –

כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה – מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

בשני המקרים הללו, כֵּיוָן (מיד) שֶׁהוֹצִיא אֶת הפרוטה הָרִאשׁוֹנָה מארנקו והשתמש בה – מָעַל, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שאנו חוששים, שמא זו היא שהוציא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לא מעל עַד שֶׁיּוֹצִיא לחולין אֶת כָּל הַפרוטות שבכִּיס, שאז בוודאי הוציא פרוטה של הקדש.

מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּאוֹמֵר: "פְּרוּטָה מִן הַכִּיס זֶה הֶקְדֵּשׁ", שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.

ומעירים: מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לחכמים בְּמקרה של האוֹמֵר: "פְּרוּטָה אחת מִן הַכִּיס הזֶה תהיה הֶקְדֵּשׁ", שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ, כלומר רשאי להוציא ולהשתמש בפרוטות עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַמעות שבכִּיס, חוץ מן האחרונה שהיא של ההקדש. שכן לשון זו מורה, שרק הפרוטה שיקדיש או הפרוטה האחרונה שתישאר בארנק היאַ תהיה הקדש. והלכה כחכמים.