הַנֶּהֱנֶה שָׁוֶה פְּרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּגַם – מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

הַנֶּהֱנֶה הנאה שערכה שָׁוֶה פְּרוּטָה, שאדם היה מוכן לשלם עליה פרוטה מִן הַהֶקְדֵּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּגַם, שלא החסיר מהשווי – מָעַל, ומתחייב בקרבן אשם ובתשלום קרן וחומש להקדש. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל דָּבָר שֶׁיֵשׁ בּוֹ פְּגָם – לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ פְּגָם, כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה – מָעַל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל דָּבָר (חפץ) שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בשימושו פְּגָם, שהשימוש בו מפחית את שוויו, גם אם נהנה ממנו שווה פרוטה – לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם בו. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ בשימושו פְּגָם, כֵּיוָן (מיד) שֶׁנֶּהֱנָה הנאה שווה פרוטה – מָעַל. והלכה כחכמים.

כֵּיצַד? נָתְנָה קַטְלָה בְּצַוָּארָהּ, טַבַּעַת בְּיָדָהּ, שָׁתְתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב – כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנֵית מָעֲלָה.

ומפרטים: כֵּיצַד? האישה שנָתְנָה קַטְלָה (שרשרת) של הקדש בְּצַוָּארָהּ, או שענדה טַבַּעַת של הקדש בְּיָדָהּ, או ששָׁתְתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב של ההקדש, מכיוון שאין דרכם של אלו להיפגם בשימושים כאלו, כֵּיוָן (מיד) שֶׁנֶּהֱנֵית שווה פרוטה – מָעֲלָה.

לָבַשׁ בְּחָלוּק, כִּיסָּה בְּטַלִּית, בִּקַּע בְּקוֹרְדּוֹם – לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם.

אבל מי שלָבַשׁ בְּחָלוּק של הקדש, או כִּיסָּה עצמו בְּטַלִּית של הקדש, או בִּקַּע עצים בְּקוֹרְדּוֹם של הקדש, כיון ששימושים כאלו שוחקים ופוגמים – אפילו נהנה מהם בשווה פרוטה לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם.

תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת כְּשֶׁהִיא חַיָּה – לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם.

בדומה, תָּלַשׁ צמר או שער מִן בהמת הַחַטָּאת שהיא קדשי קדשים, ויש בה מעילה, כְּשֶׁהִיא חַיָּה, והשימוש בה פוגם אותה – לֹא מָעַל עַד שֶׁיִּפְגּוֹם בה בשווה פרוטה.

כְּשֶׁהִיא מֵתָה – כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה מָעַל.

אבל אם תלש מהחטאת כְּשֶׁהִיא מֵתָה, שאז אינה מן הדברים שיש בהם פגם, כי אין לה שווי, לפי שאינה עומדת לפדיון, שאין פודים את הקרבנות שמתו (ראו תמורה פ"ו מ"ה), כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱנָה שווה פרוטה – מָעַל.

נֶהֱנָה בְּכַחֲצִי פְּרוּטָה, וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְּרוּטָה;

מי שנֶהֱנָה מן ההקדש הנאה ששוויה בְּכַחֲצִי פְּרוּטָה בלבד, וּפָגַם (הפחית משווי החפץ) בתוך כך בְּכַחֲצִי פְּרוּטָה;

אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד, וּפָגַם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אַחֵר –

אוֹ שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר (בחפץ) אֶחָד שיש בו פגם ולא פגם אותו, ועם זה פָגַם בְּשיעור שָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר (בחפץ של הקדש) אַחֵר, ולא נהנה ממנו –

הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה וְיִפְגּוֹם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד.

הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁנֶּהֱנָה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה וְיִפְגּוֹם בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה בְּדָבָר אֶחָד, באותו דבר עצמו. וכגון, אם ביקע עצים בקרדום של הקדש ונהנה בשווי פרוטה לפחות, אך לא פגם אותו מעט תוך כדי הביקוע – פטור, גם אם בתוך כך פגם בכלי אחר של הקדש.

אֵין מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל בַּמּוּקְדָּשִׁין, אֶלָּא בְּהֵמָה וּכְלֵי שָׁרֵת.

אֵין אדם מוֹעֵל בהקדש לאַחַר שאדם אחר כבר היה מוֹעֵל בּאותם מוּקְדָּשִׁין, שכן המעילה מוציאה את החפץ מן ההקדש לחולין, אֶלָּא רק בבְהֵמָה שאין בה מום ועומדת להקרבה, וּכְלֵי שָׁרֵת (שמשמשים לעבודת הקרבנות), שלא ניתן לפדות אותם מיד ההקדש, אלא לאחר שנפל בהם מום.

כֵּיצַד? רָכַב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב;

כֵּיצַד יש מועל אחר מועל בבהמה ובכלי שרת? רָכַב אדם עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה העומדת להקרבה, וּבָא לאחר מכן חֲבֵרוֹ וְרָכַב אף הוא, וּבָא חֲבֵרוֹ (אחר) וְרָכַב אף הוא על בהמה זו;

שָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה;

וכן מי ששָׁתָה בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, שהיא אחד מכלי השרת במקדש, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה מאותה הכוס, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה אף הוא;

תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ.

או מי שתָּלַשׁ צמר מִן הַחַטָּאת, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ גם הוא צמר נוסף מאותה בהמה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ – כּוּלָּן מָעֲלוּ.

רַבִּי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן – יֵשׁ בּוֹ מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל.

רַבִּי אוֹמֵר כלל: כֹּל דבר שֶׁאֵין לוֹ פִּדְיוֹן, שאי אפשר לפדותו – יֵשׁ בּוֹ אפשרות שיהיה בו מוֹעֵל אַחַר מוֹעֵל, ולא רק בבהמת הקרבן וכלי שרת.

נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.

מי שנָטַל לשימושו אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל בכך, שכן עדיין לא נהנה.

נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.

אבל אם נְתָנָהּ, את האבן או הקורה, לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, שנהנה ממנה, שחברו מחזיק לו טובה על כך, ואולם חֲבֵירוֹ לֹא מָעַל, שכן, כאמור, אין מועל אחר מועל.

בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה.

מקרה אחר: בְּנָאָהּ, את האבן או הקורה של הקדש, בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ הפרטי – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ ויהנה בְּשָׁוֶה פְּרוּטָה, כגון שהאבן המונחת על פי הארובה הגנה עליו ועל רכושו מהגשם.

נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא מָעַל, וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל.

בדומה, נָטַל לעצמו פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל בכך שלא נהנה. ואם נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ – הוּא עצמו מָעַל, שנהנה במה שחברו מחזיק לו טובה על כך. ואילו חֲבֵירוֹ המקבל לֹא מָעַל.

נְתָנָהּ לַבַּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ – מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי מֶרְחָץ פְּתוּחָה, הִכָּנֵס וּרְחוֹץ.

נְתָנָהּ (נתן פרוטה של הקדש) לַבַּלָּן (העובד בבית המרחץ) כתשלום בעבור רחצה, אַף עַל פִּי שֶׁעדיין לֹא רָחַץ – מָעַל בכך, שֶׁכן הוּא (הבלן) אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי המֶּרְחָץ פָּתוּחַ לְפָנֶיךָ, הִכָּנֵס וּרְחוֹץ, ומכיוון שיש לו רשות לרחוץ מתי שירצה, כבר נעשה שימוש בפרוטה.

אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָיתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ, אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ, הֲנָיָיתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ –

אֲכִילָתוֹ, מה שאכל מן ההקדש, וַאֲכִילַת (האכלת) חֲבֵרוֹ, מה שהאכיל את חברו מן ההקדש; וכן הֲנָיָיתוֹ, מה שנהנה הוא מן ההקדש, כגון שלבש בגד של הקדש, וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ, שכיסה את חברו בבגד של הקדש; וכן אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַית חֲבֵרוֹ או הֲנָיָיתוֹ שלו וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ –

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה.

כל אלה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור מעילה, אם אין בכל אחד מהם שווה פרוטה. ומצטרפים אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה, שחלף זמן רב בין האכילות או ההנאות הללו.