קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, וּלְחַיֵּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.

קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, הקרבנות למיניהם, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלמת השיעור הנצרך לחיוב מְעִילָה, שאם השתמש בכולם יחד בשווה פרוטה, חייב משום מעילה, על אף שבכל אחד מהם מעל בפחות מכך. וּמצטרפים קדשי המזבח לְחַיֵּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם אכילת פִּגּוּל, קרבן שהעובד חשב בשעת עבודתו לאכלו לאחר זמנו הראוי, אם בכולם יחד יש כזית; וכן, משום אכילת נוֹתָר, קרבן שנשאר לאחר מועד אכילתו, וְטָמֵא, אם אכל מן הקודש כשהוא טמא, על אף שבכל אחד מהקדשים שאכל אין שיעור כזית.

קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת (רכוש ההקדש) שאינו מיועד להקרבה, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור מעילה.

קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה.

וכמו כן, קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ וְקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִמְעִילָה, שאם נהנה מהקדשים השונים בשווה פרוטה – מעל.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּעוֹלָה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה: הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן.

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים שונים בּקרבן עוֹלָה שמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לחיובים המשותפים להם שהוזכרו לעיל, מעילה, פיגול, נותר וטמא. ואלו הם: הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב (החלקים השומניים) הקרבים על המזבח, וְכן הַסֹּלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן של הנסכים ומנחת הנסכים הבאים עם העולה.

וְשִׁשָּׁה בַּתּוֹדָה: הַבָּשָׂר, וְהַחֵלֶב, וְהַסּוֹלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן, וְהַלֶּחֶם.

וְשִׁשָּׁה דברים מצטרפים זה עם זה בּקרבן תּוֹדָה, לשיעור חיוב אכילת פיגול, נותר וטמא (אבל לא למעילה, שקדשים קלים המיועדים לאכילה, אין בהם מעילה, ראו לעיל פ"א מ"ג), ואלו הם: הַבָּשָׂר הנאכל על ידי הבעלים ומקצתו על ידי הכהנים, וְהַחֵלֶב הקרב על המזבח, וְהַסּוֹלֶת, וְהַיַּיִן, וְהַשֶּׁמֶן לנסכים, וְהַלֶּחֶם, מיני החלות שמביאים עם התודה (ויקרא ז,יא–טו).

הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה, וְהַבִּכּוּרִים –

הַתְּרוּמָה, שמפרישים מן היבול ונותנים לכהן, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, תרומה שנותן הלוי לכהן מן המעשר שהוא מקבל, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, פירות של עם הארץ שהם ספק מעושרים, והַחַלָּה שמפרישים מן העיסה ונותנים לכהן, וְהַבִּכּוּרִים, הפירות הראשונים בשדה שמביאים לבית המקדש וניתנים לכהן –

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסוֹר, וּלְחַיֵּיב עֲלֵיהֶם אֶת הַחוֹמֶשׁ.

כל אלה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לֶאֱסוֹר את החולין, שאם נפל מכל אלו לתוך פירות חולין, אם יש בכולן יחד חלק גדול ממאית מהחולין – הכול אסור באכילה לזרים, וכן הם מצטרפים לְחַיֵּיב עֲלֵיהֶם אֶת הַחוֹמֶשׁ (תשלום חמישית), שאם אכל מהם זר כזית בשגגה, מוסיף חומש על מה שאכל ונותן לכהן (ויקרא כב,יד).

כָּל הַפִּיגּוּלִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. כָּל הַנּוֹתָרִין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

כָּל הַפִּיגּוּלִין, כל הקרבנות שנעשו פיגול כאשר עבודתם נעשתה על מנת להקריבם או לאכול מהם לאחר הזמן, גם אם הם פיגולים מקרבנות שקדושתם שונה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור כזית לחייב את האוכל מהם כרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה. וכך כָל הַנּוֹתָרִין, בשר שנותר בתום זמן אכילתו מקרבנות שונים, מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לחייב את האוכל מהם כזית כרת או חטאת.

כָּל הַנְּבֵלוֹת מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ.

כָּל הַנְּבֵלוֹת, בהמות שמתו ללא שחיטה כשרה, מִצְטָרְפוֹת זוֹ עִם זוֹ לשיעור כזית לטמא את הנוגע בהן או הנושא אותן.

כָּל הַשְּׁרָצִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

כָּל הַשְּׁרָצִים (שמונת השרצים המנויים בתורה, ויקרא יא,כט–לא) מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לטמא במותם במגע או במשא בשיעור כעדשה (וכן לחייב מלקות על אכילתם בשיעור זה).

דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ – מִצְטָרְפִין.

וכן דַּם הַשֶּׁרֶץ וּבְשָׂרוֹ מִצְטָרְפִין זה עם זה לטמא בכעדשה (או לחייב על אכילתם).

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁטּוּמְאָתוֹ וְשִׁיעוּרוֹ שָׁוִין – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בצירופי דברים שונים לטומאה: כֹּל שֶׁטּוּמְאָתוֹ, דרגת הטומאה שלו, והאופנים שבהם הוא מטמא, וְגם שִׁיעוּרוֹ לטמא שָׁוִין זה לזה, כגון שני חצאי כזית מנבלות בהמה טמאה ובהמה טהורה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

טוּמְאָתוֹ וְלֹא שִׁיעוּרוֹ, שִׁיעוּרוֹ וְלֹא טוּמְאָתוֹ, לֹא טוּמְאָתוֹ וְלֹא שִׁיעוּרוֹ – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

ואולם אם רק טוּמְאָתוֹ של זה וזה, שווה, וְלֹא שִׁיעוּרוֹ, כגון בשר המת והרקב שלו, ששניהם מטמאים בכזית, אבל שיעור בשר המת לטמא – אם יש בו כזית, ושיעור הרקב – כמלוא חפניו; או כאשר רק שִׁיעוּרוֹ שווה וְלֹא טוּמְאָתוֹ, כגון מת ונבלת בהמה, ששניהם מטמאים אם יש בהם בכזית, ואולם הנבלה מטמאת טומאת ערב, ואילו המת מטמא טומאת שבעה; וכל שכן כאשר הצירוף איננו שווה לֹא בטוּמְאָתוֹ וְלֹא בשִׁיעוּרוֹ, כגון מת המטמא בכזית טומאה חמורה ושרץ המטמא בכעדשה טומאה קלה – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לטמא.

הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת.

הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לטומאה שגזרו עליהם חכמים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁנֵי שֵׁמוֹת (איסורים) נפרדים.

הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא, אֲפִילּוּ כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.

בדומה, הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה כדי להשלים שיעור לְטַמֵּא, ודברים אלה אמורים אֲפִילּוּ לעניין צירופם לטמא כטומאה של הקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, כגון שבשר המת אינו מצטרף עם הנבלה לטמא במשא ובמגע. וכן לעניין השיעור, השרץ שמטמא בכעדשה אינו מצטרף עם הנבלה לטמא בכזית.

הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא כַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם.

ואולם, הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב (מאב) הַטּוּמְאָה, והריהו ולד הטומאה ('ראשון לטומאה'), וְהאוכֶל שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה, והריהו 'שני לטומאה' מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אם היה בהם יחד שיעור כביצה, לְטַמֵּא כטומאתו של הקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, השני לטומאה, כך שאם ייגעו יחד במאכל שהוא תרומה יעשו אותו 'שלישי לטומאה'.

כָּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בְּכַחֲצִי פְרַס,

כָּל הָאוֹכָלִין (המאכלים) מִצְטָרְפִין זה עם זה לכמה עניינים: לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה (גוף האדם), שאדם האוכל אוכלים טמאים גופו נפסל לנגיעה ולאכילת תרומה וקדשים, בְּאכילת כַּחֲצִי פְרַס (מחצית כיכר לחם) מאוכלים שונים.

בִּמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לָעֵרוּב,

וכן מצטרפים בּשיעור מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת הנדרש לָעֵרוּב תחומין. מי שרוצה לצאת בשבת מעבר לתחום מקומו, צריך להניח מבעוד יום מזון בשיעור שתי סעודות בסוף תחומו, כדי שיוכל ללכת בשבת מאותו מקום אלפיים אמה.

בְּכַבֵּיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין,

ומצטרפים כל האוכלים בְּשיעור כַבֵּיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, שהמאכלים הטמאים מטמאים, כאשר יש בנפחם כביצה.

בְּכַגְּרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת,

ומצטרפים בְּכַגְּרוֹגֶרֶת (תאנה מיובשת), שהוא השיעור המחייב לְעניין איסור הוֹצָאַת שַׁבָּת מרשות היחיד לרשות הרבים, אם הוציא אוכל בשיעור כזה.

בְּכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

וכן מצטרפים, אם יש בהם יחד בְּכַכּוֹתֶבֶת (תמרה) לחיוב האוכל כשיעור זה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה בָּרְבִיעִית, וּבִמְלֹא לוּגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין זה עם זה לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה, למי ששותה משקים טמאים, בּשיעור רְבִיעִית הלוג, ואם שתה ממשקים שונים כשיעור זה, גופו נפסל מאכילת תרומה או ממגעה עד שייטהר; ומצטרפים המשקים להתחייב, אם שתה מהם בִמְלֹא לוּגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

הָעָרְלָה, פירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו, שהם אסורים בהנאה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כאשר צמחו בכרם מיני תבואה, והכרם וכל מה שצמח בו נאסר בהנאה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור האוסר את התערובת; שאם יש בהם יחד יותר מאחד ממאתיים ממנה – הכול נאסר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מִצְטָרְפִין, מפני שהם שני איסורים שונים.

הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק, הַשַּׂק וְהָעוֹר, הָעוֹר וְהַמַּפָּץ –

הַבֶּגֶד (פיסת אריג), ששיעורו לקבל טומאת מדרס שלושה טפחים על שלושה טפחים, וְהַשַּׂק (אריג גס העשוי משער בעלי חיים), ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים; וכן הַשַּׂק ויריעת הָעוֹר, ששיעורה לטומאה חמישה על חמישה טפחים; וכן הָעוֹר וְהַמַּפָּץ (מחצלת), ששיעורו שישה על שישה טפחים –

מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

כל הזוגות האלה מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לשיעור הגדול שבהם, כגון שאם עשה חתיכה ארבעה טפחים משק ובגד – הרי הם ראויים לקבל טומאה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִן לִיטָּמֵא מוֹשָׁב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מה טעם הם מצטרפים? והרי אין שיעוריהם שווים (ראו משנה ג)! מִפְּנֵי שֶׁהֵן כולם רְאוּיִן לִיטָּמֵא מוֹשָׁב, שאם הכין מהמינים הללו מושב לטמאים כגון זב ויולדת, אפילו היה המושב של טפח אחד בלבד – מקבל טומאת מדרס. ודי בכך שיש להם שיעור שווה משותף כדי לצרפם לטומאות אף על פי ששיעוריהם שונים.