וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – יָמוּתוּ.

וְלַד הנולד לקרבן חַטָּאת נקבה; וּתְמוּרַת חַטָּאת, בהמת חולין שאמר עליה שתהיה תמורת בהמת חטאת שכבר הקדיש, וחלה עליה קדושת החטאת; וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ לפני שהספיקו להקריבה – יָמוּתוּ מאליהם, על ידי כליאתם במקום סגור ומניעת מזון.

שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבְדָה וְשֶׁנִּמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם;

אבל חטאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ הראשונה, ובכך נפסלה מהקרבה (ראו פרה פ"א מ"ג), וְחטאת שֶׁאָבְדָה וְשֶׁנִּמְצֵאת לאחר מכן כשהיא בַּעֲלַת מוּם – בשתי אלו הדין משתנה:

אִם מִשֶּׁכִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים – תָּמוּת. וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְּמוּרָה, וְלֹא נֶהֱנִים, וְלֹא מוֹעֲלִין.

אִם מִשֶּׁכִּיפְּרוּ (כשכבר התכפרו) הַבְּעָלִים בהקרבת בהמה אחרת – תָּמוּת. ובינתיים אֵינָהּ עוֹשָׂה תְּמוּרָה, שאם המירו בה בהמת חולין – אין זו נעשית תמורה. וְלֹא נֶהֱנִים, אסור להשתמש בה, וְאולם אם עברו ונהנו ממנה – לֹא מוֹעֲלִין, המועל בה אינו מביא קרבן אשם.

וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ הַבְּעָלִים – תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אַחֶרֶת. וְעוֹשָׂה תְּמוּרָה, וּמוֹעֲלִים בָּהּ.

וְאִם עַד שֶׁלֹּא כִּיפְּרוּ (טרם התכפרו) הַבְּעָלִים בבהמה אחרת – אינה מתה. אלא בעלת המום תימכר לחולין, וכן זו שעברה שנתה תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב (שייפול בה מום) ותיפסל להקרבה, וְתִמָּכֵר לחולין, וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ (בכסף המכירה) בהמה אַחֶרֶת לחטאת. וְכל עוד לא נמכרה, עוֹשָׂה תְּמוּרָה אם המירו בה בהמת חולין, וּּמוֹעֲלִים בָּהּ, יש בה דין מעילה.

הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִן לָבוֹא כּוּלָּן שְׁלָמִים.

אדם הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לצורך קרבנות נְזִירוּתוֹ, ולא פירש מה מהן מיועד לכל קרבן – לֹא נֶהֱנִין מהן לכתחילה, וְאולם גם לֹא מוֹעֲלִין (אין בהן דין מעילה), מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִן לָבוֹא כּוּלָּן שְׁלָמִים, הנזיר יכול לקנות בכל המעות הללו קרבן שלמים, שאין בהם מעילה לפני זריקת דמם.

מֵת, הָיוּ סְתוּמִים – יִפְּלוּ לִנְדָבָה.

אם הנזיר מֵת לאחר שהפריש מעות לנזירותו, יש לחלק: אם המעות הָיוּ סְתוּמִים, שלא פירש במה יקנה כל קרבן – יִפְּלוּ (יינתנו) כל המעות לקופת נְדָבָה שהייתה במקדש, שממנה מקריבים עולות נדבה של ציבור.

הָיוּ מְפוֹרָשִׁים; דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיאוּ עוֹלָה. וּדְמֵי שְׁלָמִים – יָבִיאוּ שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

ואם הָיוּ מְפוֹרָשִׁים, מה מיועד לכל קרבן, אז דינם חלוק: דְּמֵי חַטָּאת – יֵלְכוּ לְיַם הַמֶּלַח (לאיבוד גמור), כדין חטאת שמתו בעליה, ששנינו במשנה קודמת שדינה במיתה, וכן לֹא נֶהֱנִים מאותן מעות, וְאם עברו ונהנו, לֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן, כדין חטאת מתה. דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיאוּ בהם עוֹלָה כנדבה, ומועלים בהם כבעולה. וּדְמֵי שְׁלָמִים – יָבִיאוּ בהם שְׁלָמִים נדבה, וְנֶאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד בלבד, כדין שלמי נזיר, ולא כשלמים רגילים שנאכלים שני ימים. וְאולם שלמים אלה אֵינָן טְעוּנִין (חייבים בהבאת) לֶחֶם לצדם, כשלמי נזיר רגילים.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַדָּם – קַל בִּתְחִלָּתוֹ וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ, וְהַנְּסָכִים – חוֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל בְּסוֹפָן.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַדָּם של הקרבנות – הרי דינו קַל בִּתְחִלָּתוֹ וְחָמוּר בְּסוֹפוֹ, לעניין מעילה. וְאילו הַנְּסָכִים, כגון היין הבא עם הקרבנות – יש בהם חוֹמֶר בִּתְחִלָּתָן וְקַל (קולא) בְּסוֹפָן.

הַדָּם, בִּתְחִלָּה – אֵין מוֹעֲלִים בּוֹ. יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן – מוֹעֲלִים בּוֹ.

ומפרשים: הַדָּם, בִּתְחִלָּה, לפני שנזרק על המזבח, אֵין מוֹעֲלִים בּוֹ. אבל לאחר שנשפכו שייריו אל יסוד המזבח ויָצָא דרך תעלה שעברה בעזרה לְנַחַל קִדְרוֹן שבתחתית הר הבית – מוֹעֲלִים בּוֹ, שכן יש בדם שימוש, שהיה נמכר לבעלי הגינות לזבל בו.

הַנְּסָכִים, בִּתְחִלָּה – מוֹעֲלִים בָּהֶן. יָצְאוּ לַשִּׁיתִין – אֵין מוֹעֲלִים בָּהֶם.

ואילו הַנְּסָכִים, בִּתְחִלָּה (משעה שהוקדשו) מוֹעֲלִים בָּהֶן כקדשים המיועדים למזבח. ואילו בסופם, כאשר יָצְאוּ דרך הנקב שבמזבח לַשִּׁיתִין (יסודות המזבח) – שוב אֵין מוֹעֲלִים בָּהֶם, שכן כבר נעשתה מצוותם, ופקעה קדושתם. והלכה כרבי ישמעאל.

דִּשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

דִּשּׁוּן (הדשן, האפר) של הקטורת שמסירים מן המִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וְדישון הַמְּנוֹרָה, שאריות הפתילות, האפר והשמן של הנרות – לֹא נֶהֱנִין מהם לכתחילה, וְאולם לֹא מוֹעֲלִין בהם, שאם נהנו מהם, אין בהם דין מעילה, להביא על כך קרבן אשם.

הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן בִּתְחִלָּה – מוֹעֲלִים בּוֹ.

אבל הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן כזה בִּתְחִלָּה, שלאחר שהוסר, וכבר אין בו דין מעילה, הקדיש אותו אדם למקדש – מוֹעֲלִים בּוֹ.

תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים.

תּוֹרִים, שֶׁהוקדשו כאשר עדיין לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּן לקרב, מפני שהם צעירים מדי, וּבְנֵי יוֹנָה שהוקדשו לאחר שֶׁכבר עָבַר זְמַנָּן – לֹא נֶהֱנִים מהם לכתחילה, וְלֹא מוֹעֲלִים בהם, מפני שאינם ראויים להקרבה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – מוֹעֲלִין בָּהֶן. וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – מוֹעֲלִין בָּהֶן, מפני שהם עתידים לבוא כקרבן. ודווקא בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין בהן. ואין הלכה כרבי שמעון.

חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין – לֹא נֶהֱנִים וְלֹא מוֹעֲלִים.

חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין (בהמות של הקדש), וּבֵיצֵי תוֹרִין של הקדש – לֹא נֶהֱנִים מהם, וְאולם אם עברו ונהנו מהם – לֹא מוֹעֲלִים, אין בהם דין מעילה, להביא קרבן אשם.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ.

ומסייגים הלכה זו: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, בעלי חיים שהוקדשו לקרבן, שכיוון שאין החלב והביצים עצמם מיועדים להקרבה על המזבח, אין בהם דין מעילה.

אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלֶת – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ. חֲמוֹר – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ.

אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, נכסי הקדש שאינם מיועדים לקרבן – שונה הדין, שאם הִקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלֶת, שאינה מיועדת לקרבן, אלא שיש בה רק קדושת דמים כרכוש ההקדש – אין לחלק בינה ובין ביצתה, ומוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ, וכן אם הקדיש חֲמוֹר (אתון) – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ, שהיא וחלבה קדושים בקדושת דמים בלבד.

כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בּוֹ.

כָּל דבר שהוקדש, בין הָרָאוּי בגופו לקרב על המִזְבֵּחַ וְלֹא ראוי לְבֶדֶק הַבַּיִת, או דבר שראוי בגופו לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא ראוי לַמִּזְבֵּחַ, או שאינו ראוי לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בּוֹ, שהרי הוא רכוש ההקדש.

כֵּיצַד? הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפָּה מְלֵאָה זֶבֶל, שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵּירוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים – מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.

ומפרטים: כֵּיצַד? הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, שאינם ראויים למזבח אבל ראויים לבדק הבית, כגון לגבל בהם טיט לבניין; הקדיש אַשְׁפָּה (מקום לפסולת) מְלֵאָה זֶבֶל, שאינה ראויה אף לבדק הבית; שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים הראויות להקרבה; אִילָן מָלֵא פֵּירוֹת, שלפעמים ראויים למזבח, כגון גפן ליין הנסכים וזית לשמן המנחות; או שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים, שאין בהם שימוש למזבח ולא לבדק הבית – בכל אלה מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, שאף שאינם ראויים לקודש, נמכרים, ויפלו דמיהם למזבח או לבדק הבית.

אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם; אַשְׁפָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה זֶבֶל; שׁוֹבָךְ, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים; אִילָן, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵּירוֹת; שָׂדֶה, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה עֲשָׂבִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר ריק, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא הבור מַיִם; או הקדיש אַשְׁפָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה זֶבֶל; שׁוֹבָךְ, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים; אִילָן, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא פֵּירוֹת; שָׂדֶה, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה עֲשָׂבִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן עצמם וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, שאין מעילה במה שגדל ברשות ההקדש, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן – מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק על השניים האחרונים ואוֹמֵר: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאִילָן, ואחר כך נתמלאו – מוֹעֲלִין בָּהֶם וּבְגִדּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ, שצמחו מההקדש עצמו ולא באו מבחוץ.

וְלַד מְעוּשֶׂרֶת – לֹא יִינַק מִן הַמְעוּשֶׂרֶת. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן. וְלַד מוּקְדָּשִׁין – לֹא יִינַק מִן הַמּוּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן.

וְלַד המְעוּשֶׂרֶת, של בהמה שהופרשה כמעשר בהמה, והוא עצמו אינו קדוש – לֹא יִינַק מִן אמו הַמְעוּשֶׂרֶת, כי החלב של ההקדש. ואנשים אֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן (לשם כך) חלב בעבור ולדות בהמות המעשר. וכן וְלַד של בהמות מוּקְדָּשִׁין, והוא חולין – לֹא יִינַק מִן הַמּוּקְדָּשִׁין. וַאֲחֵרִים מִתְנַדְּבִים כֵּן.

הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגְרוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכֵן פָּרָה לֹא תֹּאכַל מִכַּרְשִׁינֵי הֶקְדֵּשׁ.

הַפּוֹעֲלִים של ההקדש לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגְרוֹת (תאנים מיובשות) שֶׁל ההֶקְדֵּשׁ, שהם עובדים בהן, אף שכרגיל, פועל זכאי לאכול משל בעל הבית, וְכֵן פָּרָה הדשה בשדה של המקדש לֹא תֹּאכַל מִכַּרְשִׁינֵי (צמח מספוא של) ההֶקְדֵּשׁ.

שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁל הֶדְיוֹט (אדם פרטי) הבָּאִין (נכנסים) בְּשדה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְכן שורשים שֶׁל אילן הֶקְדֵּשׁ הבָּאִין בְּשֶׁל הֶדְיוֹט – לֹא נֶהֱנִין מהם לכתחילה, וְאולם אם עברו ונהנו – לֹא מוֹעֲלִין בכך.

הַמַּעֲיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה – נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ.

הַמַּעֲיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא (נובע) מִתּוֹךְ שָׂדֶה של הֶקְדֵּשׁ, והמעיין עצמו לא הוקדש עם השדה, הרי כל זמן שהוא בשדה ההקדש – לֹא נֶהֱנִין ממנו לכתחילה, וְלֹא מוֹעֲלִין בדיעבד. ולאחר שיָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה ההקדש – נֶהֱנִין מִמֶּנּוּ שם לכתחילה, שהרי הוא חולין.

הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁל זָהָב – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

הַמַּיִם שממלאים ממעיין השילוח לצורך ניסוך המים בחג הסוכות, בזמן שֶׁהם מונחים לשמירה בְּכַד שֶׁל זָהָב – לֹא נֶהֱנִין מאותם מים לכתחילה, שכן נתמלאו לצורך הקדש, וְאולם מי שעוברים ונהנים מהם לֹא מוֹעֲלִין, שכן עדיין לא ניתנו לתוך כלי שרת (המשמש לעבודת הקרבנות), המקדש אותם לניסוך.

נִתְּנוּ בַּצְּלוֹחִית – מוֹעֲלִין בָּהֶם.

אבל משעה שנִתְּנוּ המים בַּצְּלוֹחִית (מעין קנקן של זהב), שהיא כלי שרת, כדי לנסכם על המזבח – מוֹעֲלִין בָּהֶם.

עֲרָבָה – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

ענפי העֲרָבָה שהיו מעמידים אותם בצדי המזבח בחג הסוכות – לֹא נֶהֱנִין מהם לכתחילה, וְאולם לֹא מוֹעֲלִין בהם בדיעבד.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: נוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: קוטפים ענפים מערבה זו ונוֹתְנִין הָיוּ מִמֶּנָּה הזְקֵנִים בְּלוּלְבֵיהֶם, למצוות נטילת לולב.

קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.

קֵן ציפור שֶׁנמצא בְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ – לֹא נֶהֱנִין ממנו לכתחילה, לא בקן ולא בביצים ובאפרוחים שבו, וְאם עברו ונטלו ממנו – לֹא מוֹעֲלִין בכך, מפני שהקן לא הוקדש, ואינו חלק מן העץ.

שֶׁבָּאֲשֵׁרָה – יַתִּיז בְּקָנֶה.

קן שֶׁבָּאֲשֵׁרָה (עץ המשמש לעבודה זרה), שהיא אסורה בהנאה ובשימוש, אף שהקן שעליה מותר – לא יטפס עליה, אלא יַתִּיז את הקן שעליה בְּקָנֶה (מקל) כדי להפיל את הקן.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחוֹרֶשׁ – מוֹעֲלִין בְּכוּלּוֹ.

אדם הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחוֹרֶשׁ (יער) שלו לאוצר המקדש – מוֹעֲלִין בְּכוּלּוֹ, בכל מה שיש בחורש, עצים ענפים ועלים.

הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים – מוֹעֲלִין בָּעֵצִים, וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַּשִּׁפּוּי וְלֹא בַּנְּוִיָּה.

לעומת זאת, הַגִּזְבָּרִים של המקדש שֶׁלָּקְחוּ (קנו) אֶת הָעֵצִים שגדלים בחורש לצורך קורות וקרשים – מוֹעֲלִין (יש דין מעילה) בָּעֵצִים, בקורות עצמן, וְאולם אֵין מוֹעֲלִין לֹא בַּשִּׁפּוּי (השבבים ונסורת הנופלים תוך כדי חיתוך העצים) וְלֹא בַּנְּוִיָּה (בעלים), משום שהגזברים לא קנו להקדש אלא את מה שניתן להשתמש בו לבניין המקדש, והשיפוי והנוויה אינם בכלל זה.