חזור
מעילה
פרק בחַטַּאת הָעוֹף – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה.
חַטַּאת הָעוֹף – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשעה שֶׁהוּקְדְּשָׁה בדיבור להיות חטאת, בעודה חיה.
נִמְלְקָה – הוּכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
משעה שנִמְלְקָה בציפורן, כמצוות קרבן העוף – התקדשה כקרבן בפועל, ובכך הוּכְשְׁרָה (נעשית ראויה) לְהִפָּסֵל בִּנגיעה של אדם טְבוּל יוֹם, טמא ביום שטבל לטהרתו, ועדיין לא יצא היום, וּבמגע מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, טמא שנטהר, ויצא היום, אלא שצריך להביא קרבנות לכפרתו (כגון זב ומצורע). וכן הוכשרה להיפסל בְלִינָה, אם עבר עליה הלילה.
הוּזָּה דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. וְאֵין בָּהּ מְעִילָה.
כאשר הוּזָּה דָּמָהּ של חטאת העוף על המזבח – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מעתה מִשּׁוּם אכילת פִּיגּוּל, אם בשעת המליקה חשב הכהן לאכול ממנה לאחר הזמן הראוי, או משום אכילת נוֹתָר, אם נשארה בפועל לאחר זמן אכילתה, וְכן חייבים על אכילתה משום טָמֵא, מי שאוכל אותה כשהוא טמא. ומאותה שעה שהוזה דמה, אֵין בָּהּ עוד דין מְעִילָה, שכן בהזאת דמה הותרה באכילה לכהנים, וכפי ששנינו בפרק הקודם.
עוֹלַת הָעוֹף – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה.
עוֹלַת הָעוֹף – מוֹעֲלִין בָּהּ (יש בה דין מעילה), מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה בפה לקרבן.
נִמְלְקָה – הוּכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
משעה שנִמְלְקָה – הוּכְשְׁרָה בכך לְהִפָּסֵל במגעו של טְבוּל יוֹם, ובמגע מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וכן נפסלת לאחר מליקתה בְלִינָה, שלא עשו בה דבר עד למחרת.
מִיצָּה דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
משעה שמִיצָּה את דָּמָהּ על קיר המזבח כמצוותה (ויקרא א,טו) חַיָּיבִין עָלֶיהָ, על אכילתה, מִשּׁוּם פִּיגּוּל, אם חשב עליה הכהן להקטירה לאחר הזמן; משום אכילת נוֹתָר, אם אכלו ממנה לאחר שנשארה עד הבוקר ולא העלו אותה על המזבח; ומשום אכילת טָמֵא, אם אכלו ממנה בטומאת הגוף.
וּמוֹעֲלִין בָּהּ עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
וּמאחר שבעולת העוף אין היתר אכילה כלל, שהרי היא נשרפת כליל על המזבח, לכן עדיין מוֹעֲלִין (חלים דיני המעילה) בָּהּ כל זמן שלא נשרפה לגמרי עַד לזמן שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן, מקום מחוץ לירושלים ששם הוציאו את אפר הקרבנות שעל המזבח.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין, קרבנות חטאת מסוימים שאינם נאכלים, שמזים מדמם בהיכל, ולאחר שמקטירים את אימוריהם על המזבח, בשרם נשרף בבית הדשן שמחוץ לירושלים – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשעה שֶׁהוּקְדְּשׁוּ בפה לקרבן, כשעדיין הם חיים.
נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
משעה שנִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
הוּזָּה דָּמָן – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
ומשהוּזָּה דָּמָן כדין – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר.
וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, אף בהיותם בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, עַד שֶׁיּוּתַּךְ (יאבד צורה, יתאכל) הַבָּשָׂר. רק אז נשלמת מצוותם, מצוות שרפה, ויוצאים מידי מעילה.
הָעוֹלָה – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה.
הָעוֹלָה הבאה מהבהמה – מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהוּקְדְּשָׁה.
נִשְׁחֲטָה – הוּכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
נִשְׁחֲטָה – הוּכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
נִזְרַק דָּמָהּ – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
נִזְרַק דָּמָהּ על המזבח – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
וְאֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרָהּ. אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
ומאותה שעה, אֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרָה, לפי שהוא ניתן מעתה לשימוש הכהנים, אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר שאינו מיועד לכהנים, עַד שֶׁיֵּצֵא אפרו לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
חַטָּאת, וְאָשָׁם, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
החַטָּאת וְהאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר (שני כבשים הבאים בחג השבועות עם שתי הלחם) – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה.
נִזְרַק דָּמָן – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
נִזְרַק דָּמָן – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר,
ומאותה שעה אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָׂר שלהם, שהרי הותר, באכילה לכהנים,
אֲבָל מוֹעֲלִין בָּאֵימוּרִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
אֲבָל מוֹעֲלִין בָּאֵימוּרִים (החלקים הפנימיים הקרבים על המזבח), עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן לאחר שרפתם על המזבח.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שתי חלות הבאות בחג השבועות מהתבואה החדשה – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
קָרְמוּ בַּתַּנּוּר – הוּכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים,
קָרְמוּ (העלו קרום) באפייתם בַּתַּנּוּר – הרי זה נחשב כתחילת עשייתם, במקביל לשחיטת הבהמה או מליקת העוף, ולכן הוּכְשְׁרוּ בכך לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים,
וְלִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזֶּבַח.
ומאותה שעה שקרם הבצק ונעשה 'לחם' ניתן לִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזֶּבַח, שני כבשי עצרת הבאים עמם.
נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
נִזְרַק דָּמָן שֶׁל הכְּבָשִׂים, כבשי עצרת – חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, על שתי הלחם, מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה.
וְאֵין בָּהֶן מעתה עוד דין מְעִילָה, שכן בזריקת דם הכבשים הותרו שתי הלחם באכילה לכהנים.
לֶחֶם הַפָּנִים – מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהוּקְדָּשׁ.
לֶחֶם הַפָּנִים, שעורכים על השולחן שבהיכל מדי שבת – מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהוּקְדָּשׁ.
קָרַם בַּתַּנּוּר – הוּכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשּׁוּלְחָן.
קָרַם (העלה שכבת כיסוי דקה) בַּתַּנּוּר לקראת סוף אפייתו – הוּכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשּׁוּלְחָן שבהיכל, שמאז שקרם בתנור נחשב "לחם" וניתן לערכו.
קָרְבוּ הַבָּזִיכִין – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
קָרְבוּ הַבָּזִיכִין, הלבונה הנתונה בשני בזיכים (קעריות) על המזבח החיצון – חַיָּיבִין עָלָיו, על אכילת הלחם הפנים, מִשּׁוּם פִּיגּוּל, אם חשב הכהן בשעת הקטרת הלבונה לאכול את הלחם לאחר זמנו; וחייבים משום אכילת נוֹתָר, אם נשאר מן הלחם כעבור זמן אכילתו; ומשום טָמֵא (אכילה בטומאה).
וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה.
וְאֵין בָּהֶן דין מְעִילָה משעה שהוקטרו הבזיכים, שהרי הותרו באכילה, ואינם קדשי ה'.
הַמְּנָחוֹת – מוֹעֲלִים בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
הַמְּנָחוֹת – מוֹעֲלִים בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ, כשהוקדשה הסולת על ידי דיבור לשם מנחה.
קָדְשׁוּ בַּכְּלִי – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה.
קָדְשׁוּ בַּכְּלִי, הוכנסה הסולת בתוך כלי שרת (מיוחד לעבודת המקדש) – הוּכְשְׁרוּ בכך לִיפָּסֵל במגע טְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה, שכן הכלי מקדש את מה שבתוכו קדושה גמורה.
קָרַב הַקּוֹמֶץ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא.
קָרַב הַקּוֹמֶץ, שאותו הכהן מרים מן המנחה, על המזבח – חַיָּיבִין עָלָיו, על הנשאר בכלי, מִשּׁוּם פִּיגּוּל, אם חשב הכהן בשעת הקמיצה להקטיר את הקומץ או לאכול את שיירי המנחה למחרת; וכן חייבים על אכילת המנחה משעה זו משום נוֹתָר ומשום טָמֵא.
וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשִּׁירַיִם,
ומשעת הקרבת הקומץ, שוב אֵין מוֹעֲלִין בַּשִּׁירַיִם, שנותרו בכלי לאחר הקמיצה, שהרי מכאן ואילך הם מותרים באכילה לכהנים.
אֲבָל מוֹעֲלִים בַּקּוֹמֶץ עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
אֲבָל מוֹעֲלִים בַּקּוֹמֶץ, שהרי הוא מוקטר לגבוה, עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
הַקּוֹמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטוֹרֶת, וּמִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ.
הַקּוֹמֶץ שנוטלים מן המנחה ומקטירים על המזבח, וְהַלְּבוֹנָה הניתנת על כמה מהמנחות, ומוקטרת על המזבח עם קומץ המנחה, וְהַקְּטוֹרֶת שמקטירים בכל יום על המזבח הפנימי, וּמִנְחוֹת כֹּהֲנִים, שאינן נקמצות אלא נשרפות כליל על המזבח (ויקרא ו,טז), וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ (הכהן הגדול, המשוח בשמן המשחה) המביא בכל יום מנחת חביתין שגם היא מוקטרת כליל (שם ו,יג–טו), וּמִנְחַת נְסָכִין, המנחה המתלווה לנסכים שמביאים עם הקרבנות, שנשרפת כולה על המזבח – כל אלה מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ בדיבור.
קָדְשׁוּ בַּכְּלִי – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה,
משעה שקָדְשׁוּ בַּכְּלִי, שניתנו בכלי השרת הראוי להם – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל מכאן ואילך בּמגע טְבוּל יוֹם, וּבמגע מְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּבְלִינָה, אם לא הוקטרו באותו היום.
וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִיגּוּל אֵין בָּהֶן.
וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם אכילת נוֹתָר, אם נותרו לאחר זמנם, ומשום טָמֵא, אם נאכלו בטומאת הגוף. ואולם בשונה משאר כל מה ששנינו בפרק זה, דין פִגּוּל אֵין בָּהֶן, שאם חשב בשעת העבודות להקטירן לאחר זמנן הראוי – אינם נעשים פיגול לחייב על אכילתן.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין – אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו.
שכן זֶה הַכְּלָל בדין הפיגול: כֹּל חלק מקרבן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, שיש דבר אחר המתיר אותו להקרבה על מזבח או לאכילת אדם, כגון בשר הקרבנות, שזריקת הדם מתירה אותם בהקטרה על המזבח ואכילה לכהנים, או מנחות, שהקטרת הקומץ מתירה אותם – אֵין חַיָּיבִים עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו כראוי.
וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, וּפִגּוּל אֵין בּוֹ.
וְכֹל דבר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין, כגון הקומץ והלבונה שהם עצמם מתירים, ואין דבר אחר המתיר אותם, וכן מנחות הכהנים שקרבות כליל על המזבח, כֵּיוָן (מיד) שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, שהניחו אותו בכלי שרת – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא, ואילו פִגּוּל אֵין בּוֹ.