הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא;

הַמֵּבִיא למקדש קרבן אָשָׁם תָּלוּי, מפני שהיה לו ספק אם חטא, ובינתיים נוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא;

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אִם נודע לו הדבר עַד שֶׁלֹּא (לפני ש)נִשְׁחַט האשם – יֵצֵא האיל וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר כשאר בהמות חולין, שההקדש היה בטעות. אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין דינו כבהמת חולין אלא כקרבן שנפסל מהקרבה, שדינו, שיִרְעֶה בחוץ עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום) וְאז יִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו (יינתן הכסף שנתקבל עבורו) לקופת קרבנות נְדָבָה של הציבור. וכן הלכה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקְרַב, שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה – הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: האשם התלוי יִקְרַב כמות שהוא. שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה, שהתברר שלא היה – הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר שבעליו חטא, ולא נודע לו עליו.

אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ – הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

אִם רק מִשֶּׁנִּשְׁחַט (לאחר שנשחט) האשם התלוי נוֹדַע לוֹ, לבעליו, שלא חטא – הַדָּם המתקבל מהזבח יִשָּׁפֵךְ לאמת המים העוברת בעזרה, וְהַבָּשָׂר של הקרבן יֵצֵא לְבֵית (מקום) הַשְּׂרֵפָה, כדין קרבנות פסולים.

נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל.

ואם נודע הדבר לאחר שכבר נִזְרַק הַדָּם על המזבח – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל על ידי הכהנים כדינו, שכן משעה שנזרק הדם, נגמרה כפרתו, ובאותה שעה קרב כפי דינו על הספק.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הַדָּם בַּכּוֹס – יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ היה הַדָּם בַּכּוֹס, שעוד לא נזרק על המזבח – יִזָּרֵק הדם כדינו, שהתקדש לכך בכלי שרת, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, כאילו נודע לאחר הזריקה. ואין הלכה כמותו.

אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן;

קרבן אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן, כמו אשם תלוי, אלא לדעת הכול,

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר. נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, נודע לו שלא חטא – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, כדין חולין. שמכיוון שלא הוקדש מספק אלא על הוודאי – הכול מסכימים, שהיה ההקדש בטעות. ואם נודע לו מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, כדין חולין שנשחטו בעזרה (תמורה פ"ז מ"ד). אבל אם כבר נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, מפני שנראה כקרבן שנפסל.

שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵּן; אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנִּסְקַל – מוּתָּר בַּהֲנָאָה.

שׁוֹר הַנִּסְקָל, שדנו אותו לסקילה על שהרג אדם, ודינו שאסור בהנאה – אֵינוֹ כֵּן, כאשם ודאי, אלא אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל התברר, שהעדות עליו הייתה שקרית – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, כשור רגיל. ואפילו נודע הדבר מִשֶּׁנִּסְקַל – הרי זה כאילו לא נידון, וגופו מוּתָּר בַּהֲנָאָה.

עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן; אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה – תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ.

עֶגְלָה עֲרוּפָה, שמביאים אנשי העיר על חלל שנמצא בשדה ולא נודע מי הכהו, אֵינָהּ כֵּן, כשור הנסקל שמותר בהנאה בכל אופן שנודעה הטעות, אלא אִם נמצא והוכר ההורג, עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה העגלה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר, ואולם, אם מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה, נודע מיהו הרוצח – תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ, כדינה של כל עגלה ערופה, מפני שֶׁהרי לכפר עַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ, ובשעה שנערפה כִּפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ, כלומר נעשתה מצוותה, ותיקבר כדינה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, וְהִיא נִקְרֵאת "אֲשַׁם חֲסִידִים".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, גם אם אין לו ספק ידוע של עברה, וְהִיא, נדבה זו, נִקְרֵאת "אֲשַׁם חֲסִידִים", שהחסידים ויראי חטא היו מביאים אשם זה בכל עת, שמא חטאו.

אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד.

ומסופר בהקשר זה: אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד, שאז לא היה מביא.

אָמַר: הַמָּעוֹן הַזֶּה! אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי הָיִיתִי מֵבִיא. אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק.

ומסופר, אָמַר בבא בן בוטי בלשון שבועה: הַמָּעוֹן (המקדש) הַזֶּה! אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים (מרשים) לִי, הָיִיתִי מֵבִיא גם ביום זה אשם. אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק עברה, שהרי ביום הכפורים התכפרו כל עוונותיך, ואין לך על מה להביא אשם תלוי מיד למחרת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל ספק בדָבָר שֶׁעל זְדוֹנוֹ חייב כָּרֵת וְעל שִׁגְגָתוֹ מביא חַטָּאת.

חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.

חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וחייבי אֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא קרבנם לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, ולא הועילה כפרת היום לפטרם מקרבנם.

חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִים.

אך חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין שעבר עליהם יום הכיפורים – פְּטוּרִים, שיום הכפורים מכפר על ספק עברות.

מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁכָה – פָּטוּר, שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר.

וכן מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ (לידו) סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁכָה, סמוך ליציאת היום – הרי זה פָּטוּר מלהביא אשם תלוי, לפי שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר, ואפילו הרגע האחרון.

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיֶּיבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּהּ לֶאֱכוֹל בַּזְּבָחִים.

הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חובה להביא חַטַּאת הָעוֹף מסָפֵק, כגון שֶׁספק אם הפילה ולד שחייבת עליו קרבן יולדת (ראו לעיל פ"א מ"ד), ועָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים – עדיין היא חַיֶּיבֶת לְהָבִיא חטאת זו לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁאינה באה לכפרת עוונות, אלא היא מַכְשְׁרַתָּהּ (מתירה את האישה) לֶאֱכוֹל בַּזְּבָחִים, מבשר הקרבנות, שאינה טהורה לגמרי עד שתביא קרבנה.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ – הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הסָפֵק, אִם מִלאחר שֶׁנִּמְלְקָה החטאת נוֹדַע (הוברר הספק) לָהּ – הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר.

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם;

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לקנות בהם קרבן אָשָׁם, וְלָקַח (קנה) בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְשם אָשָׁם.

אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ. וְהַשֵּׁנִי – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.

אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה (שווה) כעת שְׁתֵּי סְלָעִים, שהוא שוויו המינימלי של איל אשם – יִקְרַב איל זה לַאֲשָׁמוֹ. וְהַשֵּׁנִי, שנקנה גם כן בדמי האשם, אינו יוצא לחולין אלא יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום) וְאז יִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו (המעות שנתקבלו במכירתו) לִנְדָבָה שבמקדש, שמביאים בהם עולות של ציבור.

לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז;

אם מי שהפריש שני סלעים לאשם, שגג ולָקַח (קנה) בָּהֶן, באותן שתי הסלעים שהפריש לאשם, שְׁנֵי אֵילִים לְחוּלִּין, לשימושו הפרטי – דינו כמועל בכסף של הקדש בשוגג. כדי לכפר על חטאו, עליו להשיב את הסכום שמעל בו בתוספת חומש (מהסכום הכולל, שהוא רבע מהקרן), ולהקריב בו קרבן אשם. ומלבד זאת, עליו להקריב קרבן 'אשם מעילות' על חטאו. ואם שני האילים התייקרו, וכעת אֶחָד מהם יָפֶה (שווה) כעת שְׁתֵּי סְלָעִים, וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז (2.5 סלעים, שהסלע שווה ארבעה זוזים) –

הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי – לִמְעִילָתוֹ.

האיל הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ ('אשם מעילות'), וְהַשֵּׁנִי השווה עשרה זוז – יקרב לִמְעִילָתוֹ, לתשלום שני הסלעים שהפריש לצורך האשם הראשון ומעל בהם, שיביא בהם קרבן שערכו שני שקלים ותוספת חומש.

אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין; אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי – לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחוּמְשָׁהּ.

ואם שגג וקנה בשתי הסלעים שהפריש שני אילים, אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחוּלִּין, ונמצא, שמעל רק בסלע אחד, שקנה בו איל חולין, והוא צריך להביא את האשם הראשון שהיה חייב בו, וכן אשם מעילות בתוספת סלע וחומש על המעילה בהקדש; אִם התייקרו, והָיָה האיל שֶׁל אָשָׁם יָפֶה עכשיו שְׁתֵּי סְלָעִים – יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ שנתחייב בו בתחילה. וְהַשֵּׁנִי שקנה לחולין, אם גם הוא שווה כעת שני סלעים, יוכל לקרב לִמְעִילָתוֹ (לאשם מעילות) על המעילה שחטא בה, ובנוסף לכך יָבִיא עִמָּהּ סֶלַע (שהוא הסכום שמעל בו) וְתוספת בשווי חוּמְשָׁהּ.

הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וָמֵת – לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אַחֲרָיו.

הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, המייחד בהמה לקרבן חטאת שהוא חייב בו, וָמֵת – לֹא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אֲחַרָיו על שגגתו שלו,

וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא;

וְכן הוא עצמו, אם הפריש חטאתו לֹא יְבִיאֶנָּה וישנה אותה מֵחֵטְא אחד שבעבורו הופרשה עַל חֵטְא אחר, כגון מאכילת חלב לאכילת דם.

אֲפִילּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – לֹא יְבִיאֶנּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם,

אֲפִילּוּ הפריש עַל שגגת חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ – לֹא יְבִיאֶנּוּ את הקרבן עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם,

שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרְבָּנוֹ עַל חַטָּאתוֹ" – שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ... עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ד,כח) – אינו יוצא ידי חובה עד שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ המסוים שבעבורו הפריש.

מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה – שְׂעִירָה, מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה – כִּשְׂבָּה.

מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה (כבשה) – שְׂעִירָה (עז), שכסף שהפריש לקנות בו כבשה לחטאתו, יכול לשנות ולקנות בו שעירה לשם אותו חטא. וכן מביאים מֵהֶקְדֵּשׁ שְׂעִירָה – כִּשְׂבָּה.

מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה – תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה – עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. כֵּיצַד?

וכן מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה יכולים להביא תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, ומֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה יכולים להביא קרבן מנחה של עֲשִׂירִית הָאֵיפָה סולת. ומפרטים את הדין האחרון: כֵּיצַד?

הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעֱנִי – יָבִיא עוֹף. הֶעֱנִי – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

אדם שחטא באחד מן החטאים שמביא עליהם קרבן 'עולה ויורד', שהוא קרבן חטאת שבא מן הבהמה, או מן העוף ופעמים שאף ממנחת חיטים, בהתאם למצבו הכלכלי של בעליו (ויקרא ה, א–יג, ולעיל פ"ב מ"ג–מ"ד), אם הִפְרִישׁ מעות לְכִשְׂבָּה אוֹ לִשְׂעִירָה ואחר כך הֶעֱנִי, ואין ידו משגת לקרבן מן הצאן – יָבִיא עוֹף מאותן המעות. הֶעֱנִי עוד יותר – יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעֱשִׁיר – יָבִיא עוֹף. הֶעֱשִׁיר – יָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה.

וכן להפך, אם הִפְרִישׁ מעות לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה ואחר כך הֶעֱשִׁיר – יצרף למעות אלה מעות אחרות, ויָבִיא עוֹף. ואם הֶעֱשִׁיר יותר – יצרף מעות נוספות, ויָבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה.

הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה – יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף.

וכן אם הִפְרִישׁ כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה וְנִסְתָּאֲבוּ (ונפל בהם מום), וצריך לפדותם ולהביא בדמיהם קרבן אחר, והעני בינתיים, אִם רָצָה – יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף.

הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לְעוֹף פִּדְיוֹן.

ואולם אם הִפְרִישׁ עוֹף וְנִסְתָּאֵב, שנחסר ממנו איבר – לֹא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לְעוֹף פִּדְיוֹן, שלא נאמר עניין הפדיון אלא בבהמה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים, בדרך כלל, בְּכָל מָקוֹם שנזכרו בכתוב, וכגון: "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב,ה).

יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת" – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין.

יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן, ומצווה מן המובחר להביא כבש? תַּלְמוּד לוֹמַר בקרבן החטאת: "וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים" (ויקרא ד,כח), ובהמשך: "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת" (שם פסוק לב). ושינוי הסדר כאן מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין, ואין עדיפות בהבאת מין אחד מהם על חברו.

תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת" – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין.

בדומה, תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה, בדרך כלל, בְּכָל מָקוֹם שנזכרו בכתוב, שצריך להביא לקרבן, כגון: "וְהֵבִיא... שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" (ויקרא ה,ו). יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מוּבְחָרִין מֵהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר בקרבן היולדת: "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת" (שם יב,ו) – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין.

הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם. יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.

ובעניין אחר, הָאָב קוֹדֵם לָאֵם, בדרך כלל, בְּכָל מָקוֹם בתורה, כגון: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ,יב). יָכוֹל מפני שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם, שצריך לכבדו יותר מן האם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (שם יט,ג) – מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּיבִין בִּכְבוֹד אָבִיו.

אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: למעשה, כבוד הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא (הבן) וְגם אִמּוֹ חַיָּיבִין בִּכְבוֹד אָבִיו.

וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב – קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ.

וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה: אִם זָכָה הַבֵּן ולמד תורה לִפְנֵי הָרַב – הרב קוֹדֵם אֶת הָאָב לכבדו ולהשתדל בעבורו בְּכָל מָקוֹם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא (הבן) וְאָבִיו חַיָּיבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ, שכל אדם חייב בכבודם של חכמים.