דַּם שְׁחִיטָה בַּבְּהֵמָה, בַּחַיָּה וּבָעוֹפוֹת, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים,

האוכל דַּם היוצא בשְׁחִיטָה, בין בַּבְּהֵמָה בין בַּחַיָּה וּבין בָעוֹפוֹת, בֵּין בבעלי חיים טְמֵאִים (אסורים באכילה) וּבֵין טְהוֹרִים (מותרים באכילה),

דַּם נְחִירָה, וְדַם עִיקּוּר, וְדַם הַקָּזָה שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ – חַיָּיבִים עָלָיו.

וכן, האוכל דַּם שיצא בנְחִירָה, המתה שלא בשחיטה אלא בדקירה או באופן אחר, או דַּם הניתז בעִיקּוּר, שחיטה פסולה, תוך כדי עקירה ותלישה של הקנה והוושט, וְדַם הַקָּזָה, היוצא מניקוב כלי הדם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ, שמקלח בחוזק, ולא שותת – כל אחד מאלה חַיָּיבִים עָלָיו כרת אם אכלו במזיד, או חטאת אם אכלו בשוגג.

דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם הַתַּמְצִית – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן.

אבל דַּם הַטְּחוֹל, ודַם הַלֵּב, וכן דַּם בֵּיצִים, דַּם דָּגִים, דַּם חֲגָבִים, או דַּם הַתַּמְצִית, הדם שמתמצה ושותת לאחר הקילוח החזק – אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כרת או קרבן חטאת.

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בְּדַם הַתַּמְצִית.

רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב כרת או קרבן בְּדַם הַתַּמְצִית. ואין הלכה כמותו.

רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי,

רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי.

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים, שאין מביאים אשם תלוי אלא על ספק חטא שחיובו חטאת. והלכה כחכמים.

וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדַּאי.

ומעירים: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאף שהוא מביא אשם מספק, אֵין מֵבִיא אֶת תשלומי מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ המעילה בוודאות, וְאז גם יָבִיא עִמָּה אָשָׁם וַדַּאי, כדין המביא אשם תלוי על ספק חטאת, ואחר כך התברר לו שחטא, שחייב להביא שוב חטאת.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת?

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן על דבריו של רבי עקיבא: מַה לָּזֶה (למה זה) מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת, אשם תלוי בתחילה ואשם ודאי כשנודע לו החטא?

אֶלָּא יָבִיא מְעִילָה וְחוּמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר:

אֶלָּא כך ראוי לעשות: יָבִיא מְעִילָה (ערך מה שמעל בו) וְתוספת חוּמְשָׁהּ, כפי שחייב המועל בהקדש, וְיָבִיא עמה אָשָׁם בשווי שְׁנֵי סְלָעִים (שהוא השווי המינימלי של קרבן אשם), וְיֹאמַר:

"אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי – זוֹ מְעִילָתִי וְזֶה אֲשָׁמִי, וְאִם סָפֵק – הַמָּעוֹת נְדָבָה, וְאָשָׁם תָּלוּי".

"אִם יתברר שבוַדַּאי מָעַלְתִּי – זוֹ (הקרן עם חומשה) תשלום מְעִילָתִי, וְזֶה (האיל) קרבן אֲשָׁמִי, אשם וודאי על המעילה. וְאִם יישאר הדבר בסָפֵק – הַמָּעוֹת שאני נותן הם נְדָבָה לאוצר המקדש, וְהאָשָׁם תָּלוּי".

שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע.

וטעם הדבר שיכול לעשות תנאי כזה, הוא מפני שֶׁמאותו מִין של קרבן שֶׁהוּא מֵבִיא עַל 'הוֹדַע', כשנודע בוודאות שמעל, איל בשנתו השנייה בשווי שני סלעים – מֵבִיא עַל 'לֹא הוֹדַע', כשהוא מסופק.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעוּטָה. הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה?

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לרבי טרפון: נִרְאִים דְּבָרֶיךָ, שיביא עכשיו דמי המעילה ואשם על תנאי, בִּמְעִילָה מְעוּטָה בערכה. אך הֲרֵי במקרה שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בסכום גדול, כגון בְּמֵאָה מָנֶה (10,000 דינרים), האם לֹא יָפֶה (עדיף) לוֹ שֶׁיָּבִיא עכשיו אָשָׁם תלוי בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, וְאַל יָבִיא סְפֵק דמי מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, שאותה יביא רק כאשר ידע בוודאות שמעל, ואז יביא אותה בצירוף אשם ודאי?

הָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מוּעֶטֶת.

ומעירים: הָא (אמנם) מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מוּעֶטֶת, שיכול להביא מעילה וחומשה ואשם, ולהתנות עליו. ולא בא רבי עקיבא אלא להשמיע עצה טובה, כיצד כדאי לנהוג.

הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלְדָה וַדַּאי – תַּעֲשֶׂנָּה וַדַּאי, שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל לֹא הוֹדַע, מְבִיאָה עַל הוֹדַע.

הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף של קרבן לידה (או זיבה) מסָפֵק, כגון שהפילה עובר שיש ספק אם חייבת להביא עליו קרבן, ומספק אינו נאכל על ידי הכהנים (ראו לעיל פ"א מ"ד), אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלְקָה החטאת להקרבה נוֹדַע לָהּ, ליולדת, שֶׁיָּלְדָה ולד וַדַּאי – תַּעֲשֶׂנָּה (תהפוך) את החטאת הזו לחטאת וַדַּאי, שנאכלת לכהנים, מפני שֶׁמאותו המִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה קרבן עַל 'לֹא הוֹדַע' (ספק), תור או בן יונה, מְבִיאָה עַל 'הוֹדַע' (ודאי).

חֲתִיכָה שֶׁל חוּלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ,

מי שהיו לפניו חֲתִיכָה של בשר שֶׁל חוּלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל בשר קֹדֶשׁ, שלא הותר באכילה לכהנים, ויש בו דין מעילה בהקדש,

אָכַל אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – פָּטוּר.

אם אָכַל אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – הרי זה פָּטוּר מקרבן, שאין אשם תלוי בא על ספק מעילה.

רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּאָשָׁם תָּלוּי.

רַבִּי עֲקִיבָא חולק על כך, כשיטתו במשניות הקודמות, ומְחַיֵּיב בְּאָשָׁם תָּלוּי על ספק מעילה.

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא אָשָׁם וַדַּאי.

אם לאחר שאכל חתיכה אחת אָכַל גם אֶת החתיכה הַשְּׁנִיָּה – לדעת הכול, מֵבִיא אָשָׁם וַדַּאי על מעילתו, שהרי בוודאי אכל משל הקדש.

אָכַל אֶחָד הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

אם אָכַל אדם אֶחָד את החתיכה הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אדם אַחֵר וְאָכַל אֶת החתיכה הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי שמא מעל, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי שמא מעל. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם מעילות אֶחָד בשותפות, ומתנים, שיקרב בעבור מי מהם שאכל את ההקדש.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד, מפני שצריך שהחטא ייוודע לחוטא בוודאות. והלכה כרבי יוסי, וכדברי התנא הראשון החולק על רבי עקיבא, ושניהם פטורים מקרבן.

חֲתִיכָה שֶׁל חוּלִּין וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב, אָכַל אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

היו מונחות חֲתִיכָה שֶׁל חוּלִּין מותרת, כגון שומן, וַחֲתִיכָה נוספת שֶׁל חֵלֶב, שהאוכל אותה בשוגג חייב קרבן חטאת, ואָכַל אדם אחד אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, כדין ספק בדבר ששגגתו חטאת (לעיל פ"א מ"ב).

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא חַטָּאת.

אם לאחר מכן אָכַל גם אֶת החתיכה הַשְּׁנִיָּה, שאז ודאי לו שאכל חלב – מֵבִיא חַטָּאת.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה –

אָכַל אדם אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה –

זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת, ועושים תנאי, שאם זה אכל את החלב – החטאת שלו, ואם האחר – הריהי של האחר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת, שאין מביאים חטאת לכפרה על תנאי. והלכה כמותו וכרבי עקיבא, שיביא כל אחד מהם אשם תלוי.

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי.

היו מונחות חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב חולין, שחייבים על אכילתו בשוגג חטאת, וַחֲתִיכָה של שומן שאינה חֵלב שֶׁל קֹדֶשׁ, אָכַל אדם אֶת אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שמא אכל את החלב. אָכַל גם אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא חַטָּאת על החלב, וְאָשָׁם וַדַּאי על המעילה בקודש.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אדם אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שהרי לכל אחד יש ספק שמא אכל חלב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים יחד חַטָּאת וְאָשָׁם, ועושים תנאי, שהחטאת תהיה של מי שאכל את החלב, והאשם יהיה של מי שמעל ואכל את הקודש.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים חַטָּאת וְאָשָׁם אחד, שאין עושים תנאי בקרבן הבא על חטא. וכן הלכה.

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ, אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – מֵבִיא חַטָּאת.

היו מונחות חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב חולין, שחייבים על אכילתו חטאת, וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב קֹדֶשׁ, שחייבים עליו חטאת וגם אשם מעילות, ואָכַל אדם אֶת אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן אָכַל – מֵבִיא חַטָּאת, שהרי בוודאי אכל חלב.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵבִיא גם אָשָׁם תָּלוּי, לשיטתו, שמביאים על ספק מעילה אשם תלוי.

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּאי.

אם לאחר שנודע לו שחטא, שכח ואָכַל גם אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, על שתי חתיכות חלב, וְאָשָׁם וַדַּאי על המעילה בקודש.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת, שכן כל אחד מהם אכל בוודאות חלב.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: בנוסף, זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, שמא אכל מן הקודש.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה מביא חַטָּאת לעצמו, וְזֶה מביא חַטָּאת לעצמו, כאמור, ובנוסף לכך, שְׁנֵיהֶם יחד מְבִיאִים אָשָׁם אֶחָד בשותפות על המעילה, ומתנים, שיעלה בעבור זה שחייב בו.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד. והלכה כמותו, ואינם מביאים אשם תלוי כלל, כדעת התנא הראשון.

חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר,

היו מונחות חֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב חולין וַחֲתִיכָה שֶׁל חֵלֶב נוֹתָר, מקרבן שעבר זמן אכילתו, שחייבים חטאת על אכילתו בשוגג,

אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵיזוֹ מֵהֶם אָכַל – מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי.

ואָכַל בשגגה אֶת אַחַת מֵהֶן, וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵיזוֹ מֵהֶם אָכַל – מֵבִיא חַטָּאת, שהרי בוודאי אכל חלב, ומביא גם אָשָׁם תָּלוּי, שמא אכל מן הנותר.

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא שָׁלשׁ חַטָּאוֹת.

אם לאחר שנודע לו שחטא, שכח ואָכַל גם אֶת הַשְּׁנִיָּה – מֵבִיא שָׁלשׁ חַטָּאוֹת, שתיים משום חלב, ואחת משום נותר.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי.

אָכַל אדם אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה – זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי, שכן כל אחד מהם אכל בוודאי חלב, וספק שמא אכל נותר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה חַטָּאת וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה מביא חַטָּאת, וְזֶה מביא חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת משותפת על אכילת הנותר, ומתנים ביניהם, שתהיה של מי שחייב בה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא – אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אוֹתָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כלל הוא: כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָּאָה עַל חֵטְא – אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִים אוֹתָהּ.