אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים, וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה.

אַרְבָּעָה הם מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים, שזקוקים להביא קרבן לגמר טהרתם כדי להתירם לגשת למקדש ולקדשים, וְאַרְבָּעָה אחרים מְבִיאִין קרבן עַל הַזָּדוֹן (מעשה עברה שנעשה בכוונה תחילה) כּמו על השְׁגָגָה.

אֵלּוּ הֵן מְחוּסְּרֵי כִּפּוּרִים: הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע.

אֵלּוּ הֵן מְחוּסְּרֵי הכִּפּוּרִים: הַזָּב, שבגמר טהרתו חייב להביא חטאת העוף ועולת העוף (ויקרא טו,ב–טו), וְהַזָּבָה, המביאה גם היא קרבן זה (שם פסוקים כה–כט), וְהַיּוֹלֶדֶת, המביאה לאחר מלאות ימי טהרתה כבש או עוף לעולה ועוף לחטאת (שם יב,ו–ח), וְהַמְּצוֹרָע, המביא ביום השמיני לטהרתו אשם, חטאת ועולה (שם יד,י–לא).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה – עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. וְנָזִיר – לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גם הגֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה, ואינו אוכל בקדשים לאחר שמל וטבל לשם גירות – עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו (בעבורו) הַדָּם של קרבן הגר על המזבח. וְכן הנָזִיר מחוסר כפרה – עד שיביא קרבנותיו, אך לא לעניין הקדשים, אלא לְהיתר שתיית יֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ למתים.

אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:

אֵלּוּ מְבִיאִין קרבן עַל הַחטא שנעשה בזָדוֹן כּשם שמביאים על שנעשה בשְׁגָגָה:

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה,

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שהיא "נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ויקרא יט,כ, וכפי המבואר להלן משנה ה), שמביא קרבן אשם,

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא,

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא בטומאת מת, שמביא שני עופות לחטאת ולעולה וכבש לאשם (במדבר ו,ט–יב),

וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת,

וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, מי שנשבעו שאינם יודעים עדות לטובת חברם, ואחר כך הודו ששיקרו, שמביאים קרבן 'עולה ויורד' על חטאם (ויקרא ה,א ואילך),

וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן.

וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, מי שהכחיש בשבועה על אודות פיקדון שהופקד אצלו או על ממון אחר שהוא חייב לחברו, ואחר כך הודה ששיקר, שמביא קרבן אשם (שם פסוקים כא–כו).

חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

חֲמִשָּׁה מחויבי קרבן מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד אף עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, כשעשו אותה עברה כמה פעמים, וַחֲמִשָּׁה אחרים מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שערכו משתנה בהתאם למעמדו הכלכלי של המחויב בו.

אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה:

ומפרטים: אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה (משנתנו מונה ארבעה מהם, ואת החמישי מפרטת במשנה הבאה):

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה,

הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שהיא "נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ" (ראו להלן משנה ה) בִּיאוֹת הַרְבֵּה.

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה,

וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא למתים טוּמְאוֹת הַרְבֵּה.

וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה,

וְהַמְקַנֵּא (חושד ומתרה) לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה. אדם שהתרה באשתו שלא תיסתר עם כמה אנשים מסוימים, ונסתרה עמם, ובמקרה זה צריך להביא את אשתו לבדיקה של המים המאררים ולהביא מנחה מיוחדת, מנחת סוטה (ראו במדבר פרק ה) – מביא מנחה אחת בשביל כולם.

וּמְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה.

וּמְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע בנְגָעִים הַרְבֵּה, ולא הספיק להביא קרבנותיו (אשם, חטאת ועולה) בין נגע לנגע.

הֵבִיא צִפּוֹרָיו וְנִתְנַגַּע – לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ.

ומפרטים: גם כאשר כבר הֵבִיא המצורע שתי צִפּוֹרָיו, שבהן מתחיל את תהליך טהרתו (ויקרא יד,ד–ז), וְנִתְנַגַּע שוב לאחר מכן, לפני הבאת קרבנותיו למקדש – לֹא עָלוּ (נחשבו) לוֹ הציפורים לנגע הראשון כאילו הביא את קרבנותיו; ואינו מתחייב בקרבנות נפרדים על הנגע החדש, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת קרבן חַטָּאתוֹ על הנגע הראשון, ורק אחר כך התנגע.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ, שלדעתו, קרבן האשם של המצורע הוא שקובע את חיובו בקרבן נפרד.

הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה –

הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, יש שהיא מביאה קרבן אחד על כל הלידות. כיצד?

הִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים נְקֵבָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים.

היולדת בת, שצריכה להביא קרבן לאחר שמונים יום, והִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים יום נֶפל ממין נְקֵבָה, וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמֹנִים להפלה השנייה נֶפל אחר ממין נְקֵבָה, וכן הלאה – מביאה במלאות הימים של ההפלה האחרונה קרבן אחד בעבור כל הלידות. וְכן הַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים – מביאה קרבן אחד על כולם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי, מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זו שילדה והפילה בתוך שמונים נקבה, וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, מְבִיאָה קרבן עַל הוולד הָרִאשׁוֹן, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הוולד הַשֵּׁנִי שהפילה בתוך ימי הלידה של הוולד הראשון. ומְבִיאָה קרבן עַל הַשְּׁלִישִׁי, שנולד לאחר מלאות ימי הלידה הראשונה, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הוולד הָרְבִיעִי שנולד בתוך מלאות ימי הטהרה של הוולד השלישי, וכן הלאה. ואין הלכה כמותו.

אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

אֵלּוּ הם החמישה שמְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שערכו עולה או יורד בהתאם למצב הכלכלי של המביא.

עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְּצוֹרָע.

עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל ('שבועת העדות'), מי שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לחברו (ויקרא ה,א); וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, מי שנשבע לשקר, כגון שאכל ונשבע שלא אכל (שם פסוק ד); וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, שנכנס למקדש או שאכל מן הקדשים בטומאה (שם פסוקים ב–ג). שלושה אלו, אם היו עשירים – מביאים שה לחטאת; אם היו עניים – מביאים זוג עופות, עולה וחטאת; ואם לא היה באפשרותם – מנחת סולת (ויקרא שם ה–יג). וְהַיּוֹלֶדֶת, בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שני תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. וְהַמְּצוֹרָע, אם היה עשיר – כבש לעולה, כבש לאשם וכבשה לחטאת, ועני – שני תורים או בני יונה לחטאת ולעולה (ויקרא יד,י–לא).

וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת?

וּמַה ההבדלים בדין בֵּין הבא על הַשִּׁפְחָה לְבֵין הבא על כָּל הָעֲרָיוֹת?

שֶׁלֹּא שָׁוְותָה לָהֶן לֹא בָּעוֹנֶשׁ וְלֹא בַּקָּרְבָּן.

שֶׁהשפחה לֹא שָׁוְותָה (אינה דומה) לָהֶן לֹא בָּעוֹנֶשׁ וְלֹא בַּקָּרְבָּן:

שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת, וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם; כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר; כָּל הָעֲרָיוֹת אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִוין בְּמַכּוֹת וּבְקָרְבָּן, וּבַשִּׁפְחָה לֹא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת, וְלֹא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בְּקָרְבָּן.

שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת, אם בא עליהן בשגגה – דינו בְּחַטָּאת, וְהַבא על שִׁפְחָה – דינו בְּאָשָׁם. כָּל הָעֲרָיוֹת – דינו בקרבן נְקֵבָה, כשבה או שעירה, כדין קרבן חטאת של היחיד (ויקרא ד,כז–לב), וְאילו הבא על השִׁפְחָה – דינו בְּאיל זָכָר (שם יט,כא). ועוד, שכָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִוין זה לזו, בין בְּעונש מַכּוֹת, אם התרו בהם על כך, וּבין בְקָרְבָּן חטאת כשחטאו בשוגג. ואילו בַשִּׁפְחָה, לֹא הִשְׁוָה את הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת, שרק היא לוקה, וְלֹא השווה אֶת הָאִשָׁה לָאִישׁ בְּקָרְבָּן, שרק הוא מביא קרבן אשם;

כָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָּהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַּגּוֹמֵר, וְחַיָּיב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה.

ועוד, שכָּל הָעֲרָיוֹת עָשָׂה בָּהֶן אֶת דינו של הַמְעָרֶה (הבא ביאה שאינה גמורה) כַּגּוֹמֵר את ביאתו, מה שאין כן בשפחה, שאינו חייב אלא על ביאה גמורה. וְעוד, שבכל העריות חַיָּיב קרבן נפרד עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה, ואילו בשפחה מביא קרבן אחד על ביאות הרבה, כפי שנאמר במשנה הקודמת.

זֶה חוֹמֶר הֶחְמִיר בַּשִּׁפְחָה: שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.

ומנגד, זֶה חוֹמֶר (חומרה) שהֶחְמִיר הכתוב בַּשִּׁפְחָה לעומת העריות: שֶׁעָשָׂה בָּהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג, שבכל מקרה חייב להביא קרבן, ואילו בשאר העריות רק השוגג חייב קרבן.

אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה?

אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה שבה מדבר הכתוב בעניין שפחה חרופה?

כֹּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה". דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

כֹּל שֶׁחֶצְיָה שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, כגון שפחה כנענית שהיו לה שני אדונים, ואחד מהם שחרר אותה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָפְדֵהּ לֹא נִפְדָּתָה" (ויקרא יט,כ), ומשמע שהיא פדויה, אלא שלא נפדתה לגמרי. אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "שפחה נחרפת" זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית, שאינה משוחררת כלל.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: כָּל הָעֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר? אֵין לָנוּ אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כרבי עקיבא, ומנמק זאת, שכָּל הָעֲרָיוֹת מְפוֹרָשׁוֹת בתורה, והן ישראליות גמורות, בנות חורין. וּמַה שִּׁיּוּר בפרשיית שפחה זו, שנכתב בה: "וְהָפְדֵהּ לֹא נִפְדָּתָה"? והרי כבר נאמר שהיא שפחה! אֵין לָנוּ אֶלָּא שהכוונה למי שֶׁהיא חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין.

כָּל הָעֲרָיוֹת, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן – הַקָּטָן פָּטוּר.

כָּל איסורי הָעֲרָיוֹת, אם היה אֶחָד מעושי העברה, איש או אישה, גָּדוֹל (בוגר), וְאֶחָד מהם קָטָן – הַקָּטָן פָּטוּר,

אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן – הַיָּשֵׁן פָּטוּר.

וכן, אם היה אֶחָד מהם עֵר, וְאֶחָד מהם יָשֵׁן – הַיָּשֵׁן פָּטוּר, שהרי לא עשה מעשהו מתוך דעת,

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – הַשּׁוֹגֵג בְּחַטָּאת, וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד – הַשּׁוֹגֵג חייב בקרבן בְּחַטָּאת, וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת (עונש כרת). ואולם בשפחה חרופה אין הדין כן, ואם הייתה השפחה קטנה או ישנה או שוגגת – גם האיש נפטר מן הקרבן, אף כאשר הוא גדול ובר דעת.