Chullin 9

חזור

חולין

פרק ט

הָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקִּיפָה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם –

הָעוֹר של הבהמה המחובר לבשר, וְהָרוֹטֶב הקרוש שעל הבשר המבושל, וְהַקִּיפָה, המשקע המצטבר בתחתית הקדרה עם שאריות בשר, וְהָאָלָל, מעט בשר שנשאר מחובר לעור; וְכן הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם (הפרסות) כשהם מחוברים לבשר;

מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

כל אלה מִצְטָרְפִין לבשר לשיעור כביצה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִים, אֲבָל לֹא מצטרפים לבשר נבלה לכדי שיעור כזית, לטמא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.

ומוסיפים: כַּיּוֹצֵא בּוֹ, בדומה לכך, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְצורך הנָכְרִי, והבהמה עדיין חיה וּמְפַרְכֶּסֶת; הרי היא מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין, מטמאת אוכלים שנגעו בה, אֲבָל לֹא מטמאת אדם שנגע בה טוּמְאַת נְבֵלוֹת, עַד שֶׁתָּמוּת לגמרי, אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ, שאז אף שהיא מפרכסת, הרי היא מטמאה טומאת נבלה.

רִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מִמַּה שֶּׁרִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

נמצא, שרִיבָּה ריבתה התורה לְטַמֵּא בטוּמְאַת אוֹכָלִין יותר מִמַּה שֶּׁרִיבָּה לְטַמֵּא בטוּמְאַת נְבֵלוֹת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיב עָלָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל שעל עור הנבלה, הַמְכוּנָּס (שנאסף יחד), כשגירד אותו מן העור; אִם יֵשׁ בּוֹ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, ונגע בו אדם ונכנס למקדש – חַיָּיב עָלָיו עונש כרת על כניסה למקדש בטומאה. שמכיוון שאסף אותו יחד – החשיב אותו, ויש לו דין של בשר נבלה, המטמא אדם.

אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן:

אֵלּוּ הם בעלי החיים שֶׁדין עוֹרוֹתֵיהֶן כּדין בְשָׂרָן לעניין הטומאה:

עוֹר הָאָדָם,

עוֹר הָאָדָם המת מטמא טומאת מת כבשר המת.

וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר.

ולעניין טומאת נבלה של בהמה – עוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב (חזיר בית), שהוא רך, והגויים רגילים לאכלו, וממילא הוא חלק מבשר הנבלה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר נחשב כבשרו. ואין הלכה כרבי יוסי.

וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, וְעוֹר בֵּית הַבּוֹשֶׁת, וְעוֹר הַשְּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה,

וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת (דבשת) שֶׁל הגָּמָל הָרַכָּה, שעדיין לא התקשה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְעוֹר הַפְּרָסוֹת, הסמוך לפרסות הבהמה, וְעוֹר בֵּית הַבּוֹשֶׁת (פתח הרחם) של הנקבה, וְעוֹר הַשְּׁלִיל (העובר שנמצא במעי הבהמה), וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה (זנב הכבש), שכל אלו רכים הם, והריהם מטמאים טומאת נבלות.

וְעוֹר הָאֲנָקָה, וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה, וְהַחוֹמֶט.

ולעניין טומאת נבלת השרץ, עוֹר הָאֲנָקָה, וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה, וְהַחוֹמֶט – ארבעה מתוך שמונת השרצים האמורים בתורה שנבלתם מטמאת (ויקרא יא,כט–ל) – עורם רך ומטמא כבשר השרץ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַלְּטָאָה כַּחוּלְדָּה.

רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר: הַלְּטָאָה דינה כּדין החוּלְדָּה (ה"חולד" האמור בתורה שם), כלומר כשאר השרצים, שעורם אינו נחשב כבשר לעניין טומאה. ואין הלכה כרבי יהודה.

וְכוּלָּן שֶׁעִיבְּדָן, אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה – טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם.

ומעירים: וְכוּלָּן, כל העורות שהוזכרו, בזמן שֶׁעִיבְּדָן כדרך שמעבדים עור כדי להשתמש בו לאורך זמן, אוֹ אף שֶׁשטח אותם והִילֵּךְ בָּהֶן (עליהם) שיעור זמן שיש בו כְּדֵי עֲבוֹדָה (עיבוד העור) – הריהם טְהוֹרִין, שבכך יצאו מכלל בשר ומוגדרים עורות בלבד, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם, שהוא נשאר טמא אף באופנים הללו.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁמֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: כל שְׁמֹנָה השְׁרָצִים הנזכרים בתורה, יֵשׁ לָהֶן דין עוֹרוֹת, ולא דין בשר, כלומר אינם מטמאים כבשר השרץ. ואין הלכה כמותו.

הַמַּפְשִׁיט, בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה;

הַמַּפְשִׁיט את העור מגוף בעל החיים, בין בַּבְּהֵמָה וּבין בַחַיָּה, בין בַּטְּהוֹרָה וּבין בַטְּמֵאָה, בין בַּבהמה הדַּקָּה וּבין בַבהמה הגַּסָּה;

לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה.

בכל אלה, כשמפשיט את העור כדי לעשות ממנו שָׁטִיחַ, שעושה חתך בעור לאורך הבהמה, מהצוואר עד לזנב, ופושט את העור לשני הצדדים; נחשב אף החלק שהופשט כמחובר לבשר, עד שיפשיט ממנו כְּדֵי אֲחִיזָה, כמה שצריך אדם כדי לאחוז בו בידו, ולאחר מכן, כל העור שהופשט אינו נחשב עוד כמחובר לבהמה.

וּלְחֵמֶת – עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.

ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חֵמֶת (מעין שק), שעושה חתך באזור הצוואר, והופך את עור הבהמה מהראש לעבר הזנב, כך שנשאר כמעט שלם, נחשב כל העור שהופשט כמחובר לבשר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה, הקשה להפשטה. ולפני שהופשט, לא נגמרה ההפשטה.

הַמַּרְגִּיל – כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה, לִיטָּמֵא וּלְטַמֵּא.

הַמַּרְגִּיל, המפשיט לחמת, אך מתחיל ברגליים, שעושה שם חתך, והופך את העור כלפי הראש – כּוּלּוֹ חִבּוּר לבשר לעניין הטוּמְאָה, עד שיפשיט את כולו; והנוגע בו נחשב כנוגע בבשר, בין לִיטָּמֵא, שאם הבהמה נבלה, ונגע אדם בעור – נטמא האדם, וּבין לְטַמֵּא, שאם הבהמה טהורה ונגע הטמא בעור – נטמא הבשר.

עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹ חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

העוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, אם הפשיט מן הרגליים עד הצוואר, אך לא את העור שעל הצוואר – נחלקו חכמים בדבר, שרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שאר העור כבר אֵינוֹ נחשב חִבּוּר לבשר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: העור חִבּוּר לבשר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ, וגם את עור הצוואר. והלכה כחכמים.

עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר; הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבִשְׂעָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – טָמֵא.

עוֹר שהופשט מנבלה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו במקום אחד כַּזַּיִת של בָּשָׂר, שמטמא; אדם הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב (סיב, חוט בשר) הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, מן הבשר, או שנוגע בִּשְׂעָרָה שֶׁנמצאת כְּנֶגְדּוֹ מן הצד החיצוני של העור – טָמֵא.

הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

אם הָיוּ עָלָיו, על עור הנבלה, כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בשר, שתי חתיכות נפרדות זו מזו, שיחד יש בהן שיעור כזית בשר נבלה – הרי אותו כזית מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא את האדם הנושא את העור, שהרי נשא שיעור כזית טומאה כאחד; וְלֹא מטמא בְּמַגָּע, אם נגע אדם בשתי החתיכות בזו אחר זו – לא נטמא, שהרי לא נגע בבת אחת בשתיהן. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חתיכות בשר אלה אינן מטמאות לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא.

וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן – שֶׁהוּא טָמֵא.

ומוסיפים: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים נפרדים של בשר נבלה, שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם, שנעץ קיסם בשתיהן וֶהֱסִיטָן (הזיז אותן) יחד – שֶׁהוּא טָמֵא, כדין הנושא כזית נבלה.

וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר? מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן.

וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר, שנשא אותו, ועליו כשני חצאי זיתים? מִפְּנֵי שֶׁלדעתו, הָעוֹר מְבַטְּלָן, שחתיכות הבשר שנותרו על העור בטלות לעור, ואינן נחשבות בשר נבלה לטמא. והלכה כרבי עקיבא.

קוֹלִית הַמֵּת וְקוֹלִית הַמּוּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים – טָמֵא.

קוֹלִית (עצם שיש בתוכה מוח) של האדם הַמֵּת, וְכן קוֹלִית של הַמּוּקְדָּשִׁים (קרבנות) שנותרו לאחר זמנם; כל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן בקוליות אלו, בֵּין שהיו סְתוּמִים, אטומים, כך שאין אפשרות לגעת במוח שבהן, בֵּין שהיו נְקוּבִים – טָמֵא, שעצמות המת והמוקדשים טמאות כשלעצמן.

קוֹלִית נְבֵלָה וְקוֹלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים – טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא – מְטַמֵּא בְּמַגָּע.

אבל קוֹלִית של נְבֵלָה, וְכן קוֹלִית נבלת הַשֶּׁרֶץ הטמא, שהעצם עצמה אינה טמאה, אבל המוח שבתוכה טמא; הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, כשהן סְתוּמִים – טְהוֹרִים, כלומר אינן מטמאות את הנוגע בהן, כיוון שאי אפשר לגעת במוח שבתוכן. ואם נגע בהן, כשהן נְקוּבִים, אפילו נקב כָּל שֶׁהוּא – מְטַמֵּא (מטמאות) בְּמַגָּע, שהנגיעה בעצם נחשבת כנגיעה במוח שבתוכה.

מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא? תַּלְמוּד לוֹמַר:" הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא״, אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע – בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע – לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא.

ומוסיפים: מִנַּיִן שֶׁאַף בְּטומאת מַשָּׂא הדין כן, שדווקא קולית נקובה של נבלה מטמאת ולא קולית סתומה? תַּלְמוּד לוֹמַר (לשם כך נאמר) בנבלה: "הַנּוֹגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב... וְהַנּוֹשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא יא,לט–מ), ללמד, כי אֶת זה שֶׁבָּא לִכְלַל, לאפשרות, של טומאת מַגָּע – הוא בָּא לִכְלַל טומאת מַשָּׂא, ואילו זה שלֹא בָּא לִכְלַל טומאת מַגָּע, כעצמות הסתומות – לֹא בָּא לִכְלַל טומאת מַשָּׂא.

בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרוּקֶּמֶת – טְהוֹרָה. נִיקְּבָה כָּל שֶׁהוּא – טְמֵאָה.

בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרוּקֶּמֶת, שיש בה וולד בעל צורת איברים – טְהוֹרָה, שכן אי אפשר לגעת בשרץ עצמו. ואולם אם נִיקְּבָה הביצה, ואפילו בנקב כָּל שֶׁהוּא – טְמֵאָה.

עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה; הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר – טָמֵא, בָּאֲדָמָה – טָהוֹר.

מין עַכְבָּר הגדל מן הקרקע, הנמצא בשלב שֶׁחֶצְיוֹ (חלקו) הוא בָּשָׂר, וְאילו חֶצְיוֹ האחר הוא אֲדָמָה; הַנּוֹגֵעַ בּחלק הבָּשָׂר – טָמֵא, ואילו הנוגע בּחלק האֲדָמָה – טָהוֹר, שהרי אדמה אינה מקבלת טומאה, אף שסופה להפוך לעכבר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בּחלק האֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא.

הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה – מְטַמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.

הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין (התלויים) בַּבְּהֵמָה החיה, שנתלשו מגופה אך לא נותקו לגמרי, מְטַמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין בִּמְקוֹמָן. שאם חשב להאכיל מהם לאדם (אף שהדבר אסור) – דינם כאוכל, ואם נגעה בהם טומאה (כגון שרץ) – נטמאו ומטמאים מאכלים אחרים שנגעו בהם. וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר על ידי הרטבה במשקה כדי שייטמאו.

נִשְׁחֲטָה בְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.

ואם לא הורטבו קודם, אזי כאשר נִשְׁחֲטָה הבְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ לקבלת טומאה בְּדָמֶיהָ של הבהמה, שהדם שיצא בשחיטה מכשיר את הבהמה כולה לקבלת טומאה, אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ בדם השחיטה. והלכה כרבי מאיר.

מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.

אם מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר המדולדל צָרִיךְ הֶכְשֵׁר במשקה כדי להיטמא טומאת אוכלים.

הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

הָאֵבֶר המדולדל מְטַמֵּא מִשּׁוּם טומאת אֵבֶר הבא מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם טומאת אֵבֶר הבא מן הנְבֵלָה, אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. והלכה כרבי מאיר.

הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בָּאָדָם – טְהוֹרִין. מֵת הָאָדָם; הַבָּשָׂר טָהוֹר.

הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בָּאָדָם חי, שנתלשו מגופו אך לא נותקו לגמרי – טְהוֹרִין, אף אם אינם יכולים להתאחות ולהירפא, ואין דינם כאיבר או כבשר של מת שמטמאים. אם מֵת הָאָדָם, הַבָּשָׂר, שהיה כבר מדולדל מחיים – טָהוֹר, כדין בשר שנחתך מן החי, שהוא טהור.

הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

ואילו הָאֵבֶר שהיה כבר מדולדל, מְטַמֵּא לאחר מות האדם מִשּׁוּם טומאת אֵבֶר מִן הַחַי, שאף שהוא מטמא כאבר מן המת, ובשר הפורש ממנו טהור, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם טומאת אֵבֶר מִן הַמֵּת, שבשר הפורש ממנו טמא, אלה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר את האבר.