Chullin 6

חזור

חולין

פרק ו

כִּיסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין, אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

מצוות כִּיסּוּי הַדָּם לאחר שחיטה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת (כשבית המקדש קיים) וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, ונוהג דווקא בַּחוּלִּין, אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין, המיועדים לקרבן.

וְנוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.

וְנוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, אבל לא בבהמה (בעל חיים ביתי, כלומר בקר וצאן), ונוהג בין בַּחיה ובעוף המְזוּמָּן לו בביתו, וּבין בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן אלא ניצוד בשדה.

וְנוֹהֵג בַּכּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.

וְנוֹהֵג, לחומרה, גם בּבעל החיים הקרוי כּוֹי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק אם הוא חיה או בהמה.

וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. וְאִם שָׁחֲטוּ – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

ומוסיפים: וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ, את הכוי, בְּיוֹם טוֹב. וְגם בדיעבד, אִם שָׁחֲטוּ את הכוי ביום טוב – אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ עד למוצאי יום טוב.

הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וְהַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חוּלִּין בִּפְנִים, וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, חַיָּה וְעוֹף הַנִּסְקָלִים –

הַשּׁוֹחֵט חיה או עוף, וְנִמְצָא שהייתה טְרֵפָה כשנשחטה, ואסורה באכילה; וְכן הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט חוּלִּין בִּפְנִים, בעזרה שבמקדש, או קָדָשִׁים בַּחוּץ, מחוץ לעזרה; וכן השוחט חַיָּה וְעוֹף הַנִּסְקָלִים, שנגמר דינם לסקילה, כגון שהרגו אדם, שכל אלו אסורים בהנאה –

רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בכיסוי הדם, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, מפני שלדעתם, שחיטה שאינה ראויה לאכילה – אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי. והלכה כחכמים.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

אבל הַשּׁוֹחֵט חיה או עוף, וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, שנתקלקלה השחיטה ונעשתה נבלה, וכן הַנּוֹחֵר (הדוקר למוות את החיה או העוף), וְהַמְעַקֵּר (עוקר) את הקנה והוושט, וכך הורג את בעל החיים – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, אפילו לדעת רבי מאיר, מפני שלא הייתה זו שחיטה כלל, ורק שחיטה מחייבת כיסוי, כלשון הכתוב.

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ חיה או עוף, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם, שהם שוחטים כראוי, שבאופן זה שחיטתם כשרה (לעיל פ״א מ״א) – חַיָּיב הרואה אותם שוחטים לְכַסּוֹת את הדם אחריהם.

בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

אבל אם שחטו החירש, השוטה והקטן בֵּינָן לְבֵין עַצְמָם, ששחיטתם פסולה – אף משנודע הדבר לאחר, הריהו פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם.

ומוסיפים: וְכֵן הוא לְעִנְיַן איסור שחיטת אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ ביום אחד בבהמה: חירש, שוטה וקטן שֶׁשָּׁחֲטוּ את האם, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – אָסוּר לִשְׁחוֹט את הבן אַחֲרֵיהֶם באותו יום, שהרי זו שחיטה כשרה.

בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

אבל שחטו בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן – רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, שהרי שחיטתם פסולה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, שמא שחטו כראוי.

וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט – שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

ומוסיפים: וּמוֹדִים חכמים, שֶׁאף שכאשר שחטו בינם לבין עצמם, אסור לשחוט אחריהם, שמא שחטו כראוי, אִם שָׁחַט אחריהם בו ביום – שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת עונש הָאַרְבָּעִים מלקות על ששחט אותו ואת בנו, שמא לא שחטו כראוי, ואין איסור לשחוט אחריהם.

שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּיסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן.

שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּיסּוּי אֶחָד לדם של כּוּלָּן, ואינו צריך לכסות דמה של כל אחת בנפרד.

מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּיסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן.

וכן שחט מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן.

חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּיסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן.

שחט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד – כִּיסּוּי אֶחָד לְכוּלָּן.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה – יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁחַט חַיָּה – יְכַסֶּנָּה, יכסה את דמה תחילה, וְרק אַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף.

שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

שָׁחַט חיה או עוף וְלֹא כִּסָּה את הדם בעפר, וְרָאָהוּ אַחֵר, אדם אחר ראה את הדם מגולה – חַיָּיב האחר לְכַסּוֹת.

כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

כִּסָּהוּ אדם את הדם בעפר, וְנִתְגַּלָּה – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת שוב, מכיוון שקיים את המצווה.

כִּסָּהוּ הָרוּחַ – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

אבל אם לאחר ששחט, כִּסָּהוּ הָרוּחַ את הדם בעפר, וחזר ונתגלה – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – חַיָיב לְכַסּוֹת.

דָּם חיה או עוף שנשחטו שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ במים מַרְאִית דָּם – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.

נִתְעָרֵב הדם בְּיַיִן שהוא אדום – רוֹאִין אוֹתוֹ, את היין, כְּאִילּוּ הוּא מַיִם, ואם בכמות כזו של מים הייתה מראית דם – חייב לכסות.

נִתְעָרֵב בְּדַם הַבְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.

אם נִתְעָרֵב דם החיה או העוף בְּדַם הַבְּהֵמָה, שאין בו מצוות כיסוי, אוֹ בְּדַם הַחַיָּה, כזה שאינו דם השחיטה – רוֹאִין אוֹתוֹ, את דם הבהמה או את דם החיה האחר, כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם, ואפילו לא היה ניכר דם השחיטה בתערובת הדמים, חייב לכסות אותה.

דָּם הַנִּיתָּז וְשֶׁעַל הַסַּכִּין – חַיָּיב לְכַסּוֹת.

דָּם הַנִּיתָּז בשחיטה למרחוק, או על הכותל, וְכן הדם שֶׁנותר עַל הַסַּכִּין ששחט בה – חַיָּיב לְכַסּוֹת אותו.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אֶלָּא הוּא. אֲבָל יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי חייב לכסות דם זה? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם אחר מהשחיטה אֶלָּא הוּא, הניתז או הנותר על הסכין. אֲבָל אם יֵשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, ומקיים בו מצות כיסוי – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת.

בַּמֶּה מְכַסִּין, וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין?

בַּמֶּה מְכַסִּין את הדם, וּבַמֶּה אֵין מְכַסִּין?

מְכַסִּין בְּּזֶבֶל הַדַּק, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁן.

מְכַסִּין בְּזֶבֶל הַדַּק, פסולת אורגנית שנעשתה פירורים, וּבְחוֹל הַדַּק, בְּסִיד, וּבְחַרְסִית, וּבִלְבֵנָה וּבִמְגוּפָה (כיסוי של חבית העשוי חרס) שֶׁכְּתָשָׁן.

אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס, וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס, וְלֹא בִּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹא כְּתָשָׁן.

אֲבָל אֵין מְכַסִּין לֹא בְּזֶבֶל הַגַּס (עבה), וְלֹא בְּחוֹל הַגַּס שעשוי גושים, וְלֹא בִּלְבֵנָה וּמְגוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָׁן.

וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכְּּלִי.

וְלֹא יִכְפֶּה עָלָיו, על הדם, אֶת הַכְּלִי, כלומר אינו מקיים בכך מצוות כיסוי.

כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין – מְכַסִּין בּוֹ. וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין – אֵין מְכַסִּין בּוֹ.

כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל בּוֹ צְמָחִין – מְכַסִּין בּוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין – אֵין מְכַסִּין בּוֹ.