אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין וּבַמּוּקְדָּשִׁין.

איסור שחיטת "אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ" נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ, בארץ ישראל, בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בין בִּפְנֵי הַבַּיִת, בזמן שהמקדש קיים, ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בין בּבהמת חוּלִּין, וּבין בַּמּוּקְדָּשִׁין, בבהמת קדשים המיועדת לקרבן.

כֵּיצַד? הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חוּלִּין בַּחוּץ – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

ומפרטים: כֵּיצַד נוהג זה בחולין ובמוקדשים? הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ באותו יום, ושניהם חוּלִּין, ושחטם בַּחוּץ, מחוץ לעזרה שבמקדש – שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים לאכילה, ועל שחיטת הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים מלקות, שעבר על מצוות 'לא תעשה' שבתורה.

קָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.

אם היו שניהם קָדָשִׁים ושחטם בַּחוּץ – על הָרִאשׁוֹן חַיָּיב עונש כָּרֵת על שחיטת קדשים בחוץ (ויקרא יז,ד), וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים להקרבה, ועל שחיטת שְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, על הראשון – משום שחיטת חוץ, ועל השני – משום 'אותו ואת בנו'.

חוּלִּין בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

אם היו שניהם חוּלִּין, ושחטם בִּפְנִים העזרה – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים להקרבה, כדין חולין שנשחטו בעזרה, וְעל הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום 'אותו ואת בנו'.

קָדָשִׁים בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.

היו שניהם קָדָשִׁים, ושחטם בִּפְנִים ביום אחד – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר להקרבה וּפָטוּר על שחיטתו, וְעל הַשֵּׁנִי – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום ‘אותו ואת בנו׳, וּפָסוּל להקרבה, שהוא קרבן 'מחוסר זמן', שעדיין לא ניתן להקריבו עד למחרת בגלל 'אותו ואת בנו'.

חוּלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים וְחוּלִּין בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.

שחט ביום אחד אותו ואת בנו, אם שחט תחילה אחד לשם חוּלִּין וְאחר כך השני לשם קָדָשִׁים, ושניהם שחט בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר לאכילה, וּפָטוּר, וְעל הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום ‘אותו ואת בנו׳, וּפָסוּל להקרבה. שחט קָדָשִׁים וְאחר כך חוּלִּין בַּחוּץ – על הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת משום שחיטת קדשים בחוץ, וּפָסוּל להקרבה, וְהַשֵּׁנִי כָּשֵׁר לאכילה. ועל שְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, הראשון על שחיטת חוץ, והשני – על 'אותו ואת בנו'.

חוּלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחוּלִּין בִּפְנִים – הָרְאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.

שחט חוּלִּין ואחר כך קָדָשִׁים בִּפְנִים – שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים להקרבה; הראשון – משום שהוא חולין, והשני – משום שהוא ‘מחוסר זמן׳. ועל הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום 'אותו ואת בנו'. שחט קָדָשִׁים וְאחר כך חוּלִּין בִּפְנִים ביום אחד – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְעל שחיטת הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום ‘אותו ואת בנו׳, וּפָסוּל להקרבה, משום שהוא חולין.

חוּלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים – הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים.

שחט חוּלִּין בַּחוּץ ואחר כך את השני בִּפְנִים – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְעל הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום ‘אותו ואת בנו׳, וּפָסוּל לקרבן, מפני שהוא חולין. שחט קָדָשִׁים בַּחוּץ ואחר כך בִּפְנִים – על הָרִאשׁוֹן חַיָּיב כָּרֵת, בגלל שחיטת קדשים בחוץ. וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים להקרבה, הראשון – מפני שנשחט בחוץ, והשני – מפני שהוא ‘מחוסר זמן׳. ועל שְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, על הראשון – משום שחיטת חוץ, ועל השני – משום 'אותו ואת בנו'.

חוּלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ – הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל.

שחט שניהם חוּלִּין, אחד שחט בִּפְנִים ואחר כך את השני בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן פָּסוּל להקרבה, שהרי הוא חולין, וּפָטוּר עליו ממלקות; וְעל הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום ‘אותו ואת בנו׳, וְכָשֵׁר. שחט קָדָשִׁים בִּפְנִים ואחר כך בַּחוּץ – הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְעל הַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים משום ‘אותו ואת בנו׳, וּפָסוּל, שהרי הוא 'מחוסר זמן'.

הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה,

הַשּׁוֹחֵט בהמה ובנה, וְנִמְצָא שאחד מהם טְרֵפָה, ושחיטתו לא התירה אותו באכילה;

הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה –

וכן הַשּׁוֹחֵט אחד מהם לשם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת (פרה אדומה), וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, שנגזר דינו לסקילה, כגון שהרג אדם, וְכן השוחט עֶגְלָה עֲרוּפָה, שכל אלה אסורים בהנאה –

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר בהם ממלקות, אם שחט ‘אותו ואת בנו׳, כי לדעתו, ‘שחיטה שאינה ראויה׳ (שאינה מתירה בהמה לאכילה) – אינה קרויה שחיטה לחייב עליה, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין, שלדעתם, גם שחיטה כזו בכלל האיסור. והלכה כמותם.

הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר – פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ.

אבל גם לדעת חכמים, הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה (נעשתה הבהמה נבלה) בְּיָדוֹ, כי שחטה שלא כראוי, או הַנּוֹחֵר (הורג בדקירה וכדומה), או הַמְּעַקֵּר (העוקר) את הקנה והוושט, ובכך הורגה – פָּטוּר מִשּׁוּם "אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב,כח), שהרי לא הייתה כאן שחיטה.

שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָּרָה וּבְנָהּ; אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן – יִשְׁחוֹט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי – זָכָה.

שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ (קנו) פָּרָה וּבְנָהּ, האחד פרה והאחר את בנה, אֵיזֶה מהם שֶׁלָּקַח (קנה) רִאשׁוֹן – הוא יִשְׁחוֹט רִאשׁוֹן, והשני ימתין וישחט ביום הבא, כדי שלא יעבור על האיסור. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי ושחט – זָכָה.

שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ את שְׁנֵי בָנֶיהָ באותו יום – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים מלקות, ששחט פעמיים בן אחרי אמו.

שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

אבל אם שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים בלבד, על מעשה איסור שחיטת האם.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

אם שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ, וְאחר כך אֶת בַּת בִּתָּהּ באותו יום – סוֹפֵג שְׁמוֹנִים, ששחט פעמיים בת אחרי האם.

שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

אבל אם שְׁחָטָהּ וְאחר כך אֶת בַּת בִּתָּהּ, ובשלב זה לא עבר איסור, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט את בִּתָּהּ בו ביום – סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים על שעשה מעשה שחיטה אסור אחד: שחיטת הבת.

סוּמָכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סוֹפֵג שְׁמוֹנִים.

סוּמָכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי מֵאִיר: במקרה זה סוֹפֵג שְׁמוֹנִים, שהרי בשחיטת הבת עבר שתי עברות, ששחט אותה ביום ששחט את אמה וביום ששחט את בתה. ואין הלכה כמותו.

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ: "אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט", "בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט".

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים (זמנים) בַּשָּׁנָה, שבהם רגילים ישראל לעשות סעודות גדולות וקונים בהמות לשחיטה בו ביום, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵירוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ: "אִמָּהּ מָכַרְתִּי היום לִשְׁחוֹט", כדי שלא ישחט את הבת בו ביום, או: "בִּתָּהּ מָכַרְתִּי היום לִשְׁחוֹט", כדי שלא ישחט את האם.

וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.

וְאֵלּוּ הֵן: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג הסוכות, שמיני עצרת. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, שבועות, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶיוַח. אֲבָל יֵשׁ לוֹ רֶיוַח – אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי המוכר פרה צריך להודיע? בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ לקונה רֶיוַח של זמן עד החג, שמכר את האם או הבת באותו יום. אֲבָל אם יֵשׁ לוֹ רֶיוַח, שמכר את האם או הבת אתמול – אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שכל הקונה – מן הסתם לשחוט בו ביום הוא קונה.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד.

ומוסיפים: וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לסעודת חָתָן וְאֶת הַבַּת לסעודת כַּלָּה – שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹדִיעַ, אף על פי שלא מכרם באותו יום, שכן בְּיָדוּעַ, שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד לכבוד שמחת הנישואין המשותפת.

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ.

בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ ששנינו לעיל מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח (השוחט) בְּעַל כָּרְחוֹ, מכריחים אותו לשחוט בהמה שיש לו.

אֲפִילּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין, וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִּינָר – כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט. לְפִיכָךְ, אִם מֵת – מֵת לַלּוֹקֵחַ.

כיצד? אֲפִילּוּ מציע הטבח לשחיטה ולמכירה שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִין, וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ (לקונה) אֶלָּא דִּינָר, ואין שם אלא קונה זה, אם כבר נתן לטבח את הדינר – כּוֹפִין אוֹתוֹ, את הטבח, לִשְׁחוֹט ולתת לקונה בשר בשווי דינר, שאותו בשר נחשב מאותה שעה כשלו. ומעירים: לְפִיכָךְ, אִם מֵת השור לפני שחיטה – מֵת לַלּוֹקֵחַ, שהרי הוא שלו, והפסיד את הדינר שנתן.

אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן, לְפִיכָךְ, אִם מֵת – מֵת לַמּוֹכֵר.

אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה אֵינוֹ כֵּן, אלא כדי שייחשב השור כשלו, צריך הקונה למשוך את השור לרשותו, וכל זמן שלא עשה כן – יכול הטבח לחזור בו. לְפִיכָךְ, אִם מֵת לפני שחיטה – מֵת לַמּוֹכֵר, וצריך להחזיר לקונה את כספו.

“יוֹם אֶחָד״ הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.

"יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה שלפניו. כגון ששחט את האם בלילה – אסור לשחוט את בנה כל הלילה וביום המחרת. אבל אם שחט את האם ביום – יכול לשחוט את בנה בלילה שלאחריו.

אֶת זוֹ דָּרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא: נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: “יוֹם אֶחָד״, וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ: “יוֹם אֶחָד״; מַה “יוֹם אֶחָד״ הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית – הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, אַף “יוֹם אֶחָד״ הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה.

אֶת ההלכה הזוֹ דָּרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא מן הכתובים: נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: "יוֹם אֶחָד" (בראשית א,ה), וְנֶאֱמַר בְּאיסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ': "יוֹם אֶחָד"; מַה "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית – הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה שלפניו, שהרי נאמר שם: “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״, אַף "יוֹם אֶחָד" הָאָמוּר בְּ'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' – הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה שלפניו.