Chullin 4

חזור

חולין

פרק ד

בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירוֹ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה.

בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה (מתקשה) לֵילֵד ועמדו לשחטה, וְהוֹצִיא הָעוּבָּר אֶת יָדוֹ, וְהֶחֱזִירוֹ, משך בחזרה את ידו, ואחר כך נשחטה הבהמה – מוּתָּר בַּאֲכִילָה, מפני שהעובר נחשב כחלק מגוף אמו, ומותר באכילה על ידי שחיטת אמו.

הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד.

אבל אם הוֹצִיא העובר אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ לפני השחיטה – הֲרֵי זֶה כְּיָלוּד, כאילו כבר נולד, ולא תועיל לו שחיטת אמו, אלא צריך שחיטה בעצמו כדי להתירו.

חוֹתֵךְ מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ – מוּתָּר בַּאֲכִילָה.

אם היה אדם חוֹתֵךְ חלקים מֵעוּבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ של בהמה המקשה לילד כדי להציל אותה, והשאיר אותם בגופה, ושחטה – מה שחתך מוּתָּר בַּאֲכִילָה, כדינו של עובר שבמעיה.

מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת – אָסוּר בַּאֲכִילָה.

אבל אם חתך מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת של הבהמה עצמה, ואחר כך שחטה – מה שחתך אָסוּר בַּאֲכִילָה אף על פי שנשאר בגופה, משום שנעשה 'בשר (שנחתך) מן החי', ושחיטה אינה מועילה להתירו.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ – אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ – מוּתָּר.

זֶה הַכְּלָל לגבי דבר שנחתך במעי בהמה בחייה, לאחר שחיטה: דָּבָר שֶׁהוא גּוּפָהּ – אָסוּר באכילה, ודבר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ – מוּתָּר.

הַמְבַכֶּרֶת הַמְקַשָּׁה לֵילֵד – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים.

הַמְבַכֶּרֶת, בהמה טהורה העומדת ללדת בכור, הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, ובעליה רוצה להציל אותה על ידי חיתוך העובר שבמעיה – מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר מן העובר, וּמַשְׁלִיךְ לַכְּלָבִים, ואינו צריך לקבור כל איבר שמוציא, שאין הבכור מתקדש, עד שיצא רובו מן הרחם.

יָצָא רוּבּוֹ – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר,

ואם יָצָא רוּבּוֹ של הוולד כאחת, וחתך אותו כדי להציל את האם – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, שמשעה שיצא רובו, חלה עליו קדושת הבכורה.

וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

וְהאם נִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה, שהוולד הבא שייוולד לה אינו בכור.

בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עוּבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ; בֵּין בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה – טָהוֹר.

בְּהֵמָה שֶׁמֵּת עוּבָּרָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ (רחמה), וְהוֹשִׁיט הָרוֹעֶה אֶת יָדוֹ וְנָגַע בּוֹ; בֵּין שהיה זה בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, בֵּין בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה – הרועה טָהוֹר, שאין העובר המת מטמא, כשהוא במעי אמו.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בִּטְמֵאָה – טָמֵא. וּבִטְהוֹרָה – טָהוֹר.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: עובר מת בִּמעי בהמה טְמֵאָה – טָמֵא, וּבִמעי בהמה טְהוֹרָה – טָהוֹר, אינו מטמא. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי.

הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, וּפָשְׁטָה חַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ; הַחַיָּה – טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה, וְהָאִשָּׁה – טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.

הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ, והתחילה הלידה, וּפָשְׁטָה (הושיטה) חַיָּה (מיילדת) אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, בוולד – הַחַיָּה טְמֵאָה טוּמְאַת שִׁבְעָה ימים, כדין הנוגע במת, שמא נגעה בו, לאחר שכבר יצא; וְהָאִשָּׁה עצמה טְהוֹרָה, עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד.

בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא עוּבָּר אֶת יָדוֹ וַחֲתָכָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – הַבָּשָׂר טָהוֹר.

בְּהֵמָה הַמְקַשָּׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא העוּבָּר אֶת יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ הרועה, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ – הַבָּשָׂר של העובר טָהוֹר, ואינו נטמא במגע היד, שהיא טמאה בטומאת נבלה. מפני שבעל חיים אינו מקבל טומאה בחייו.

שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ – הַבָּשָׂר מַגַּע נְבֵלָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אבל אם שָׁחַט אֶת אִמּוֹ וְרק אַחַר כָּךְ חֲתָכָהּ, את היד, הרי הַבָּשָׂר של העובר ושל אמו נטמא בטומאת מַגַּע נְבֵלָה, שנגע ביד שהיא נבלה, שהרי לא נטהרה בשחיטת האם, כפי ששחיטת האם לא הועילה להתירה באכילה (ראו משנה א), אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַגַּע טְרֵפָה שְׁחוּטָה. מַה מָּצִינוּ בַּטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה – אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אף שלא התירה השחיטה את היד באכילה, היא מועילה לטהר אותה מטומאת נבלה. ומגע הבשר ביד, דינו כמַגַּע בטְרֵפָה שְׁחוּטָה. שכך יש ללמוד: מַה מָּצִינוּ בִּבהמה טְרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה מטומאת נבלה, אף שהיא אסורה באכילה – אַף שְׁחִיטַת בְּהֵמָה תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר שיצא מהעובר שבמעיה, אף על פי שאסור באכילה.

אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר: לֹא, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ, דָּבָר שֶׁגּוּפָהּ; תְּטַהֵר אֶת הָאֵבֶר, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

אָמַר לָהֶם רַבִּי מֵאִיר: לֹא, אין ללמוד מזה לזה, אִם טִיהֲרָה שְׁחִיטַת טְרֵפָה אוֹתָהּ עצמה, כלומר דָּבָר שֶׁהוא גּוּפָהּ של הבהמה שנשחטה, האם תְּטַהֵר השחיטה אֶת הָאֵבֶר של העובר, שהוא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ גּוּפָהּ?

מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה? בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, אַף טְרֵפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה; מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה – אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה, אַף טְרֵפָה – לֹא תְּטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ!

אגב כך שואלים על עיקר הראיה שהביאו חכמים: מִנַּיִן לַטְּרֵפָה שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה מלטמא כנבלה? והרי בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, ואַף בהמה טהורה טְרֵפָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, ואם כן נאמר: מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה – אֵין שְׁחִיטָתָהּ מְטַהֲרַתָּה מטומאת נבלה, אַף טְרֵפָה – לֹא תְּטַהֲרֶנָּה שְׁחִיטָתָהּ!

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה, שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר?

ועונים: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, ששחיטה אינה מועילה לטהר אותה, משום שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ מעולם שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר להיטהר בשחיטה, האם תֹּאמַר כך בִּטְרֵפָה, שֶׁהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר להיטהר בשחיטה, לפני שנעשתה טרפה? ולכן יש כוח בשחיטה לטהרה, גם לאחר שנעשתה טרפה.

טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, הֲרֵי שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה מִן הַבֶּטֶן, מִנַּיִן?

ודוחים: טוֹל לְךָ מַה שֶּׁהֵבֵאתָ, חזור בך מטענה זו, הֲרֵי לפי דבריך, במקרה שֶׁנּוֹלְדָה טְרֵפָה כבר מִן הַבֶּטֶן, בהיריון, מִנַּיִן ששחיטתה מטהרתה? הרי לא הייתה לה שעת הכושר כלל, ובכל זאת שחיטתה מועילה!

לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה – שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה, תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה, שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָהּ שְׁחִיטָה?

אלא כך צריך להשיב: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה, שאין שחיטתה מטהרתה – שֶׁכֵּן אֵין בְּמִינָּהּ כלל שְׁחִיטָה, שדין שחיטה נאמר רק בבקר וצאן, להתירם באכילה ובהקרבה, ולא בבהמה טמאה, האם תֹּאמַר בַּטְּרֵפָה, שֶׁיֵּשׁ בְּמִינָּהּ שְׁחִיטָה, שלא תועיל בה שחיטה? וכיוון שכן, לא יצאה מכלל דין טהרה בשחיטה.

בֶּן שְׁמֹנָה חַי – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה.

ומוסיפים: לפי זה, עובר פרה בֶּן שְׁמֹנָה, שנולד בחודש השמיני, לפני זמנו, חַי, ושחטו – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ מטומאת נבלה, לְפִי שֶׁאֵין בְּמִינוֹ שְׁחִיטָה, שרק שחיטת אמו כשהוא במעיה מתירה אותו באכילה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן שְׁמֹנָה חַי אוֹ מֵת, אוֹ בֶּן תִּשְׁעָה מֵת – קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָּהּ עובר בֶּן שְׁמֹנָה, בחודש השמיני להיריון, חַי אוֹ מֵת, אוֹ אפילו בֶּן תִּשְׁעָה חודשים, אבל הוא מֵת – הותר בשחיטת הבהמה, ואינו צריך לשחטו, אלא קוֹרְעוֹ, הורגו, בכל דרך וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, שהדם אסור באכילה, ובשרו מותר באכילה.

מָצָא בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

מָצָא בבהמה שנשחטה בֶּן תִּשְׁעָה חַי – הרי זה טָעוּן שְׁחִיטָה, וְחַיָּיב על שחיטתו בְּאיסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', אם שחט אותו ואת אמו בו ביום, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גם בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שחוטה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ, ואינו טעון שחיטה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בֶּן שְׁמֹנֶה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה – שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ המתינו לו עד שגדל, והוא בֶּן שְׁמֹנָה שָׁנִים וְחוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה – בכל זאת, שְׁחִיטַת אִמּוֹ שהייתה כשהיה במעיה מְטַהֲרַתּוּ, ואינו טעון שחיטה. ואין הלכה כמותו.

קְרָעָהּ וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ.

ומוסיפים: וכל זה אם שחט את הבהמה, ובכך נטהר העובר שמעיה. אבל אם קְרָעָהּ, הרג את הבהמה שלא בשחיטה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי – טָעוּן שְׁחִיטָה לכל הדעות, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ.

בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ; מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה – כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה – פְּסוּלָה.

בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ האחוריות, מִן הָאַרְכּוּבָה (הברך התחתונה) וּלְמַטָּה – כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה – פְּסוּלָה, טרפה.

וְכֵן שֶׁנִּיטַּל צוֹמֶת הַגִּידִין.

וְכֵן, אפילו לא נחתכו הרגלים, אלא שֶׁנִּיטַּל צוֹמֶת הַגִּידִין, המקום שבו מתאספים יחד הגידים, מעל הארכובה – טרפה.

נִשְׁבַּר הָעֶצֶם; אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים – שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ. וְאִם לָאו – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ.

נִשְׁבַּר הָעֶצֶם של הרגל ויצא החוצה; אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים במקום השבר – שְׁחִיטָתוֹ של הבהמה מְטַהֲרַתּוּ, את הבשר המדולדל, והוא מותר באכילה. וְאִם לָאו, אם אין רוב הבשר קיים במקום השבר – אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ אלא כל אותו חלק מדולדל אסור באכילה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ שִׁלְיָא – נֶפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה וּמָצָא בָּהּ, ברחמה, שִׁלְיָא – נֶפֶשׁ הַיָּפָה (אדם שאינו אסטניס) תֹּאכְלֶנָּה, מפני שהותרה בשחיטת הבהמה.

וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא טוּמְאַת אוֹכָלִין וְלֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת. חִישֵּׁב עָלֶיהָ – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

ומכל מקום, אינה נחשבת כמיועדת לאכילה, ולכן אֵינָהּ מְטַמְּאָה כלל, לֹא טוּמְאַת אוֹכָלִין, אין לה דין אוכל שמקבל טומאה. וְכן אם מתה הבהמה ללא שחיטה, והיא נבלה, לֹא טמאה השליה טוּמְאַת נְבֵלוֹת, שאינה נחשבת כבשר הבהמה. ואולם, אם חִישֵּׁב עָלֶיהָ אדם לאכול אותה – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ – אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה. סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה.

שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה אפילו מִקְצָתָהּ, לפני שנשחטה הבהמה – הרי היא אֲסוּרָה כולה בַּאֲכִילָה, אף החלק שנשאר עד השחיטה ברחם הבהמה, שכן שליה היא סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה, ויש לחשוש, שבאותו מקצת שיצא לפני השחיטה יצא ראש העובר, ודינו כילוד, שאינו ניתר בשחיטת אמו (לעיל משנה א).

הַמְבַכֶּרֶת שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא – יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים. וּבַמּוּקְדָּשִׁין – תִּקָּבֵר.

הַמְבַכֶּרֶת, בהמה שעדיין לא ילדה, שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא – יַשְׁלִיכֶנָּה, אם ירצה, לַכְּלָבִים, ואין חוששים שהיה שם זכר, והוא בכור, שאסור להשליכו לכלבים, וצריך קבורה. וּבַמּוּקְדָּשִׁין, אם הייתה זו בהמה שהוקדשה לקרבן, שהפילה – תִּקָּבֵר השליה, מפני שאין שליה בלא ולד, ובהמת קדשים שילדה – ולדה קדוש בקדושתה, בין זכר ובין נקבה.

וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, מִפְּנֵי דַרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

וְאֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּפָרָשַׁת (בצומת) דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, כפי שהיו עושים, כדי שבהמה זו לא תפיל עוד, מִפְּנֵי דַרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שהן אמונות טפלות שהגויים נוהגים בהן.