Chullin 2

חזור

חולין

פרק ב

הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט סימן אֶחָד בָּעוֹף, קנה או ושט, וּשְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

וְרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד – כָּמוֹהוּ.

וְרוּבּוֹ שֶׁל אֶחָד כָּמוֹהוּ, שהשוחט רובו של סימן – כאילו שחט את כולו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אין השחיטה כשרה, עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּורִידִין, כלי הדם הגדולים שבצוואר.

חֲצִי אֶחָד בָּעוֹף, וְאֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

שחט חֲצִי סימן אֶחָד בָּעוֹף, וְכן סימן אֶחָד וָחֵצִי בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

רוֹב אֶחָד בָּעוֹף, וְרוֹב שְׁנַיִם בַּבְּהֵמָה, כלומר רובו של כל אחד מהם – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין כְּאֶחָד – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֲפִילּוּ אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

היו שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין בהמה אחת, אֲפִילּוּ אֶחָד אוחז לְמַעְלָה, בידית הסכין, וְאֶחָד לְמַטָּה, בקצה הסכין, והם מוליכים ומביאים ביחד את הסכין על צוואר הבהמה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת – פְּסוּלָה. הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת; אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר – כְּשֵׁרָה.

הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ מעל גוף הבהמה או העוף בְּבַת אַחַת, בלחיצה או בהכאה בסכין על הצוואר, ולא על ידי הולכה והבאה של הסכין – הרי זו שחיטה פְּסוּלָה. אבל אם הָיָה שׁוֹחֵט בדרך הולכה והבאה, וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת, תוך כדי הולכה אחת של הסכין, אִם יֵשׁ בּאורך הסַּכִּין שיעור מְלֹא רוחב הצַוָּאר, חוץ מרוחב הצוואר עצמו – כְּשֵׁרָה. כי אם אינה ארוכה כל כך, יש לחשוש, שלפחות חלק מן החיתוך נעשה בלחיצה, שהיא שחיטה פסולה ('דרסה').

הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד – כְּשֵׁרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא, אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ בְּאִיזְמֵל – כְּשֵׁרָה.

וכן אם הָיָה שׁוֹחֵט כדרכו וְהִתִּיז שְׁנֵי רָאשִׁים בְּבַת אַחַת, אִם יֵשׁ בַּסַּכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, חוץ מרוחב שני הצווארים – כְּשֵׁרָה. ובפחות מכך פסולה. ומעירים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שיש לחשוש לאורך הסכין? בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ את הסכין על הצוואר וְלֹא הֵבִיא (החזיר אותה כלפיו), אוֹ הֵבִיא וְלֹא הוֹלִיךְ. אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, אֲפִילּוּ היה אורך הסכין כָּל שֶׁהוּא, אֲפִילּוּ שחט בְּאִיזְמֵל (תער, סכין קטנה) – כְּשֵׁרָה.

נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָבַחְתָּ וְאָכַלְתָּ" – מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ אַתָּה אוֹכֵל.

נָפְלָה סַכִּין וְשָׁחֲטָה מעצמה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ, כדרך שחיטה – פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָבַחְתָּ... וְאָכַלְתָּ" (דברים יב,כא), לומר: רק מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ (שוחט) אַתָּה אוֹכֵל, ולא מה שנזבח מאליו.

נָפְלָה סַכִּין וְהִגְבִּיהָהּ, נָפְלוּ כֵּלָיו וְהִגְבִּיהָן, הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין וְעָף וּבָא חֲבֵירוֹ וְשָׁחַט; אִם שָׁהָה כְּדֵי שְׁחִיטָה – פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי בִיקּוּר.

נָפְלָה הסַכִּין באמצע השחיטה וְהִגְבִּיהָהּ, והמשיך בשחיטה; או נָפְלוּ כֵּלָיו (בגדיו) באמצע השחיטה, וְהִגְבִּיהָן, והמשיך לשחוט; וכן אם הִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין לפני השחיטה, ובשל כך עָף (התעייף) לפני שגמר את השחיטה, וּבָא חֲבֵירוֹ וְשָׁחַט; בכל אלה אִם שָׁהָה באמצע כְּדֵי שְׁחִיטָה אחרת – פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם שָׁהָה כְּדֵי בִיקּוּר (בדיקת) בהמה לראות אם נשחטה כראוי, זה שיעור הזמן הפוסל.

שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט וּפָסַק אֶת הַגַּרְגֶּרֶת,

שָׁחַט אֶת הַוֶּושֶׁט כדרכו, בהולכה והבאה, וּפָסַק (חתך) אֶת הַגַּרְגֶּרֶת (הקנה) בלחיצה;

אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת וּפָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט,

אוֹ שָׁחַט אֶת הַגַּרְגֶּרֶת ואחר כך פָסַק אֶת הַוֶּשֶׁט,

אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה,

אוֹ שֶׁשָּׁחַט אֶחָד מֵהֶן, הקנה או הוושט, וְהִמְתִּין לָהּ עַד שֶׁמֵּתָה,

אוֹ שֶׁהֶחֱלִיד אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ –

אוֹ שֶׁלאחר ששחט אחד מהם הֶחֱלִיד (‘החביא׳) אֶת הַסַּכִּין תַּחַת הַשֵּׁנִי וּפְסָקוֹ (וחתכו) מלמטה למעלה – בכל המקרים האלו, שהשחיטה פסולה, נחלקו חכמים, מה דינה של הבהמה;

רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: נְבֵילָה.

רַבִּי יְשֵׁבָב אוֹמֵר: בהמה זו נְבֵילָה היא, שאסורה באכילה (דברים יד,כא) ומטמאה את הנוגע בה או הנושא אותה (ויקרא יא,לט–מ).

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵיפָה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְרֵיפָה היא, שאסורה באכילה (שמות כב,ל), אך אינה קרויה נבלה, ואינה מטמאה, מפני שמתה על ידי שחיטה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ – נְבֵלָה. כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ כָּרָאוּי, וְדָבָר אַחֵר גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵל – טְרֵיפָה.

כְּלָל אָמַר רַבִּי יְשֵׁבָב מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּל שֶׁנִּפְסְלָה בִּשְׁחִיטָתָהּ, שנשחטה שלא כראוי – הרי היא נְבֵלָה. ורק כֹּל שֶׁשְּׁחִיטָתָהּ נעשתה כָּרָאוּי, וְדָבָר אַחֵר שהיה בה מתחילה גָּרַם לָהּ לִיפָּסֵּל מאכילה – הרי היא טְרֵיפָה.

וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא.

וכששמע דבר זה הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לדבריו.

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם – כְּשֵׁרִים,

הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם בזמן השחיטה – הרי הם כְּשֵׁרִים.

וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בְּדָם.

וְנֶאֱכָלִים בְּיָדַיִם מְסוֹאֲבוֹת (טמאות), כלומר מותר לאכול מהם בלא נטילת ידיים, אף לאנשים שמקפידים לאכול בטהרה, לְפִי שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ לקבל טומאה בְּאמצעות הדָם, ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם הוכשר לכך קודם לכן על ידי נגיעה במשקה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּכְשְׁרוּ בַּשְּׁחִיטָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אף שלא הוכשרו בדם, הוּכְשְׁרוּ לקבל טומאה בַּשְּׁחִיטָה עצמה, ועל כן אין לאכלם בידיים מסואבות. ואין הלכה כרבי שמעון.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס בַּיָּד וּבָרֶגֶל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ אִם זִינְּקָה.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמְסוּכֶּנֶת (בהמה העומדת למות) – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אינה כשרה עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס (תפרפר) בַּיָּד (ברגל הקדמית) וגם בָּרֶגֶל (האחורית), שכך ניכר הדבר שהייתה בחיים בזמן השחיטה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: דַּיָּהּ (די לה) להכשירה אִם זִינְּקָה, כלומר אם הדם פורץ מן הצוואר בשעת השחיטה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא כְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַף הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה בהמה מסוכנת, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא שהכְּתָלִים מְלֵאִים דָּם – כְּשֵׁרָה, שהדבר מעיד שֶׁזִּינְּקָה, וּכְמִדַּת (וכשיטת) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שהכשיר, גם אם זינקה בלבד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַּיָּד אוֹ בָּרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: השוחט את המסוכנת אינה כשרה, עַד שֶׁתְּפַרְכֵּס אוֹ בַּיָּד אוֹ בָּרֶגֶל, אוֹ עַד שֶׁתְּכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבָהּ;

אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה. בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁפָּשְׁטָה יָדָהּ וְלֹא הֶחֱזִירָה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא הוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד.

ומוסיפים: אֶחָד בְּהֵמָה דַּקָּה (צאן) וְאֶחָד בְּהֵמָה גַּסָּה (בקר) שווים בזה, שמסוכנת צריכה פרכוס כדי להכשירה. ברם יש הבדל ביניהן מה נחשב פרכוס שיש בו סימן חיים, שכן בְּהֵמָה דַּקָּה שֶׁרק פָּשְׁטָה יָדָהּ שהייתה כפופה וְלֹא הֶחֱזִירָה אותה אליה – פְּסוּלָה, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא סימן להוֹצָאַת נֶפֶשׁ בִּלְבָד, ואין זה נחשב פרכוס שיש בו סימן של חיים.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁהָיְתָה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ – כְּשֵׁרָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שיש צורך בסימנים אלו? שֶׁהָיְתָה הבהמה בְּחֶזְקַת מְסוּכֶּנֶת. אֲבָל אִם הָיְתָה בְּחֶזְקַת בְּרִיאָה, אֲפִילּוּ אֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל הַסִּימָנִים הַלָּלוּ – כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

ישראל הַשּׁוֹחֵט לַנָּכְרִי את בהמתו של הנכרי – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, ומותר גם לישראל לאכול ממנה.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, מפני שאנו מניחים, שכוונת הנכרי לשחוט את הבהמה לשם עבודה זרה, ודינה כדין תקרובת לעבודה זרה, שאסורה בהנאה.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלָּהּ – פְּסוּלָה, שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

הוסיף ואָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֲפִילּוּ שְׁחָטָהּ על מנת שֶׁיֹּאכַל הַנָּכְרִי מֵחֲצַר כָּבֵד (יותרת הכבד) שֶׁלָּהּ בלבד, שלצורך זה ביקש ממנו הנכרי לשחוט – פְּסוּלָה, מפני שֶׁסְּתָם מַחֲשֶׁבֶת נָכְרִי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, בַּמּוּקְדָּשִׁין – אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הָעוֹבֵד; מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּחוּלִּין – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט?

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מחשבת הבעלים הנכרי אינה משנה לעניין זה; שהרי קַל וָחוֹמֶר הַדְּבָרִים, יש להוכיח דבר זה בדרך קל וחומר: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, כלומר בַּמּוּקְדָּשִׁין, ששחיטת קרבן לה׳ במחשבה לא ראויה (כגון להקריב אותו לאחר זמנו) פוסלת את הקרבן, בכל זאת, אֵין הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר מחשבת הָעוֹבֵד, הכהן ששוחט את הקרבן, שמחשבתו היא הפוסלת, ומחשבת הבעלים אינה משנה דבר; מָקוֹם שֶׁאֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, כלומר בַּחוּלִּין – אֵינוֹ דִּין (האם אינו קל וחומר) שֶׁלֹּא יְהֵא הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר הַשּׁוֹחֵט ולא אחר מחשבת הבעלים? ולכן, כאשר השוחט ישראל – אין מחשבת הבעלים הנכרי לעבודה זרה פוסלת את השחיטה. והלכה כרבי יוסי.

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם הָרִים, לְשֵׁם גְּבָעוֹת, לְשֵׁם יַמִּים, לְשֵׁם נְהָרוֹת, לְשֵׁם מִדְבָּרוֹת, שעובד אותם עבודה זרה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

ואפילו היו שְׁנַיִם אוֹחֲזִים בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד מהם מתכוון לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ המוזכרים שפוסלים, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר, לשם אכילה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

אֵין שׁוֹחֲטִין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים.

אֵין שׁוֹחֲטִין בהמת חולין לֹא לְתוֹךְ יַמִּים, כך שיישפך דמה לים, וְלֹא לְתוֹךְ נְהָרוֹת, כי נראה כאילו הוא עובד לאליל הים או אליל הנהר, וְלֹא לְתוֹךְ כֵּלִים, שנראה כאוסף את הדם לצורך זריקה על מזבח עבודה זרה.

אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָּא שֶׁל מַיִם, וּבַסְּפִינָה – עַל גַּבֵּי כֵלִים.

אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא לְתוֹךְ עוּגָּא שֶׁל מַיִם, חפירה עגולה שיש בה מים. וּבַסְּפִינָה, כשאינו רוצה לטנף אותה, רשאי לשחוט עַל גַּבֵּי כֵלִים, מצדם האחורי, ומשם יישפך הדם לים.

אֵין שׁוֹחֲטִין לְגוּמָא כָּל עִיקָּר. אֲבָל עוֹשֶׂה גוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס הַדָּם לְתוֹכָהּ.

אֵין שׁוֹחֲטִין לְתוך גּוּמָא כָּל עִיקָּר (בשום אופן), כך שדם הבהמה יישפך ישירות לתוכה. והוא כדרך שהיו עושים לצורך כישוף ודרישה אל המתים. אֲבָל עוֹשֶׂה גּוּמָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס (יתנקז) הַדָּם לְתוֹכָהּ, לאחר שיישפך על הרצפה.

וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין.

וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵּן, אפילו באופן זה, כדי שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִין, שלא לנהוג כחוקות עובדי עבודה זרה וכישוף למיניהם.

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם עוֹלָה, לְשֵׁם זְבָחִים, לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, לְשֵׁם פֶּסַח, לְשֵׁם תּוֹדָה – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

הַשּׁוֹחֵט בהמת חולין לְשֵׁם קרבן עוֹלָה, או לְשֵׁם זְבָחִים (שלמים), או לְשֵׁם אָשָׁם תָּלוּי, או לְשֵׁם פֶּסַח, או לְשֵׁם תּוֹדָה – בכל אלה שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, מפני שהוא נראה כמקדיש קרבן ושוחט אותו מחוץ למקדש, ולכן פסלו אותה חכמים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. ואין הלכה כרבי שמעון.

שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

ומוסיף התנא הראשון: ואפילו היו שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין, אֶחָד מהם לְשֵׁם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הדברים הפוסלים, וְאֶחָד לְשֵׁם דָּבָר כָּשֵׁר – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם חַטָּאת, לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, לְשֵׁם בְּכוֹר, לְשֵׁם מַעֲשֵׂר, לְשֵׁם תְּמוּרָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

לעומת זאת, הַשּׁוֹחֵט בהמת חולין לְשֵׁם קרבן חַטָּאת, או לְשֵׁם אָשָׁם וַדַּאי, או לְשֵׁם בְּכוֹר, או לְשֵׁם מַעֲשֵׂר בהמה, או לְשֵׁם תְּמוּרָה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. מפני שקרבנות אלה באים כחובה, ולא בנדר, ואין מקום לחשוד, שבאותה שעה הוא מקדיש ושוחט קרבן בחוץ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל דָּבָר שֶׁנִּידָּר וְנִידָּב – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר. וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּר וְנִידָּב – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר.

זֶה הַכְּלָל: כָּל דָּבָר שֶׁנִּידָּר וְנִידָּב, שאפשר להקדיש אותו על ידי נדר או נדבה – הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ אָסוּר, שנראה הדבר כמקדישו ושוחטו בחוץ. וְשֶׁאֵינוֹ נִידָּר וְנִידָּב, אלא הוא מוטל עליו כחובה, אם אין לו חובה כזו – הרי הַשּׁוֹחֵט לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר.