שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

דין שִׁלּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בין בָּאָרֶץ וּבין בְחוּצָה לָאָרֶץ. וכמו כן הוא נוהג בכל זמן, בין בִּפְנֵי הַבַּיִת, בזמן שבית המקדש קיים, ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. והוא נוהג דווקא בּעופות של חוּלִּין אֲבָל לֹא בּעופות המוּקְדָּשִׁין.

חוֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן: שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בַּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵין מְזוּמָּן. וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.

יש חוֹמֶר (חומרה) בְּדין כִסּוּי הַדָּם מִדין שִׁלּוּחַ הַקֵּן: שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג גם בַּחַיָּה וגם בָעוֹף, בין בּבעל חיים המְזוּמָּן, זמין לאדם בביתו, ובין בְשֶׁאֵין מְזוּמָּן לו אלא ניצוד בשדה. וְאילו דין שִׁלּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף בלבד ולא בחיה, וְכן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.

אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כְּגוֹן אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס.

ומפרטים: אֵיזֶהוּ עוף שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כל עוף, ואפילו עופות ביתיים כְּגוֹן אַוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁברחו מן הבית וקִנְּנוּ (ישבו על אפרוחים או ביצים בקן) בַּפַּרְדֵּס.

אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ.

אֲבָל אִם קִנְּנוּ האווזים והתרנגולים בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיאוֹת (יונים ביתיות) שמקננות בבית – הרי אלה נחשבים כמזומנים, ולפיכך פָּטוּר בהם מִשִּׁילּוּחַ האם.

עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

המוצא עוֹף טָמֵא (שאסור באכילה) רובץ על האפרוחים או על הביצים – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ את האם, אם רצונו לקחת את הבנים.

עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

ואפילו עוֹף טָמֵא הרוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְכן עוף טָהוֹר הרוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ את האם.

קוֹרֵא זָכָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

קוֹרֵא (מין עוף) זָכָר שדוגר על הביצים, כדרכה של הנקבה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב לשלח את הקורא הזכר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. והלכה כמותם.

הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת; בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ. אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

הָיְתָה האם מְעוֹפֶפֶת (מרחפת) על האפרוחים או על הביצים שבקן, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ את האם, ובזמן שאֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד, אוֹ בֵּיצָה אַחַת – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קַן" – קֵן מִכָּל מָקוֹם.

אף אם אֵין שָׁם בקן אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁכן נֶאֱמַר "קַן" (״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״, שם), לומר: קֵן מִכָּל מָקוֹם, כל קן שהוא.

הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין, אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים״; מָה אֶפְרוֹחִין בְּנֵי קַיָּימָא – אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּימָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמַה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן – אַף הָאֶפְרוֹחִים צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין.

הָיוּ שָׁם, בקן, אֶפְרוֹחִין מַפְרִיחִין (שיכולים לעוף) אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת (מקולקלות), שלא יבקע מהן אפרוח – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, ומניין? שֶׁכן נֶאֱמַר: "וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים" (דברים כב,ו), הושוו אפרוחים לביצים ללמד: מָה אֶפְרוֹחִין הם בְּנֵי קַיָּימָא – אַף בֵּיצִים בכתוב הם דווקא בְּנֵי קַיָּימָא, יָצְאוּ מכלל זה ביצים מוּזָרוֹת, שאינן בנות קיימא. וּמצד שני: מַה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן לדגירה, אַף הָאֶפְרוֹחִים שחייבים בשילוח הקן, דווקא אלה הצְרִיכִין עדיין לְאִמָּן, יָצְאוּ מכלל זה אפרוחים מַפְרִיחִין.

שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח".

אם שִׁלְּחָהּ, שילח את האם, וְחָזְרָה לקינה לרבוץ על בניה, לפני שלקח אותם לעצמו, ושוב שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, ואֲפִילּוּ אירע הדבר אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב לשלחה, שֶׁכן נֶאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח" (שם), וצורת הלשון "שלח תשלח" מורה שיש לשלח שוב ושוב.

אָמַר: ״הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם, וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים״ – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".

אם אָמַר: "הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם, וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים", במקום לשלח את האם וליטול את הבנים – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ את האם דווקא, שֶׁכן נֶאֱמַר: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם".

נָטַל הַבָּנִים וְהֶחֱזִירָן לַקֵּן, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶם – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

אם שילח האם ונָטַל הַבָּנִים וְאחר כך הֶחֱזִירָן לַקֵּן, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם לרבוץ עֲלֵיהֶם – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

אדם הַנּוֹטֵל אֵם עַל (עם) הַבָּנִים, שאינו משלח תחילה את האם – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה על מה שעשה, כדין העובר על כל ׳לא תעשה׳ שבתורה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ עוד, שכאשר עבר על האיסור לקחת אם ובנים, בטלה המצווה לשלח את האם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אף שכבר נטל את האם, הרי הוא מְשַׁלֵּחַ, מצווה עליו לשלח אותה, וְאז אֵינוֹ לוֹקֶה על מה שעשה תחילה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה – אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גם מצוות 'קוּם עֲשֵׂה', שעל ידה הוא מתקן את מה שעשה – אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ, אם קיים את ה'עשה'. כגון כאן, שאם מתחילה נטל האם עם הבנים, מצווה עליו לשלח אותה, וכך אינו לוקה.

לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִילּוּ לְטַהֵר אֶת הַמְּצוֹרָע.

לֹא יִטּוֹל אָדָם אֵם עַל בָּנִים, אֲפִילּוּ כדי להשתמש בציפור זו כדי לְטַהֵר בה אֶת הַמְּצוֹרָע (ראו ויקרא יד,ד).

וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְּאִיסָּר, אָמְרָה תּוֹרָה: ״לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״, קַל וָחוֹמֶר עַל מִצְוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!

וּמָה אִם מִצְוָה זו של שילוח הקן, שהיא קַלָּה מאוד לעשייה, שֶׁכן הִיא אינה גורמת לחסרון כיס של ממש, שהרי מפסיד בכך רק כְּאִיסָר (מטבע קטן) ששווה הציפור, אָמְרָה התּוֹרָה במתן שכרה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב,ז), קַל וָחוֹמֶר כמה מרובה הוא מתן השכר עַל קיומן של מִצְו‍ֹת חֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה!