רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

דין רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג הן בָּאָרֶץ ארץ ישראל והן בְחוּצָה לָאָרֶץ, וכן בכל הזמנים, הן בִּפְנֵי הַבַּיִת, בזמן שבית המקדש קיים, וְהן שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, והוא נוהג רק בּצאן של חוּלִּין, אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

חוֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּיבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז: שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה נוֹהֲגִים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, בַּמְּרוּבֶּה וּבַמּוּעָט. וְרֵאשִׁית הַגֵּז, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָא בַּמְּרוּבֶּה.

יש צדדי חוֹמֶר (חומרה) בּמצוות זְרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּיבָה יותר ממצוות רֵאשִׁית הַגֵּז: שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּיבָה נוֹהֲגִים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, שכן נאמר במצווה זו: ״אִם שׁוֹר אִם שֶׂה״ (דברים יח,ג). וכן נוהגות מתנות אלו בין בַּמְּרוּבֶּה (בכמות בהמות גדולה) וּבין בַמּוּעָט, אף כששוחט בהמה אחת. וְאילו רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּרְחֵלוֹת, במין הכבשים בלבד, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּמְּרוּבֶּה, רק כשגוזז כמה כבשים, שנאמר: "רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ" (שם פסוק ד), ו"צאן" היא לשון רבים.

וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה?

וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה, כמה כבשים שנגזזו קרויות "צאן" לעניין מצוות ראשית הגז?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן".

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן" (ישעיהו ז,כא), הרי ששתי רחלות קרויות "צאן".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת".

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רחלות, שֶׁכן נֶאֱמַר, שאביגיל אשת נבל הכרמלי נתנה לדוד ואנשיו: "חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת" (שמואל א כה,יח), ו"עשויות" כאן רומז לעשיית מצוות ראשית הגז. והלכה כבית הלל.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס, חַיָּיבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

ונחלקו חכמים בדעת בית הלל: רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת הגּוֹזְזוֹת כל אחת מָנֶה, מָנֶה (מאה דינרים) וּפְרָס (ועוד חצי מָנֶה), כמות צמר במשקל מאה וחמישים דינר (כ-720 גרם) לפחות – חַיָּיבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כל חָמֵשׁ רְחֵלוֹת, אף שהן גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן – חייבות בראשית הגז.

וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ? מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלוּבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּתֶּן לּוֹ״ – שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה.

וְכַמָּה גז נוֹתְנִין לוֹ, לכהן? מִשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים שבִּיהוּדָה (כ-96 גרם), שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים במשקל שבַּגָּלִיל, של צמר כשהוא מְלוּבָּן (מכובס ונקי) וְלֹא צמר צוֹאִי (מלוכלך), בשעת גזיזתו. שיש בו כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן, שֶׁכן נֶאֱמַר: "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ" (דברים יח,ד) – שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה משמעותית.

לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ – פָּטוּר. לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ – חַיָּיב.

אם לֹא הִסְפִּיק גוזז הצאן לִיתְּנוֹ לוֹ, את ראשית הגז לכהן, עַד שֶׁצְּבָעוֹ, את הצמר – פָּטוּר מלתת, מפני שנקנה לו הצמר על ידי כך. אבל אם רק לִבְּנוֹ (כיבס אותו) וְלֹא צְבָעוֹ – חַיָּיב לתנו לכהן.

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל נָכְרִי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.

ישראל הַלּוֹקֵחַ (הקונה) גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; אִם שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר – הַמּוֹכֵר חַיָּיב. לֹא שִׁיֵּיר – הַלּוֹקֵחַ חַיָּיב.

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ ישראל, אִם שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר לעצמו חלק מגיזת הצאן – הַמּוֹכֵר חַיָּיב לתת לכהן מחלקו על הגיזה כולה. ואם המוכר לֹא שִׁיֵּיר לעצמו מן הגיזה – הַלּוֹקֵחַ חַיָּיב.

הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת; מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ.

הָיוּ לוֹ, למוכר, שְׁנֵי מִינִים של רחלות, שְׁחוּפוֹת (שחומות) וּלְבָנוֹת; ומָכַר לוֹ את גיזת השְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא את גיזתן של הלְבָנוֹת, או שמכר לו את גיזת הזְכָרִים אֲבָל לֹא את גיזת הנְקֵבוֹת – הרי זֶה, המוכר, נוֹתֵן ראשית הגז לְעַצְמוֹ, וְזֶה, הקונה, נוֹתֵן ראשית הגז לְעַצְמוֹ.