הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, שצריך לתת לכהן כל מי ששוחט בהמת חולין, נוֹהֲגִין בין בָּאָרֶץ – בארץ ישראל, וּבין בְחוּצָה לָאָרֶץ, בין בִּפְנֵי הַבַּיִת (בזמן שבית המקדש קיים), ובין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בּבהמות חוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין, אף אלו שבשרם נאכל על ידי הבעלים.

שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם הַחוּלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק – חַיָּיבִין בַּמַּתָּנוֹת. קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיבִין בְּחָזֶה וְשׁוֹק, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִין בַּמַּתָּנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָאֶתֵּן אוֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם" – אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.

ומעירים בעניין בהמות קדשים: שֶׁהָיָה מקום לומר בַּדִּין (בקל וחומר) שהם חייבים: וּמָה אִם הַחוּלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִין בּנתינת חָזֶה וְשׁוֹק של הבהמה לכהנים, כפי שנאמר בקרבן שלמים, המיועד בעיקרו לאכילה (ויקרא ז,ל–לד) – חַיָּיבִין בַּמַּתָּנוֹת (זרוע, לחיים וקיבה); קָדָשִׁים, שֶׁחַיָּיבִין בּנתינת חָזֶה וְשׁוֹק, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִין בַּמַּתָּנוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר, על כך אמר הכתוב בעניין החזה והשוק: "וָאֶתֵּן אוֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ז,לד), והמילה ״אותם״ באה להדגיש: אֵין לוֹ לאהרן ובניו מזבחי שלמיהם אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקיבה.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, שהקדישו אותם, כאשר היה בהם מום קבוע (הפוסל אותם), וְנִפְדּוּ מיד ההקדש לחולין – דינם לאחר הפדיון כבהמות חולין לכל דבר; חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה, אם ילדה הבהמה בכור זכר – צריך לתת אותו לכהן; וּבַמַּתָּנוֹת (זרוע לחיים וקיבה); וְכן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לגמרי לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, שמותר לגזוז את צמרם ולעבוד בהם; וכן וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן; וְאף לפני פדיונם, הַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ (מחוץ לעזרה שבמקדש) פָּטוּר מעונש כרת שחייב השוחט קדשים בחוץ. וְאֵין הם עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שאם המיר (החליף) בהם בהמת חולין, שאמר: ״זו תמורת זו״ – אין בהמת החולין מתקדשת בכך. וְאִם מֵתוּ הבהמות הללו לפני שנפדו – יִפָּדוּ ויצאו לחולין לאחר מותן, אף שבדרך כלל אין פודים קדשים שמתו.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.

ודינים אלו נאמרו בכל הבהמות שהוקדשו כשהיה בהן מום קבוע, חוּץ מִן הַבְּכוֹר שנולד לבהמת ישראל כשהוא בעל מום, וּמִן הַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה), שכאשר ספר את עדרו יצא העשירי בעל מום; שיש בהם קדושת קרבן, ולעולם אינם נפדים לחולין.

כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה. וְאִם מֵתוּ – יִקָּבְרוּ.

אך כֹּל הקדשים שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, שרק לאחר שהקדישם לקרבן, נפל בהם מום קבוע; אוֹ אף אם קדם מוּם עוֹבֵר (זמני) לְהֶקְדֵּישָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן (לאחר שהוקדשו) נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ, אף שיצאו בכך מיד ההקדש – לא פקעה מהם קדושת הקרבן, ולכן פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה, וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לגמרי כדי לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר גם לְאַחַר פִּדְיוֹנָן. וְלפני פדיונם, הַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ לעזרה חַיָּיב, וְכן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שאם המיר בהם בהמת חולין – חלה גם עליה קדושת הקרבן. וְאִם מֵתוּ לפני שנפדו – אינם נפדים אלא יִקָּבְרוּ.

בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן – פּוֹטְרִין אֶת כּוּלָן. אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָן – פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד.

בְּכוֹר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה בהמות של חולין, החייבות במתנות; בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה אנשים שונים שׁוֹחֲטִין אֶת כּוּלָּן, שכל אחת מהן שייכת לאדם אחר – פּוֹטְרִין אֶת כּוּלָּן מהמתנות, כי כל אחד יכול לטעון כלפי הכהן, שהבהמה ששחט היא הבכור, ועל הכהן להביא ראיה כדי להוציא מידיו. אבל אם אדם אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כּוּלָּן כאחת באותה שחיטה – פּוֹטְרִין לוֹ רק אֶחָד ממתנות.

הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַנָּכְרִי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן את בהמת הכהן, וְכן השוחט לַנָּכְרִי את בהמת הנכרי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, שבהמת כהן ובהמת גוי פטורות מן המתנות.

וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם.

וְישראל הַמִּשְׁתַּתֵּף (השותף) עִמָּהֶן, עם הכהן או עם הגוי, בבהמה, ובגלל חלקם היא פטורה מן המתנות – צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם (שיעשה סימן) בבהמה זו שיהא ניכר, שיש בה שותפות כהן או גוי, ולכך היא פטורה מן המתנות.

וְאִם אָמַר חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

וְאִם מכר כהן את בהמתו לישראל, ואָמַר לו, שהיא מכורה לו, חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת שבה, שהן נשארות שלו – פָּטוּר הישראל מִן הַמַּתָּנוֹת, שהרי אינן שלו, ואין הוא חייב לתת לכהן את דמיהן.

אָמַר: ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בַּמִּשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

אם אָמַר הישראל לאדם ששחט בהמה: "מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה ששחטת״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת (הקיבה) – הקונה נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה (מפחית) לוֹ למוכר את דמי הקיבה מִן הַדָּמִים (הכסף) שקנה בו את בני המעיים, שהרי כשקנה בני מעיים ידע שהקיבה בכללם. אבל אם לָקַח הֵימֶנּוּ (קנה ממנו) בשר בַּמִּשְׁקָל ולאו דווקא בני מעיים – הקונה נוֹתְנָן, את המתנות, לַכֹּהֵן, ואולם במקרה זה מְנַכֶּה לוֹ, לשוחט, את מחירן מִן הַדָּמִים.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה; נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר. מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב.

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר, וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה שחוטה; אם נִשְׁחֲטָה על ידי אדם מישראל, עַד שֶׁלֹּא (בטרם) נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר מלתת את המתנות לכהן. ואם נשחטה מִשֶּׁנִּתְגַּיֵיר – חַיָּיב בנתינת מתנות מפרה זו, ככל אדם מישראל.

סָפֵק – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

סָפֵק אם נשחטה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר – פָּטוּר מלתת את מתנותיה לכהן, לפי הכלל שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ, הבא להוציא רכוש מידי אדם אחר, בטענה שהוא שלו – עָלָיו מוטלת הָרְאָיָה, חובת ההוכחה. וכל עוד לא יביא הכהן הוכחה שנשחטה הפרה לאחר שהתגייר, אין הגר חייב לתת את מתנותיה.

אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה עַד כַּף שֶׁל יָד. וְהוּא שֶׁל נָזִיר. וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל – שׁוֹק.

אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל האַרְכּוּבָה (ה׳ברך׳) של הרגל הקדמית של הבהמה, עַד החלק הרחב כעין כַּף (עצם הכתף) שֶׁל יָד (הרגל הקדמית), כלומר השוק ועצם הירך שמעליה (ה׳קולית׳) עם הבשר שלהן. וְהוּא גם ה״זרוע״ הנזכר בקרבן שֶׁל הנָזִיר כמתנה לכהן (״וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל״, במדבר ו,יט). ומעירים: וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל האחורית, היא שׁוֹק הימין, שצריך לתת לכהן מכל קרבן שלמים (ויקרא ז,לב), וגם שם הכוונה לשתי העצמות העליונות (ראו איור).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק – מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה, עַד סוֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: השׁוֹק בקרבן השלמים הוא רק השוק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה (הברך התחתונה), עַד סוֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל, המפרק המחבר את השוק לירך.

אֵיזֶהוּ לֶחִי? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי, עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.

אֵיזֶהוּ לֶחִי שניתן לכהן? זה אזור הלחי התחתון והלשון, כל מה שמִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי (המפרק שמתחת לאוזן) ולמטה עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת (הטבעת העליונה של הקנה).