הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה,

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין (רשאים לשחוט), וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן.

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאסור להם לשחוט, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִּשְׁחִיטָתָן, שישחטו שלא כראוי, שהרי אינם בני דעת. ואם שחטו שחיטתם פסולה.

וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

וְכוּלָּן, אף חירש, שוטה וקטן, שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן ששחטו כדין – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.

שְׁחִיטַת נָכְרִי – נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא.

שְׁחִיטַת נָכְרִי עושה את בעל החיים נְבֵלָה, שמתה ללא שחיטה, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא (את הנושא אותה), כפי שנאמר על נבלת בהמה: “וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב״ (ויקרא יא,מ).

הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, אף על פי שאינו רואה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ, שעבר עברה שיש בה עונש מיתה – בכל זאת שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, כלי עבודה שיש לו להב חלק מצדו האחד, או בְּצוֹר (אבן חדה), או בְּקָנֶה שנחתך לאורכו, ויש לו שפה חדה – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵירָה, וְהַשִּׁינַּיִם, וְהַצִּיפּוֹרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין.

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, כל אדם מישראל, וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, ואף בלילה, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, בכל דבר שחותך, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵירָה (משור), וְהַשִּׁינַּיִם כשהן קבועות בעצם הלחי של בהמה, וְהַצִּיפּוֹרֶן, שאין שוחטים בכל אלה, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין (תופסים), שיש להם פגימות שנאחזות בקנה ובוושט וקורעות אותם במקום לחתוך אותם.

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר, ששיניה כפופות מאד לצד הידית, ושחט בה בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, כשהוא שולח את ידו קדימה, כך שהעוקצים אינם פוגעים בבשר – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין.

וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁינֶּיהָ – הֲרֵי הִיא כַּסַּכִּין.

ולדעת הכול, אִם הֶחֱלִיקוּ שִׁינֶּיהָ עד שאינה פוגמת – הֲרֵי הִיא כַּסַּכִּין וכשרה לשחיטה.

הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת, וְשִׁיֵּיר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כוּלָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ (בתוך) הַטַּבַּעַת הגדולה, העליונה בטבעות קנה הנשימה, וְשִׁיֵּיר בָּהּ אפילו מְלֹא רוחב הַחוּט עַל פְּנֵי כוּלָּהּ, אם לא יצאה הסכין מחוץ לטבעת לכיוון הראש – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אפילו שייר מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רוּבָּהּ, ולא על פני כולה – הרי זה כשר.

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְּדָדִין – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְּדָדִין של הצוואר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; ולעומת זאת, הַמּוֹלֵק עוף קדשים מִן הַצְּדָדִין – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הָעוֹרֶף – שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה; הַמּוֹלֵק מִן הָעוֹרֶף – מְלִיקָתוֹ כְּשֵׁרָה.

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר –מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה,

הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה; הַמּוֹלֵק מִן הַצַּוָּאר – מְלִיקָתוֹ פְּסוּלָה.

שֶׁכָּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה.

ועוד כלל בעניין זה, שֶׁכָּל הָעוֹרֶף כָּשֵׁר לַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַּוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה.

נִמְצָא, כָּשֵׁר בַּשְּׁחִיטָה – פָּסוּל בַּמְּלִיקָה. כָּשֵׁר בַּמְּלִיקָה – פָּסוּל בַּשְּׁחִיטָה.

נִמְצָא, אפוא, שהכָּשֵׁר בַּשְּׁחִיטָה – פָּסוּל בַּמְּלִיקָה; והכָּשֵׁר בַּמְּלִיקָה – פָּסוּל בַּשְּׁחִיטָה.

כָּשֵׁר בַּתּוֹרִין – פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה. כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה – פָּסוּל בַּתּוֹרִין.

העוף הכָּשֵׁר להקרבה בַּתּוֹרִין, כאשר הוא בוגר – פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה, שהם כשרים רק בהיותם גוזלים. והכָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה, בהיותו גוזל – פָּסוּל בַּתּוֹרִין.

תְּחִלַּת הַצִּיהוּב – בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל.

ומוסיפים: תְּחִלַּת הַצִּיהוּב של הנוצות – בָּזֶה וּבָזֶה פָּסוּל, שיצא מגדר גוזל ועדיין לא נעשה בוגר.

כָּשֵׁר בַּפָּרָה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה. כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה – פָּסוּל בַּפָּרָה.

מה שהוא כָּשֵׁר בַּפָּרָה האדומה, המשמשת לטהרת המת (במדבר פרק יט), שצריך לשחוט אותה – פָּסוּל בָּעֶגְלָה הערופה, שמביאים כאשר נמצא הרוג, ולא נודע מי היכהו (דברים פרק כא), שצריך לערוף אותה דווקא, ואם שחטו אותה – נפסלה למצוותה. ומה שכָּשֵׁר בָּעֶגְלָה, עריפה – פָּסוּל בַּפָּרָה, שאם ערפו אותה היא פסולה.

כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים – פָּסוּל בַּלְּוִיִּם. כָּשֵׁר בַּלְּוִיִּם – פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים.

כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים, כהן זקן, שהוא כשר לעבודת המשכן – פָּסוּל בַּלְּוִיִּם, שלוי שהגיע לגיל חמישים פסול לעבודת הלוויים במשכן (במדבר ח,כה). ומצד שני, כָּשֵׁר בַּלְּוִיִּם, בעל מום – פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים, שאינו יכול לעבוד במשכן (ויקרא כא,יז).

טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ – טָמֵא בְּכָל הַכֵּלִים. טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים – טָמֵא בִּכְלִי חֶרֶשׂ.

טָהוֹר בִּכְלִי חֶרֶשׂ, כלי חרש שנגעה טומאה, כגון נבלת שרץ, בגבו (בצדו החיצון) ואינו נטמא – טָמֵא בְּכָל שאר הַכֵּלִים, כגון כלי מתכת וכלי עץ, שהם טמאים, אם נגעה טומאה בגבם. טָהוֹר בְּכָל שאר הַכֵּלִים, שאם נפלה טומאה לתוך חלל הכלי ולא נגעה בו, הכלי טהור – טָמֵא בִּכְלִי חֶרֶשׂ, שהוא נטמא מטומאה שבחללו.

טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ – טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת – טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.

טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, כלי ‘פשוט׳, שאין בו בית קיבול, כגון מגש, אינו מקבל טומאה – טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, שהם מקבלים טומאה, גם אם אין להם בית קיבול. לעומת זאת, הטָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, כלי שאינו גמור (‘גולם׳) – טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ, שהוא מקבל טומאה, גם אם לא נגמרה מלאכתו.

הַחַיָּיב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים – פָּטוּר בַּמְּתוּקִים. הַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים – פָּטוּר בַּמָּרִים.

הַחַיָּיב בתרומות ובמעשרות בּזן השְּׁקֵדִים הַמָּרִים, כלומר כאשר השקדים צעירים ועדיין ראויים לאכילה – פָּטוּר בּזן השקדים המְּתוּקִים, שדרך לאכול אותם כשהם בשלים. והַחַיָּיב בַּמְּתוּקִים, כאשר השקדים בשלים – פָּטוּר בַּמָּרִים, שבהיותם בשלים אינם ראויים לאכילה.

הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ – נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה.

הַתֶּמֶד, משקה העשוי ממים ששורים בהם שמרים, קליפות וחרצנים של ענבים, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ – אֵינוֹ נִיקָּח (נקנה) בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני בירושלים (בזמן המקדש) כדין יין, מפני שהוא נחשב מים, ולכן אם נפלו ממנו שלושה לוגים או יותר לתוך מקווה שאין בו ארבעים סאה מים, הוא פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ התמד, ויש בו טעם ענבים – דינו כיין, ולכן נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, שאינו נחשב כמים.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּיבִין בַּקָּלְבּוֹן – פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.

הָאַחִין הַשּׁוּתָּפִין בירושת אביהם, כְּשֶׁהם חַיָּיבִין בְּהוספת קָלְבּוֹן (מטבע קטנה) למצוות מחצית שקל, ככל אדם, והוא כאשר חילקו ביניהם את הירושה וחזרו ונעשו שותפים בנכסים – פְּטוּרִין מִלהפריש מַעְשַׂר בְּהֵמָה מן העדר שירשו, שעדר של שותפים פטור ממעשר בהמה.

כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן.

אבל כְּשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, לפני שחילקו ביניהם את הירושה, והרי הם כבנים על שולחן אביהם ולא כשותפים, ואז עדר האב הוא שחייב במעשר בהמה – פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן, כדין אב הנותן מחצית השקל בעבור בניו, שפטור מלתת קלבון בעבורם (ראו שקלים פ"א מ"ו).

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר – אֵין קְנָס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס – אֵין מֶכֶר.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, כל זמן שרשאי אדם למכור את בתו לשפחה, כלומר כשהיא קטנה (בת פחות משתים עשרה) – אֵין קְנָס, אין האונס או המפתה אותה משלם לאביה קנסות האמורים בנערה (שמות כב,טז, דברים כב,כט). וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, כשהיא ‘נערה׳, חצי שנה מיום שמלאו לה שתים עשרה, ויש לה התחלה של סימני בגרות (שתי שערות ערווה) – אֵין בו מֶכֶר, אין זכות לאב למכור אותה.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵיאוּן – אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה – אֵין מֵיאוּן.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בו דין מֵיאוּן, כל זמן שילדה יתומה מאב שנישאה יכולה למאן בבעלה ולצאת ממנו בלא גט, כלומר כל זמן שהיא קטנה – אֵין חֲלִיצָה. אם מת בעלה בלא ילדים, וצריכה להתייבם לאחיו, אינה יכולה לחלוץ לו כדי להתיר לה להינשא לכל אדם. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, כאשר היא בת שתים עשרה והביאה שתי שערות – אֵין נוהג בה כבר דין מֵיאוּן, שאינה יוצאה מבעלה אלא בגט.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה – אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה – אֵין תְּקִיעָה.

כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, כל ערב שבת וחג, שתוקעים בו כדי להכריז על כניסת היום – אֵין עושים הַבְדָּלָה בלילה בתפילה ועל הכוס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה בצאת היום – אֵין תְּקִיעָה להכריז שהיום הקדוש מגיע.

יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מַבְדִּילִין וְלֹא תּוֹקְעִין.

כיצד? יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – תּוֹקְעִין בכניסת השבת, וְלֹא מַבְדִּילִין בליל השבת. ואם חל יום טוב בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – מַבְדִּילִין, אבל לֹא תּוֹקְעִין באותה שבת לקראת חשכה.

כֵּיצַד מַבְדִּילִין? הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.

אגב כך דנים: כֵּיצַד מַבְדִּילִין? מהו נוסח הברכה כשיום טוב חל במוצאי השבת? "ברוך אתה ה׳... הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ", ולא: "המבדיל בין קודש לחול" כבכל מוצאי שבת.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל.

רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: "המבדיל בֵּין קֹדֶשׁ חָמוּר לְקֹדֶשׁ הַקַּל". ואין הלכה כמותו.