Bekhorot 9

חזור

בכורות

פרק ט

מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת, בזמן שבית המקדש קיים, וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, לאחר החורבן, בּבהמות חוּלִּין, אֲבָל לֹא בּבהמות מוּקְדָּשִׁין, בהמות מוקדשות לקרבן.

וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.

וְנוֹהֵג דין המעשר בַּבָּקָר וּבַצֹּאן (כבשים ועזים), וְאולם אֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה, אלא הבקר לחוד והצאן לחוד. ונוהג בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. ונוהג בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן, בוולדות שנולדו בשנה זו וגם באלו שנולדו בשנה קודמת, וְאולם אֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, אלא מעשר של כל שנה לחוד.

שֶׁהָיָה בַּדִּין: מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה – אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָצֹאן״, מַשְׁמַע: כָּל "צֹאן" – אֶחָד.

שֶׁהָיָה מקום לטעון בַּדִּין (בסברה): מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, שמין אחד הם – בכל זאת, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה; אם כן, הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים, שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, שהם מינים שונים – אֵינוֹ דִּין (קל וחומר) שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר (לכך נאמר): "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן" (ויקרא כז,לב), ומַשְׁמַע, שכָּל מיני צֹאן (כבשים ועזים) נחשבים כמין אֶחָד לעניין מצוות מעשר בהמה.

מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה.

עדר החייב במַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף, אם יש בין הבהמות מרחק עד כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, כמרחק שבהמה הרועה מרחיקה ללכת, והרועה יכול לראות אותה ולשמור עליה.

וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה? שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.

וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה? שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל (כחמישה עשר וחצי ק"מ).

הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל – אֵינָן מִצְטָרְפִין. הָיָה לוֹ בָּאֶמְצַע – מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע.

ואם הָיָה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל, שהתרחקו אלו לכאן ואלו לכאן – אֵינָן מִצְטָרְפִין. אבל אם הָיָה לוֹ בהמה בָּאֶמְצַע, כך שאין יותר משישה עשר מיל ללא בהמה – מֵבִיא את כולן וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, ובהמות שבשני עבריו אינן מצטרפות, אף על פי שהן קרובות. ואין הלכה כמותו.

הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ מַתָּנָה – פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.

עדר הַלָּקוּחַ (בהמות שקנה) אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ במַתָּנָה, לפני שעישרו אותן – פָּטוּר הקונה או המקבל מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, שרק מה שנולד ברשותו חייב.

הָאַחִים הַשּׁוּתָּפִין שֶׁחַיָּיבִין בַּקּוֹלְבּוֹן – פְּטוּרִים מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. וְשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה – פְּטוּרִין מִן הַקּוֹלְבּוֹן.

הָאַחִים הַשּׁוּתָּפִין בירושת אביהם, במקרה שֶׁחַיָּיבִין כל אחד מהם בַּקּוֹלְבּוֹן (מטבע קטן שמוסיף כל מי שתורם מחצית השקל למקדש), כלומר בזמן שיש להם דין של שותפים, שאם הם תורמים מן הרכוש המשותף, צריכים לתת קולבון עבור כל אחד מהם – הם פְּטוּרִים מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה כדין שותפים. וְאילו כשֶׁחַיָּיבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, שאינם נחשבים שותפים רגילים אלא כמחזיקים יחד ברכוש של אביהם שמת, והעדר שלו חייב במעשר – הם פְּטוּרִין מִן הַקּוֹלְבּוֹן, כדין אב הנותן מחצית השקל עבור בניו, שאינו נותן קולבון עבור כל אחד מהם.

קָנוּ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת – חַיָּיבִין. וְאִם לָאו – פְּטוּרִין. חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ – חַיָּיבִין בַּקּוֹלְבּוֹן, וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.

כיצד? אם קָנוּ, זכו בבהמות, מִתְּפִיסַת הַבַּיִת – חַיָּיבִין לעשר אותן, כאילו האב עדיין חי; וְאִם לָאו, שקנו בהמות מכסף שהביא כל אחד משל עצמו – פְּטוּרִין ממעשר בהמה כדין שותפים. וכן, אם חָלְקוּ ביניהם את ירושת אביהם וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ בה – חַיָּיבִין בַּקּוֹלְבּוֹן, וּפְטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה, מן הבהמות שייוולדו מן העדר המשותף, שכעת זוהי שותפות רגילה.

הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵיפָה, וְיוֹצֵא דוֹפֶן, וּמְחוּסַּר זְמַן, וְיָתוֹם.

הַכֹּל, כל הבקר וכל הצאן, נִכְנָס לַדִּיר כדי לְהִתְעַשֵּׂר, כמתואר להלן משנה ז, חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, שנולד מהכלאת כבש ועז, ומן הַטְּרֵפָה, בהמה שיש בה פגיעה שהיא עתידה למות ממנה, וְיוֹצֵא דוֹפֶן, שנולד בניתוח, שיצא מדופן בטן אמו, וּמְחוּסַּר זְמַן, שלא מלאו לו שבעה ימים, ועדיין אינו כשר לקרבן, וְיָתוֹם.

אֵיזֶהוּ יָתוֹם? כָּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה.

ומפרשים: אֵיזֶהוּ יָתוֹם שפטור ממעשר? כָּל מי שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ אוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה לפני שנולד.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּים – אֵין זֶה יָתוֹם.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אם נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ לפני לידתו, וְהַשֶּׁלַח (העור המופשט) שלה קַיָּים עדיין בשעת הלידה – אֵין זֶה יָתוֹם, והוא חייב במעשר. ואין הלכה כמותו.

שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה: בִּפְרֹס הַפֶּסַח, בִּפְרֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרֹס הֶחָג, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

שָׁלשׁ גְּרָנוֹת (זמני מעשר) יש בשנה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, לעשר את הבהמות שנולדו בינתיים: בִּפְרֹס (בהתקרב) הַפֶּסַח, חמישה עשר יום לפניו, ביום האחרון של חודש אדר; בִּפְרֹס הָעֲצֶרֶת (חג השבועות), ובִפְרֹס הֶחָג (חג הסוכות), אלו דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדָר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.

וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי? מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.

וְלָמָּה אָמְרוּ רבי אליעזר ורבי שמעון בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, וְלֹא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, כמו באחד בניסן? מִפְּנֵי שֶׁאחד בתשרי הוּא יוֹם טוֹב של ראש השנה, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵּׂר בְּיוֹם טוֹב, לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ וקבעו לעשר בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל. והלכה כרבי עקיבא.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה, ואין מערבים את אלה שנולדו לפניו ולאחריו.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן.

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִיִּין, אלו שנולדו במשך חודש אלול, מִתְעַשְּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן, שהוא מסופק כאיזו שיטה לפסוק, ולכן אי אפשר לערב אותם עם של שנה שעברה ולא עם של שנה הבאה.

כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין להפריש מהם מעשר יחד, שכולם שייכים לאותה שנה.

חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֵינָן מִצְטָרְפִין.

ואולם חֲמִשָּׁה צאן שנולדו לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה צאן שנולדו לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אֵינָן מִצְטָרְפִין, מפני שאין מעשרים משל שנה אחת על של שנה אחרת.

חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגּוֹרֶן, וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגּוֹרֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.

לעומת זאת, חֲמִשָּׁה צאן שנולדו לִפְנֵי הַגּוֹרֶן שקבעו חכמים לעשר בו את הבהמות במשך השנה, וַחֲמִשָּׁה שנולדו לְאַחַר הַגּוֹרֶן – הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לעשר מהם.

אִם כֵּן, לְמָה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה?

ומקשים: אִם כֵּן, שניתן לצרף אותם, לְמָה נֶאֱמַר שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה? מה היא המשמעות להלכה של דבר זה?

שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן – מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט; הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן – לֹא יִשְׁחוֹט. וְאִם שָׁחַט – פָּטוּר.

ומשיבים: שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגּוֹרֶן – מוּתָּר לִמְכּוֹר וְלִשְׁחוֹט את הבהמות שעדיין לא עישר מהן. ומשעה שהִגִּיעַ הַגּוֹרֶן – לֹא יִשְׁחוֹט מהן עד שיעשר. וְאולם אִם עבר על מצוות חכמים ושָׁחַט – פָּטוּר מלעשר, ומותר לאכול.

כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן? כּוֹנְסָן לַדִּיר וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח קָטָן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת. וּמוֹנֶה בַּשֵּׁבֶט: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה. וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי – סוֹקְרוֹ בְּסִקְרָא, וְאוֹמֵר: "הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר".

כֵּיצַד מְעַשְּׂרָן את הבהמות? כּוֹנְסָן (אוסף אותן) לַדִּיר, וְעוֹשֶׂה לָהֶן פֶּתַח יציאה קָטָן (צר), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת. וּכשהם יוצאים, מוֹנֶה (סופר) אותם בַּשֵּׁבֶט (במקל) שבידו: אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה. וְהַיּוֹצֵא עֲשִׂירִי – סוֹקְרוֹ בְּסִקְרָא, צובע אותו בצבע אדום, וְאוֹמֵר: "הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר". וכן הלאה.

לֹא סְקָרוֹ בְּסִקְרָא, וְלֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט, אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים – הֲרֵי אֵלּוּ מְעוּשָּׂרִים,

וכל זה הוא לכתחילה, אבל גם אם לֹא סְקָרוֹ בְּסִקְרָא, וְכן אם לֹא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט אלא רק בפיו, אוֹ שֶׁמְּנָאָם כשהם רְבוּצִים אוֹ עוֹמְדִים: ״אחד, שנים...״ וקידש את העשירי, בלי להעבירם דרך הפתח – הֲרֵי אֵלּוּ מְעוּשָּׂרִים.

הָיָה לוֹ מֵאָה וְנָטַל עֲשָׂרָה, עֲשָׂרָה וְנָטַל אֶחָד – אֵין זֶה מַעֲשֵׂר.

אבל אם הָיָה לוֹ עדר של מֵאָה טלאים, וְנָטַל עֲשָׂרָה מתוכם למעשר, או שהיו לו עֲשָׂרָה, וְנָטַל אֶחָד – אֵין זֶה מַעֲשֵׂר, מפני שצורת הקדשת המעשר היא דווקא למנות אותם אחד אחד.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר,

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר. והלכה כתנא הראשון.

קָפַץ אֶחָד מִן הַמְנוּיִין לְתוֹכָן – הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים.

אם בעודם יוצאים מהדיר, קָפַץ אֶחָד מִן הַמְנוּיִין, שכבר עבר בפתח ונמנה, לְתוֹכָן, והתערב באלה שעדיין לא יצאו – הֲרֵי כל אֵלּוּ שבפנים פְּטוּרִים ממעשר מחמת הספק.

מִן הַמְעוּשָּׂרִים לְתוֹכָן – כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

אם קפץ אחד מִן הַמְעוּשָּׂרִין, מאלו שנקבעו כמעשר, לְתוֹכָן, לתוך הדיר, והתערב באלה שעדיין לא יצאו – כּוּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (שייפול בהם מום), וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים, מפני שכל אחד הוא ספק מעשר שהוא קרבן, ואסור לשחוט אותו מחוץ למקדש ללא מום.

יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד – מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם.

אם התחיל להעביר את הטלאים בפתח כדי לעשרם, ויָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאֶחָד, ומנה אותם ״אחד״ – ממשיך ומוֹנֶה אוֹתָן, את הבאים אחריהם, שְׁנַיִם שְׁנַיִם, שסופר כל זוג כאילו הם אחד, והזוג העשירי הם מעשר.

מְנָאָן אֶחָד – תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין.

ואם לא עשה כך, אלא מְנָאָן, את הבאים, אֶחָד ולא כזוג, שקרא לשלישי ״שני״ ולרביעי ״שלישי״ – אזי תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין, ששניהם ספק מעשר.

יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת – תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין.

וכן אם מנה כראוי עד שמונה, ויָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי כְּאַחַת – תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי מְקוּלְקָלִין, שלא ניתן לקבוע איזה מהם הוא מעשר.

קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וּלְאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״ – שְׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין; הַתְּשִׁיעִי – נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ, וְהָעֲשִׂירִי – מַעֲשֵׂר, וְאַחַד עָשָׂר – קָרֵב שְׁלָמִים, וְעוֹשֶׂה תְּמוּרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אם טעה בספירה וקָרָא לַתְּשִׁיעִי "עֲשִׂירִי", וְלָעֲשִׂירִי קרא "תְּשִׁיעִי", שניסה לתקן, ושוב קרא לְאַחַד עָשָׂר "עֲשִׂירִי" – שְׁלָשְׁתָּן מְקוּדָּשִׁין בצד מסוים, אך לכל אחד מהם דין שונה: הַתְּשִׁיעִי אינו קרב שהרי לא יצא עשירי, אך יש בו קדושה מסוימת, שהרי קרא לו עשירי, ולכן הוא נֶאֱכָל על ידי בעליו בְּמוּמוֹ, לאחר שייפול בו מום. וְהָעֲשִׂירִי – הוא מַעֲשֵׂר ממש, שיקרב במקדש וייאכל בירושלים. וְהאַחַד עָשָׂר שקרא לו עשירי – קָרֵב כקרבן שְׁלָמִים, וְהוא עוֹשֶׂה תְּמוּרָה כדין שלמים, שאם אמר אדם על בהמת חולין שתהא תמורת בהמת שלמים – מתקדשת גם היא בקדושת שלמים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה? אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה – לֹא הָיָה קָרֵב.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה? שהלוא אחד עשר זה הוא כעין תמורה של העשירי, ואין תמורה עושה תמורה (תמורה פ״א מ״ה)! אָמְרוּ בתשובה מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי מֵאִיר: אִילּוּ הָיָה האחד עשר תְּמוּרָה לעשירי – לֹא הָיָה קָרֵב בעצמו, שאין תמורת מעשר קרבה. אלא הוא קרבן שלמים, ולכן הוא עושה תמורה. והלכה כרבי יהודה.

קָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״עֲשִׂירִי״, וּלְאַחַד עָשָׂר "עֲשִׂירִי" – אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ – אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ.

אם קָרָא לַתְּשִׁיעִי "עֲשִׂירִי", וְגם לָעֲשִׂירִי קרא "עֲשִׂירִי", וְגם לָאַחַד עָשָׂר קרא "עֲשִׂירִי" – אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ כלל. ואף שאם קרא לעשירי ״תשיעי״ ולאחד עשר ״עשירי״, האחד עשר מקודש – כאן הרי קרא לעשירי ״עשירי״, וזֶה הַכְּלָל בעניין זה: כֹּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִׂירִי מִמֶּנּוּ, מן העשירי – אֵין אַחַד עָשָׂר מְקוּדָּשׁ.