יֵשׁ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

יֵשׁ בן ראשון שנחשב בְּכוֹר לְנַחֲלָה, לרשת פי שניים בנחלת אביו, וְאֵינוֹ נחשב בְּכוֹר לַכֹּהֵן, שאביו אינו צריך לפדות אותו; ויש בן שנחשב בְּכוֹר לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה; יש שהוא בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן; ויֵשׁ שֶׁהוא הגדול שבבנים, ובכל זאת אֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן?

ומפרטים: אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, שאינו חייב בפדיון?

הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת,

הַבָּא (הנולד) אַחַר הַנְּפָלִים (עוברים שלא נגמרה התפתחותם), אף במקרה שֶׁיָּצָא (שהוציא) הנפל רֹאשׁוֹ חַי; או הנולד לאחר עובר בֶּן תִּשְׁעָה חדשים (בחודש התשיעי), שכבר נגמרה התפתחותו, אלא שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ של העובר כשהוא מֵת.

וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְכן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, הבן הנולד לה לאחר מכן אינו חייב בפדיון, אף שהוא בכור לנחלה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אין נפל פוטר את הבא אחריו מפדיון, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ, בנפל, משהו מִצּוּרַת הָאָדָם. וכך הלכה.

הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרוּקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ – הַבָּא אַחֲרֵיהֶן בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

הַמַּפֶּלֶת חתיכת בשר כמין סַנְדָּל, שהוא סימן לעובר פגום, אוֹ שהפילה שִׁלְיָא (שהעובר מחובר אליה), או שָׁפִיר (שפופרת, עובר) מְרוּקָּם, שניכרת בו צורת ולד, וְכן ולד הַיּוֹצֵא מְחוּתָּךְ, שחתכו אותו במעי אמו, מפני שלא הצליחה ללדת – הבן הַבָּא אַחֲרֵיהֶן הוא בְּכוֹר לְנַחֲלָה של אביו, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה עוֹדָהּ שִׁפְחָה, וְנִשְׁתַּחְרְרָה; עוֹדָהּ נָכְרִית, וְנִתְגַּיְּירָה; מִשֶּׁבָּאת לְיִשְרָאֵל יָלְדָה – בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

ומביאים מחלוקת במקרה מיוחד: מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים, וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה לאדם אחר, ואפילו אם ילדה בעוֹדָהּ שִׁפְחָה כנענית וְנִשְׁתַּחְרְרָה, או שילדה בעוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּירָה, ומִשֶּׁבָּאת לְיִשְׂרָאֵל יָלְדָה בן – הריהו בְּכוֹר לְנַחֲלָה, שהוא בכור לאביו, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן, שהרי אמו כבר ילדה.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל" – עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אם ילדה בעודה שפחה או נכרית, הנולד לה ראשון בישראל הוא בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְגם לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר בפדיון הבן: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג,ב) – ללמד, שאין הנולדים תחילה נחשבים ״פטר רחם״ עַד שֶׁיִּפְטְרוּ (יפתחו ראשונה) רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל, ומה שביכרה האישה קודם לכן אינו נחשב.

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה; נִתְגַּיְּירָה מְעוּבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעוּבֶּרֶת; יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה; וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תֵּשַׁע לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שֶׁבַע לָאַחֲרוֹן –

מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה עדיין, וילדה לו בן; וכן אישה שנִתְגַּיְּירָה כשהיא מְעוּבֶּרֶת, או שפחה שנִשְׁתַּחְרְרָה כשהיא מְעוּבֶּרֶת, ונולד להן בן בכור; וכן אישה שיָלְדָה בכור יחד עם אישה נוספת, ואפילו הִיא וְכֹהֶנֶת, או הִיא וּלְוִיָּה, או הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, שהשני פטור מפדיון, והתערבו התינוקות, ואין ידוע מי אביו של כל אחד; וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה (שלא המתינה) אַחַר שגירש אותה בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, וְנִשֵּׂאת מיד לאדם אחר וְיָלְדָה בן בכור, וְאֵין יָדוּעַ, אִם הוא בֶּן תֵּשַׁע חודשי היריון לבעל הרִאשׁוֹן, אוֹ בֶּן שֶׁבַע חודשי היריון לָאַחֲרוֹן –

בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה.

בכל המקרים האלו הבן הוא בְּכוֹר לַכֹּהֵן, שכן הוא נולד ראשון לאמו, וְאֵינוֹ בְּכוֹר לְנַחֲלָה, שבן השפחה או הגיורת אינו מיוחס לאביו, ובמקרים האחרים אין הבן יכול להוכיח מי אביו כדי לרשת אותו.

אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן?

אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן?

הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא דָּם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְּנִינִים; הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים; הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים – הַבָּא אַחֲרֵיהֶן בְּכוֹר לְנַחֲלָה וְלַכֹּהֵן.

אישה הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר (שפופרת, עור העובר) שהיה מָלֵא דָּם, או מָלֵא מַיִם, או מָלֵא גְּנִינִים (חתיכות בשר), וכן הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, והַמַּפֶּלֶת ביוֹם האַרְבָּעִים של ההיריון, או קודם לכן – הַבָּא (הנולד) אַחֲרֵיהֶן נחשב בְּכוֹר לְנַחֲלָה של אביו וְגם לַכֹּהֵן, שמה שהפילה לא נחשב כלל.

יוֹצֵא דּוֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו – שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר, לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

בן ראשון יוֹצֵא דּוֹפֶן, שנולד בניתוח דרך דופן הרחם ולא יצא דרך פתח הרחם, וְהַבן שבָּא אַחֲרָיו – שְׁנֵיהֶם אֵינָן נחשבים בְּכוֹר, לֹא לְנַחֲלָה, לרשת חלק כפול בירושת האב, וְלֹא לַכֹּהֵן, שאינם חייבים בפדיון.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן – לְנַחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי – לְחָמֵשׁ סְלָעִים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן הוא בכור לְנַחֲלָה, שהוא ראשון לאביו; וְהַשֵּׁנִי, שנולד ראשון דרך פתח הרחם, הוא בכור לְחָמֵשׁ סְלָעִים שצריך לתת לכהן. והלכה כתנא הראשון.

מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ (שעדיין לא ילדה), וְיָלְדָה עכשיו שְׁנֵי זְכָרִים תאומים, ואין ידוע מי מהם הבכור – נוֹתֵן האב חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, לפדיון הבכור.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם – הָאָב פָּטוּר.

מֵת אֶחָד מֵהֶן, מהבנים, בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם ללידה, לפני שחלה חובת הפדיון, שנאמר: ״וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה״ (במדבר יח,טז) – הָאָב פָּטוּר מספק, שמא המת הוא הבכור.

מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּימִים;

מֵת הָאָב, לפני שנתן לכהן חמש סלעים, וְהַבָּנִים קַיָּימִים, כיצד ינהגו לאחר שיבגרו? שהרי אחד מהם בוודאי בכור, ואביהם היה חייב לפדות אותו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ – נָתְנוּ. וְאִם לָאו – פְּטוּרִין.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ את הפדיון לכהן מנכסי אביהם, עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ ביניהם את הנכסים – נָתְנוּ. וְאִם לָאו, שכבר חלקו – פְּטוּרִין, שיכול כל אחד מהם לטעון שאינו הבכור.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּיבוּ נְכָסִים.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כבר נִתְחַיְּיבוּ הנְכָסִים (נכסי אביהם) על פי התורה לתת מהם חמישה סלעים לכהן, וחייבים הבנים לתת מן הירושה. והלכה כרבי יהודה.

זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ומוסיפים: מה ששנינו, שעל האב לתת חמישה סלעים לכהן מספק, הוא דווקא בשני זכרים. אבל אם ילדה זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שמא הנקבה נולדה תחילה, והכהן הבא להוציא מן האב – עליו מוטלת החובה לספק ראיה לדבריו.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן.

שְׁתֵּי נָשִׁים של איש אחד שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, שלא ילדו בעבר, וְיָלְדוּ כעת יחד שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן האב עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן, חמישה בעבור כל אחד מהם, מפני שכל אחד מהם בכור לאמו.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם;

אם נתן את הכסף לכהן, ואחר כך מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם ללידה, והתברר, שלא היה צורך לפדות אותו –

אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן – יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם.

יש לחלק: אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן את העשרה – יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. ואִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, חמישה לכל אחד – אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם, מפני שכל כהן יכול לטעון שהוא מחזיק בפדיון הבן החי.

זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

אם שתי הנשים ילדו יחד זָכָר וּנְקֵבָה, שיש ודאי בכור זכר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, ואין ידוע מי ילדה את מי, שוודאי יש בכור זכר אחד, ואולי שניים – נוֹתֵן האב חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, בפדיון הבכור הוודאי, ועל הספק פטור.

שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ואם ילדו שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שאולי ילדה כל אישה נקבה תחילה.

אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

אם שתי הנשים של איש אחד, אַחַת מהן בִּכְּרָה (ילדה בעבר) וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ כעת יחד שְׁנֵי זְכָרִים, והתערבו – נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, מפני שאחד מהם ודאי בכור.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם – הָאָב פָּטוּר.

ואם מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם ללידה – הָאָב פָּטוּר, שמא הבכור הוא שמת, ואין מוציאים ממון מספק.

מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּימִין; רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ – נָתְנוּ. וְאִם לָאו – פְּטוּרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּיבוּ נְכָסִים.

אם מֵת הָאָב לפני שפדה, וְהַבָּנִים קַיָּימִין, כיצד ינהגו לאחר שיבגרו? שהרי אחד מהם בוודאי בכור, ואביהם היה חייב לפדות אותו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ את הפדיון לכהן מנכסי אביהם, עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ ביניהם את הנכסים – נָתְנוּ. וְאִם לָאו, שכבר חלקו – פְּטוּרִין, שיכול כל אחד מהם לטעון שאינו הבכור. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כבר נִתְחַיְּיבוּ הנְכָסִים (נכסי אביהם) על פי התורה לתת מהם חמש סלעים לכהן, וחייבים הבנים לתת מן הירושה. והלכה כרבי יהודה.

זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ומוסיפים: מה ששנינו, שעל האב לתת חמישה סלעים לכהן מספק, הוא דווקא בשני זכרים שנולדו לו משתי נשותיו. אבל אם נולדו לשתי הנשים זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שאולי המבכרת ילדה את הנקבה.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, לא ילדו בעבר, וְיָלְדוּ כעת יחד שְׁנֵי זְכָרִים, והתערבו – זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, שלכל אחד נולד בוודאי בכור.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם;

אם לאחר שנתנו לכהן, מֵת אֶחָד מֵהֶן, מהוולדות, בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם ללידה, והתברר, שלא חלה עליו חובת פדיון, כיצד נוהגים?

אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ – יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ – אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם.

אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ שני האבות – יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים מתוך עשרה שנתנו שניהם, ואִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ – אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם, מפני שכל כהן טוען, שהוא מחזיק בפדיון הבן החי.

זָכָר וּנְקֵבָה – הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

אם היו הוולדות שהתערבו זָכָר וּנְקֵבָה – הָאָבוֹת פְּטוּרִין, מפני שכל אחד יכול לטעון, שהוא אביה של הנקבה, אבל הַבֵּן חַיָּיב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ כשיגדיל, שהרי הוא ודאי בכור. ואם היו הוולדות שהתערבו שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, ולא ידוע מי נולד למי – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שייתכן, ששתי הנשים ילדו תחילה נקבה.

אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

אישה אַחַת שבִּכְּרָה, שכבר ילדה בעבר, וְאישה אַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה, שהן שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ כעת יחד שְׁנֵי זְכָרִים, ולא ידוע מי למי נולד כל אחד – זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, שהרי ודאי נולד לו בכור.

זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

ואם ילדו יחד זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שמא זו שלא ביכרה ילדה את הנקבה.

מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן – יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן – יִתֵּן.

אם מֵת הַבֵּן הבכור בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם ללידה, אַף עַל פִּי שֶׁכבר נָתַן האב את הפדיון לַכֹּהֵן – יַחֲזִיר לוֹ הכהן חָמֵשׁ סְלָעִים. ואם מת הבן לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן האב עדיין – יִתֵּן, שכבר התחייב בפדיון ואינו נפטר מן החיוב במות הבן.

מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים – כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו.

אם מֵת הבן בְּיוֹם שְׁלשִׁים עצמו – דינו כּאילו מת ביוֹם שֶׁלְּפָנָיו, שעדיין לא מלאו לו שלושים יום שלמים.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם נָתַן – לֹא יִטּוֹל, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא יִתֵּן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זהו ספק, ולכן אִם כבר נָתַן לכהן את הסלעים – לֹא יִטּוֹל ממנו בחזרה, וְאִם עדיין לֹא נָתַן – לֹא יִתֵּן. ואין הלכה כמותו.

מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם – בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד (נוסח אחר: שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ) שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁלֹּא נִפְדָּה.

אם מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם ללידת הבכור, ואין ידוע אם פדה אותו – הבן חייב לפדות את עצמו כשיגדיל, שכן הוא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה (עדות) שֶׁנִּפְדָּה על ידי אביו. אבל אם מת האב לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם – הבן בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה על ידי אביו, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ בשם אביו שֶׁלֹּא נִפְדָּה.

הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת – הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ.

בכור גדול שמוטל עליו הוּא (את עצמו) לִפְדּוֹת, שאביו לא פדה אותו, וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, שנולד לו בן בכור, ויש לו חמישה סלעים בלבד – הוּא (פדיון עצמו) קוֹדֵם אֶת פדיון בְּנוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ (מצוות פדיון עצמו) מוטלת הייתה עַל אָבִיו, וּמִצְוַת פדיון בְּנוֹ – מוטלת עָלָיו. ואין הלכה כמותו.

חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן – בְּמָנֶה צוֹרִי.

חָמֵשׁ סְלָעִים (שקלים) שֶׁל פדיון הבֵּן, מחשבים אותם בְּמָנֶה צוֹרִי, על פי הסלעים של העיר צור, שערכם גבוה.

שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע – כּוּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי.

גם שְׁלשִׁים שקלים שֶׁל עֶבֶד שהומת על ידי שור, שמשלם בעל השור לאדוניו (שמות כא,לב), וגם חֲמִשִּׁים ״כסף״ שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה נערה בתולה, שעליו לתת לאביה (דברים כב,כט), וגם מֵאָה ״כסף״ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע על אשתו, שלא מצא לה בתולים (דברים כב,יט), שעליו לתת לאביה – כּוּלָּם עוסקים בְּ'שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ', שהוזכר בפדיון הבן, שהוא מכיל עשרים גרה (מעות), ומחשבים אותו בְּמָנֶה צוֹרִי.

וְכוּלָּם נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים.

וְכוּלָּם, כל דבר שפודים מן הקודש – נִפְדִּין בין בְּכֶסֶף, וּבין בְשָׁוֶה כֶּסֶף (רכוש באותו ערך), חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים שתורם כל אדם למקדש בכל שנה למצוות מחצית השקל, שיש לתת מטבע כסף דווקא.

אֵין פּוֹדִין לֹא בַּעֲבָדִים, וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְּקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁוֹת.

אֵין פּוֹדִין בן בכור לֹא בַּעֲבָדִים שנותן האב לכהן, וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת חוב שאחרים חייבים לו חמישה סלעים, וְלֹא בְּקַרְקָעוֹת; וְכן לֹא פודים בכל אלו בְּהֶקְדֵּשׁוֹת, כשפודים מיד ההקדש.

כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים – חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ, וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִיתֵּן לוֹ מַתָּנָה – רַשַּׁאי.

אם כָּתַב האב לַכֹּהֵן בשטר, שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים ונתן לו את השטר – חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ חמישה סלעים, ואולם בְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי בכך, ועליו לתת חמישה סלעים נוספים לפדיון הבן. לְפִיכָךְ, רק אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִיתֵּן לוֹ בחזרה במַתָּנָה חמש סלעים – רַשַּׁאי.

הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִהְיֶה לָּךְ״ וּ״פָדֹה תִפְדֶּה".

הַמַּפְרִישׁ חמישה סלעים לצורך פִּדְיוֹן בְּנוֹ, וְאָבַד הכסף לפני שהגיע ליד הכהן – האב חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שעליו לתת לכהן כסף אחר לפדיון, שֶׁכך נֶאֱמַר לאהרן הכהן: ״כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ, אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם״ (במדבר יח,טו), ויש לדייק: קודם "יִהְיֶה לָּךְ" הכסף, ורק אז "פָּדֹה תִפְדֶּה", יהיה הבן פדוי.

הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.

הבן הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם מכל אח אחר בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם, אלא חולק בהם עם אחיו בשווה.

וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק.

וְגם בנכסי האב אֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, במה שהשביחו הנכסים ועלה ערכם לאחר מות האב; וְגם לֹא בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק, שהבכור מקבל פי שניים רק ברכוש המוחזק ברשות האב עם מותו, ולא ברכוש שראוי להגיע אליו, כגון חוב שהיה אדם חייב לאב.

וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכוּלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק.

וְלֹא הָאִשָּׁה, האלמנה הבאה לגבות מנכסי המת בִּשביל חוב כְתוּבָּתָהּ, גובה מן השבח שהשביחו הנכסים, ואינה גובה מן הראוי בשעת מות הבעל, אלא רק מן המוחזק; וְלֹא הַבָּנוֹת בִּתביעת מְזוֹנוֹתֵיהֶן מהירושה, וְלֹא הַיָּבָם שייבם את אשת אחיו שמת בלי ילדים, והוא יורש אותו; כאשר הוא יורש את חלקו בירושת אביהם שמת קודם לכן, אינו נוטל את השבח שהשביח חלק האח בינתיים. וכן, אם מת אביו לאחר מות אחיו – אינו נוטל את החלק שהיה ראוי האח לקבל מנכסי אביו אילו היה בחיים. וְכוּלָּן, כל אלו, אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא נוטלים בָּרָאוּי כְּבַמּוּחְזָק, אלא רק מהנכסים כפי שהם בעת מותו.

אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל:

אֵלּוּ נכסים שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין לבעליהם הראשונים בַּיּוֹבֵל, שלא ככל שדה שנמכר שחוזר למוכר:

הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו,

חלק הַבְּכוֹרָה, שנטל הבכור פי שניים בקרקעות האב, אינו מחזיר את חלק הבכורה לשאר האחים ביובל; וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אינו מחזיר את הקרקע למשפחתה; וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו וזכה בחלקו של האח בנכסי אביהם שמת אינו מחזיר את חלק האח לשאר האחים ביובל;

וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְכן הַמַּתָּנָה, קרקע שקיבל אדם מחברו במתנה, אינה חוזרת ביובל, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַתָּנָה כְּמֶכֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַתָּנָה דינה כְּמֶכֶר, וחוזרת ביובל. אבל גם לשיטתו, הבכורה, ירושת הבעל וירושת היבם אינם חוזרים ביובל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כּוּלָּן, כל המפורטים לעיל, חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. והלכה כחכמים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ – יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה, וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, אף שמעיקר הדין אין נחלתה חוזרת למשפחתה – יַחֲזִיר את הקרקע לִבְנֵי המִשְׁפָּחָה שלה מפני כבוד המשפחה, והם ישלמו לו, וִינַכֶּה (יקזז) לָהֶם את מה שהשתמש כבר מִן הַדָּמִים שנותנים לו. וכך הלכה.