כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָיתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין – הֲנָיָיתָן לַהֶקְדֵּשׁ.

כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים, קרבנות שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה, ופודים אותם מיד ההקדש – נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז (שוק בהמות לאכילה), שם מרובים הקונים, והמחיר גבוה יותר. וְכן נִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז, בבית המטבחיים שבשוק, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא (מידת משקל), כדרך ששוקלים בשר רגיל. חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה), שכאשר נפל בהם מום, והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ונשחטים בשוק אלא בבית, ואין שוקלים אותם בליטרא. וטעם הדבר, מפני שֶׁהֲנָיָיתָן, ההנאה ממכירתם, הרווח, הוא לַבְּעָלִים, הבכור – לכהן, והמעשר – לבעליו, ואין לנהוג בקדשים פסולים כחולין כדי להרוויח. ואילו פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין – הֲנָיָיתָן לַהֶקְדֵּשׁ, שככל שניתן לקבל בעבורם מחיר גבוה בשוק, כך מרוויח ההקדש.

וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר.

ומוסיפים: אף על פי שבשר בכור ומעשר אינו נשקל בליטרא, מכל מקום וְשׁוֹקְלִין מָנֶה כְּנֶגֶד מָנֶה בַּבְּכוֹר, שאם יש לו בשר חולין במשקל ידוע – מותר לשקול חתיכה כנגדו מבשר הבכור ולמכרה כך, לפי שאין זו דרך שקילה של בשר חולין.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמָּנָה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמָּנֶה (ייספר, יוזמן) יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר לאכול יחד מבשרו, שרק כהנים אוכלים ממנו.

בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִילּוּ נָכְרִי.

ובֵית הִלֵּל מַתִּירִין שיאכל מי שאינו כהן מן הבכור, וַאֲפִילּוּ נָכְרִי.

בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, אֲפִילּוּ הוּא מֵת – אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

בְּכוֹר בהמה שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, וצריכים להוציא (להקיז) ממנו דם לרפואה, אֲפִילּוּ אם הוּא מֵת אם לא יקיזו – אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם, שמא יעשה בכך מום, ואסור להטיל מום בקדשים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בּוֹ מוּם – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז לו דם, וּבִלְבַד שייזהר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בּוֹ מוּם שלא בכוונה – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עָלָיו, על סמך מום זה, אלא ימתין, עד שייפול בו מום אחר מאליו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַקִּיז בכל מקרה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם, מפני שאינו מתכוון להטיל בו מום אלא לרפא אותו. והלכה כרבי שמעון.

הַצּוֹרֵם בְּאוֹזֶן הַבְּכוֹר – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

כהן הַצּוֹרֵם (חותך ופוגם) בְּאוֹזֶן הַבְּכוֹר, והוא מום המתיר אותו עקרונית באכילה – הֲרֵי זֶה, הבכור, לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, אפילו אם ייפול בו מום אחר מאליו כקנס על מה שעשה, אלו דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר – יִשְׁחוֹט עָלָיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר – יִשְׁחוֹט עָלָיו, על סמך המום האחר. והלכה כחכמים.

מַעֲשֶׂה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדוּלְדָּל; רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר: מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה? אָמְרוּ לוֹ: בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ.

מסופר, מַעֲשֶׂה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים (איל) זָקֵן, וּשְׂעָרוֹ מְדוּלְדָּל, משום שהיה בכור ואסור בגיזה, רָאָהוּ קַסְדּוֹר (ממונה, פקיד רומאי) אֶחָד, ואָמַר: מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה, שהניחוהו להזדקן ולא שחטוהו? אָמְרוּ לוֹ: בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוֹ נִשְׁחָט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל הקסדור פִּגְיוֹן (סכין) וְצָרַם (עשה חתך) בְּאָזְנוֹ. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ, את הבכור הזה, בשחיטה. רָאָה הקסדור שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם אוזני בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים כדי להתירם, וְאָסְרוּ חכמים את הבכורות האחרים, משום שעשה זאת בכוונה כדי להתירם.

פַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר; וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ.

כיוצא בזה, פַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת (ילדים) מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה (נחתכה) זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, והתברר, שהֲרֵי הוּא בְּכוֹר, וזהו מום, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ, את הבכור, על סמך מום זה. רָאוּ התינוקות שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, כדי שייפול בהם מום, וְאָסְרוּ חכמים לשחטם על סמך מום זה, שנעשה בכוונה.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ – אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ – מוּתָּר.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל מום שֶׁהוּא נעשה לְדַעְתּוֹ, כדי להתירו – אָסוּר, וְאם נעשה שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ – מוּתָּר.

הָיָה בְּכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם – הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו.

אם הָיָה בְּכוֹר בהמה רוֹדְפוֹ, את האדם, וּבְעָטוֹ האדם כדי להתגונן, ופגע בבכור וְעָשָׂה בּוֹ מוּם – הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט את הבכור עָלָיו (על סמך מום זה), מפני שלא נעשה מתוך כוונה להטיל מום.

כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בִּידֵי אָדָם – רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים.

כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין (העשויים) לָבֹא על הבכור בִּידֵי אָדָם – רוֹעִים שהם יִשְׂרָאֵל, שנתן להם הכהן את הבכור לשמירה ולרעייה, נֶאֱמָנִים להעיד, שלא עשה זאת אדם, וְאילו רוֹעִים כֹּהֲנִים, שקיבלו את הבכור לשמירה מישראל, אֵינָן נֶאֱמָנִים בכך, שהם חשודים לעשות מום, כדי שייתן להם אותו הבעלים לאכילה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נֶאֱמָן הוּא הכהן להעיד עַל בכור שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְרק אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ, שמא עשה זאת בכוונה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר – לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

ואילו רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר – לֹא דָּנוֹ (דן בעניין זה), וְלֹא מְעִידוֹ, לא מעיד בעניין זה אפילו בעבור אדם אחר, ולכן כהן פסול לעדות זו בכל מקרה.

נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה, וּבַעַל מוּם הוּא.

נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה לחכם מומחה, וּבַעַל מוּם הוּא ומותר בשחיטה, שכך פסק המומחה.

הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר.

הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי בהמת הַמַּעֲשֵׂר שברשותם, להעיד שנפל בה מום מאליו, ומותר לשחטה ולאכלה.

בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵת עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ – הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת.

בְּכוֹר בהמה שֶׁנִּסְמֵת (התעוורה) עֵינוֹ, או שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, או שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, שאלה מומים ברורים – הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת, יהודים הרגילים לבוא לבית הכנסת, ואינו צריך התרת חכם.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה – לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מוּמְחֶה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה דיינים, אם אינם מומחים למומים – לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מוּמְחֶה שהוסמך לכך. ואין הלכה כמותו.

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ;

הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ, שמכר את בשרו כבעל מום, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לפני השחיטה לחכם, שיקבע שיש בו מום, והרי הבשר אסור בהנאה (ראו לעיל פ"ד מ"ד), ומקח טעות הוא;

מַה שֶּׁאָכְלוּ – אָכְלוּ, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ – הַבָּשָׂר יִקָּבֵר, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מַה שֶּׁאָכְלוּ כבר הקונים עד שהתגלה הדבר – אָכְלוּ, וְהוּא, המוכר, יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים (הכסף) ששילמו, ואף שכבר אכלו. וּמַה שֶּׁלֹא אָכְלוּ – הַבָּשָׂר יִקָּבֵר, שהוא אסור בהנאה, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים ששילמו בעבורו.

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ, וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה; מַה שֶּׁאָכְלוּ – אָכְלוּ, וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ – הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ לאכילה כבשר כשר, וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה ואסורה באכילה, והיה זה מקח טעות; מַה שֶּׁאָכְלוּ – אָכְלוּ, וְהוא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ – הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר, שהוא מותר בהנאה, והוא יכול להאכיל אותו לכלבים או למכור לנכרי, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים, אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים – יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְּמֵי הַטְּרֵפָה.

אם מְכָרוּהוּ, הקונים, את בשר הטרפה לַנָּכְרִים, אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, שנהנו ממנו, ואינם יכולים להחזיר את הבשר עצמו – יְשַׁלְּמוּ לוֹ, לזה שמכר להם, דְּמֵי הַטְּרֵפָה, שמחירה זול, והוא יחזיר להם את שאר הכסף שקיבל מהם.