עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִים לְהִיטַּפֵּל בַּבְּכוֹר? בִּבְהֵמָה דַּקָּה – עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבְגַסָּה – חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּדַקָּה – שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים.

עַד כַּמָּה זמן יִשְׂרָאֵל שנולד אצלם בכור בהמה חַיָּיבִים לְהִיטַּפֵּל (להתעסק ולטפל) בַּבְּכוֹר, לפני שימסרו אותו הבעלים לכהן? בִּבְהֵמָה דַּקָּה, כבשים ועזים – עַד שְׁלשִׁים יוֹם מלידתו לכל הפחות, וּבְגַסָּה, בקר – חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּדַקָּה – שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. והלכה כתנא הראשון.

אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה: “תְּנֵהוּ לִי״ – הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַּעַל מוּם, אָמַר לוֹ: “תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ" – מוּתָּר.

אם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה: "תְּנֵהוּ לִי, ואני אטפל בו" – הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ, מפני שהוא נראה כמסייע לו במלאכתו, כדי שייתן לו את הבכור ולא לכהן אחר, והדבר אסור. אבל אִם הָיָה הבכור בַּעַל מוּם, ואָמַר לוֹ הכהן: "תֶּן לִי אותו, כדי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ עכשיו" – מוּתָּר לתת לו.

וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָּמִים, אָמַר לוֹ: “תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ" – מוּתָּר.

וכן בִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ (כשבית המקדש קיים), אִם הָיָה הבכור תָּמִים ללא מום, ואָמַר לוֹ הכהן לבעלים: "תֶּן לִי אותו כדי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ כעת" – מוּתָּר.

הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה".

הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה, כלומר בשנת חייו הראשונה, בֵּין שהוא תָּמִים וקרב במקדש, בֵּין שהוא בַּעַל מוּם ונאכל בכל מקום, שֶׁכך נֶאֱמַר בבכור: "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה" (דברים טו,כ).

נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ – מוּתָּר לְקַיְּימוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

אם נוֹלַד לוֹ, לבכור, מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ הראשונה – מוּתָּר לְקַיְּימוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מלידתו.

לְאַחַר שְׁנָתוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם.

ואם נולד לו מום לְאַחַר שְׁנָתוֹ – אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא עַד שְׁלשִׁים יוֹם מיום שנולד בו המום.

הַשּׁוֹחֵט הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ –

הַשּׁוֹחֵט את הַבְּכוֹר על סמך מום שראה בו וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ אחר כך למומחה, והוא אישר, שזה מום קבוע המתיר את הבכור –

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה – אָסוּר.

רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר את הבכור לאכילה, מכיוון שהתברר, שעשה כדין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוּא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה – אָסוּר בהנאה.

מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.

מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה במומי בכור, שלא הוסמך לכך, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר, לבקשת הכהן, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו (בהוראתו), שקבע שהוא מום – הֲרֵי זֶה הבכור יִקָּבֵר, שהוא אסור בהנאה, מפני שנשחט שלא על פי מומחה, וִישַׁלֵּם לכהן את הנזק מִבֵּיתוֹ (מכיסו).

דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב, וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר, וְטִהֵר אֶת הַטָּמֵא – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

דיין שדָּן אֶת הַדִּין בין שני בעלי דין וטעה, שזִיכָּה בדין אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי; או שבאה לפניו שאלה בדיני טומאה וטהרה, וטִמֵּא אֶת הַטָּהוֹר או טִהֵר אֶת הַטָּמֵא – מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, כלומר הפסק נותר בתוקף, וִישַׁלֵּם החכם למפסיד מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה החכם מוּמְחֶה לְבֵית דִּין, שקיבל רשות מבית דין לדון ולהורות – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם על הטעות.

מַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהָ. אָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא: אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד.

מַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּטְּלָה הָאֵם (רחם) שֶׁלָּהּ, ושאלו את רבי טרפון, האם היא מותרת באכילה, או שהיא ‘טרפה׳, שאינה עתידה לחיות, ואסורה באכילה, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לַכְּלָבִים, שהורה שהיא טרפה, והאכילו אותה לכלבים. וּבָא אחר כך המַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים בבית המדרש, וְהִתִּירוּהָ באכילה. וכך אָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא: אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא של מצרים, עַד שֶׁהֵם חוֹתְכִין אֶת הָאֵם (רחם) שֶׁלָּהּ, ורק כך מתיר השלטון להוציא אותה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד. שהיו להם גזעים מובחרים של בהמות, שמחירם גבוה, ולא רצו שיתרבו במקומות אחרים. והואיל והפרות הללו חיות זמן רב לאחר מכן, הרי זה מוכיח, שאינן נעשות טרפה על ידי כריתת הרחם.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: “הָלְכָה חֲמוֹרְךָ, טַרְפוֹן!".

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן על עצמו: "הָלְכָה חֲמוֹרְךָ, טַרְפוֹן", כלומר, הפסדת את חמורך, שתצטרך למכור אותה כדי לשלם בעבור הפרה שהטרפת!

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי טַרְפוֹן, פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכָל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי טַרְפוֹן! פָּטוּר אַתָּה, שֶׁאַתָּה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין, קיבלת רשות לדון, וְכָל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם אם טעה.

הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת – אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מוּמְחֶה כְּאִילָא בְּיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת בִּבְהֵמָה דַּקָּה, וְשִׁשָּׁה בְּגַסָּה, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם.

הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ כדי לִהְיוֹת רוֹאֶה בְּכוֹרוֹת ולפסוק, אם יש בהם מום המתיר אותם לשחיטה – אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו (על פי הוראתו), שמא בגלל השכר התיר שלא כדין, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מוּמְחֶה כְּאִילָא שהיה בְּיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבָּעָה אִיסָּרוֹת (מטבעות נחושת, שמונה פרוטות כל אחד) בִּבדיקת בְהֵמָה דַּקָּה, וְשִׁשָּׁה איסרות בּבדיקת גַּסָּה, בכל מקרה, בֵּין אם נמצא הבכור תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם.

הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן – דִּינָיו בְּטֵלִים. לְהָעִיד – עֵדוּתָיו בְּטֵלִין.

דיין הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן – פסקי דִּינָיו בְּטֵלִים, וכן עד הנוטל שכר לְהָעִיד – עֵדוּתָיו בְּטֵלִין, שאין פוסקים דין על פי עדות זו.

לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ – מֵימָיו מֵי מְעָרָה, וְאֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה.

וכן הנוטל שכר לְהַזּוֹת ממי אפר פרה אדומה על טמא מת, וכן לְקַדֵּשׁ את המים בנתינת האפר לצורך ההזאה – מֵימָיו שהיזה נחשבים מֵי מְעָרָה סתם, וְאֶפְרוֹ שנתן על המים נחשב כסתם אֵפֶר מִקְלֶה (שרוף), שאינם מטהרים את הטמא.

אִם הָיָה כֹּהֵן, וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ – מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ. וְאִם הָיָה זָקֵן – מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר.

ומוסיפים: אף שאסור ליטול שכר בעבור מצוות אלו, אִם הָיָה הדיין או העד או המזה כֹּהֵן, וְטִמְּאָהוּ מִתְּרוּמָתוֹ, שהיה צריך ללכת לשם כך במקום שיש בו טומאה, וכך נמנע ממנו לאכול ולשתות תרומה ולסוך בשמן תרומה עד שייטהר – זה שהוצרך לו מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ מן החולין על חשבונו, שאין זה שכר אלא פיצוי על נזק. וְכן אִם הָיָה זָקֵן – האדם שנצרך לשירותיו מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר על חשבונו.

וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

ובכל מקרה נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל, שהרי ביטל ממלאכתו בעבורו, ואינו צריך להפסיד בשל כך.

הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים, וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין.

אדם הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, לשחוט אותם שלא כדין – אֵין לוֹקְחִין (קונים) מִמֶּנּוּ אפילו בְּשַׂר צְבָאִים, שמא הוא בשר בכור בהמה שנשחט באיסור. וְלֹא קונים ממנו עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין (מעובדים), שמא הם של בכור שנשחט באיסור. אבל עורות מעובדים מותר, שאין לחשוש, שהשקיע עמל רב בדבר שעלול להתגלות ויפסיד כל מה שהשקיע, והוא ממהר להיפטר ממנו.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שניכר שהם שֶׁל נְקֵבָה, שוודאי אינם של בכור. ואין הלכה כמותו.

וְאֵין לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלוּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וּבְגָדִים.

וְאֵין לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ צֶמֶר גולמי מְלוּבָּן (נקי) וְצוֹאִי (מלוכלך), אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צמר טָווּי לחוטים, וּבְגָדִים, שוודאי לא היה טורח כך בצמר אסור, ואלה ודאי נעשו מצמר מותר.

הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן, וַאֲפִילּוּ סֶרֶק.

אדם הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית (שמיטה), לזרוע בשמיטה ולסחור בפירותיה – אֵין לוֹקְחִין (קונים) מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן, וַאֲפִילּוּ סֶרֶק (פשתן סרוק) שהושקע בו מעט טורח, שמא הוא מגידולי שמיטה.

אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טָווּי וְאָרִיג.

אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פשתן טָווּי לחוטים, וְאָרִיג פשתן, שוודאי לא טרח כך בדבר אסור, שאם יתגלה יפסיד, וברור שעשה זאת מפשתן מותר.

הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשֵׁם חוּלִּין – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה, שהיא אסורה למי שאינו כהן, לְשֵׁם חוּלִּין, כאילו אינה תרומה – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ מַיִם אוֹ מֶלַח, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִיקַּת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת – אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: רק כָּל דבר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִיקַּת (שייכות) תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שיש בו דברים מן הצומח, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ. והלכה כמותו.

הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית – אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת. הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת – אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית.

אדם הֶחָשׁוּד שיעבור עַל דיני הַשְּׁבִיעִית (שמיטה), למכור פירות שביעית – אֵינוֹ חָשׁוּד שיעבור עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, למכור פירות שאינם מעושרים. וכן הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת – אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, שיש בכל אחד מאיסורים אלו חומרה שונה בעיניהם של אנשים, ויש שמזלזלים רק באחד מהם.

הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה – חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת.

אבל הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה, על שביעית או על מעשרות – חָשׁוּד גם עַל דיני הַטָּהֳרוֹת, שעלול למכור מאכלים טמאים כאילו הם טהורים, שאיסור זה נחשב קל יותר בעיני אנשים.

וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת, וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה.

וְלכן, יֵשׁ אדם שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטָּהֳרוֹת וְאֵינוֹ חָשׁוּד משום כך לֹא עַל זֶה (שביעית) וְלֹא עַל זֶה (מעשרות), שנתפסים כחמורים יותר.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר – לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

ומוסיפים, זֶה הַכְּלָל בעניינים אלו: כָּל אדם הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר – לֹא דָּנוֹ, פסול לדון בעניין זה, וְלֹא מְעִידוֹ, אינו נאמן להעיד בנוגע לכך.