הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי וְאֵין יָדוּעַ אִם בִּכְּרָה וְאִם לֹא בִּכְּרָה;

הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בְּהֵמָה מִן הַנָּכְרִי, וְאֵין יָדוּעַ אִם כבר בִּכְּרָה או אִם לֹא בִּכְּרָה, וילדה זכר אצל הישראל –

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עֵז בַּת שְׁנָתָהּ – וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אם הייתה העֵז בַּת שְׁנָתָהּ, בתוך שנתה הראשונה בשעת הלידה – הוולד וַדַּאי לַכֹּהֵן, שעז אינה יכולה ללדת פעמיים בשנתה הראשונה. ואם ילדה מִכָּאן וְאֵילָךְ, לאחר שנתה הראשונה – הרי זה סָפֵק בכור, שאולי זו היא כבר לידה שנייה. ויש לנהוג בו קדושה מספק, ואין צריך לתת אותו לכהן.

רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם – וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק.

ואם היא רָחֵל (כבשה), אם בַּת שְׁתַּיִם בשנתה השנייה – הוולד וַדַּאי לַכֹּהֵן, שאינה יכולה ללדת פעמיים לפני גיל שנתיים; אם ילדה אצלו מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק.

פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלשׁ – וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק.

פָּרָה וַחֲמוֹר, שילדו אצל הקונה בְּנוֹת שָׁלשׁ, בשנתן השלישית – וַדַּאי לַכֹּהֵן, בפרה – העגל עצמו, ובחמור – שה לפדיון החמור; אם ילדו אצלו מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפֵק, ויש לנהוג קדושה בעגל מספק, וכן להפריש שה לפדיון החמור, ואין צריך לתת לכהן.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִלּוּ בְּוָלָד בִּלְבַד בְּהֵמָה נִפְטֶרֶת – הָיָה כִּדְבָרֶיךָ. אֶלָּא אָמְרוּ: סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַּקָּה – טִנּוּף. וּבְגַסָּה – שִׁלְיָה. וּבְאִשָּׁה – שְׁפִיר וְשִׁלְיָה.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לרבי ישמעאל: אִילּוּ הייתה ההלכה, שבְּוָלָד בִּלְבַד הבְּהֵמָה נִפְטֶרֶת מן הבכורה – הָיָה כִּדְבָרֶיךָ. אֶלָּא שאָמְרוּ חכמים: סִימַן הַוָּלָד בִּבְהֵמָה דַּקָּה, עז ורחל, המלמד שהייתה מעוברת והפילה, והבא אחר כך אינו בכור – טִנּוּף, לכלוך שיוצא מן הרחם; וּבבהמה הגַּסָּה, פרה וחמור – כשיצאה שִׁלְיָה, וּבְאִשָּׁה – שְׁפִיר (עובר ראשוני) או שִׁלְיָה. וסימנים אלו יכולים להופיע גם לאחר היריון קצר, והיא יכולה להספיק ללדת אחר כך בגיל צעיר, כגון עז בשנתה הראשונה.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּכְּרָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה – הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן. אִם סָפֵק – יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.

אלא זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּדוּעַ, שֶׁכבר בִּכְּרָה קודם לכן – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. וְכֹל שידוע, שֶׁעדיין לֹא בִּכְּרָה ולא הפילה – הֲרֵי זֶה שנולד כעת שייך לַכֹּהֵן. ואִם סָפֵק אם כבר ילדה, והוא ספק בכור – יֵאָכֵל רק בְּמוּמוֹ, כשייפול בו מום, לַבְּעָלִים, ומחמת הספק אינו צריך לתת לכהן. והלכה כרבי עקיבא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם – הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וְנִפְטְרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שלא ביכרה עדיין, שֶׁשָּׁפְעָה (דיממה) והפילה חֲרָרַת (גוש) דָּם – הֲרֵי חררה זוֹ תִּקָּבֵר, מפני שיש שם שרידים של וולד, וְנִפְטְרָה בכך מִן הַבְּכוֹרָה, שהנולד אחר כך אינו 'פטר רחם'. והלכה כמותו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַנָּכְרִי – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל אַחֶרֶת הָיָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בְּהֵמָה מְנִיקָה מִן הַנָּכְרִי – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא הוולד שינק ממנה בְּנָהּ שֶׁל בהמה אַחֶרֶת הָיָה, והיא עצמה עדיין לא ילדה. אלא מניחים, שהניקה את בנה, והוולד שייוולד לה אינו בכור.

נִכְנַס לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת, וְאֶת שֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת מְנִיקוֹת – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ.

בדומה לכך, אם נִכְנַס ישראל לְתוֹךְ עֶדְרוֹ שלו, וְרָאָה אֶת הַמַּבְכִּירוֹת, שילדו זה עתה לראשונה, מְנִיקוֹת, וְאֶת שֶׁאֵינָן מַבְכִּירוֹת, שילדו כבר בעבר, מְנִיקוֹת – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ לינוק אֵצֶל זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא בְּנָהּ שֶׁל זוֹ בָּא לוֹ אֵצֶל זוֹ, כך שאין וודאות מי הבכורות. אלא מניחים שכל וולד יונק מאמו, וזה שיונק מן המבכירה הוא בכור ודאי, והיונק מזו שאינה מבכירה – בוודאי אינו בכור.

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשׁוּלָּם אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר – עוֹשֶׂה מָקוֹם בְּקוֹפִיץ מִכָּאן וּמִכָּאן, וְתוֹלֵשׁ הַשֵּׂעָר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן מְשׁוּלָּם אוֹמֵר: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, וצריך לפנות את מקום השחיטה משער כדי לשחוט כראוי, עוֹשֶׂה (מפנה) מָקוֹם בְּקוֹפִיץ (סכין קצבים), בשביל הקופיץ, מִכָּאן וּמִכָּאן, מצדי מקום השחיטה, וְתוֹלֵשׁ את הַשֵּׂעָר בידו, שאין זו גזיזה שאסרה התורה; וּבִלְבַד שֶׁלֹא יְזִיזֶנּוּ, את השער התלוש, מִמְּקוֹמוֹ, אלא יישאר מעורב עם שאר השער, כדי שלא ייראה כגוזז את הבכור.

וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר לִרְאוֹת מְקוֹם הַמּוּם.

וְכֵן יעשה הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַשֵּׂעָר של הבכור, כדי לִרְאוֹת את מְקוֹם הַמּוּם שיש בו, ולבדוק אם זהו מום הפוסל אותו להקרבה ומתיר אותו באכילה.

שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ –

שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר מעצמו, שאסור ליהנות ממנו, וְהִנִּיחוֹ האדם בַּחַלּוֹן (גומחה שבקיר) לשומרו שם, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וכעת מותר הצמר שעל גוף הבכור –

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר לכהן להשתמש כעת גם במה שנתלש בחיים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא בְּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא. אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת – בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא בְּמקרה זֶה שנשחט הבכור הִתִּיר עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל, ואסרו חכמים, שבזה כולם מתירים ליהנות מן הצמר, כשם שמותר כעת לגזוז. אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הבכור מאליו, ובמקרה זה הבכור והצמר שעליו אסורים – בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר את השער שנשר בחייו, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. והלכה כחכמים, ולפי שיטת רבי יהודה, שהם אוסרים את הצמר שנשר מן הבכור בחייו, גם לאחר שחיטה.

הַצֶּמֶר הַמְדוּבְלָל בַּבְּכוֹר; אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּיזָּה – מוּתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּיזָּה – אָסוּר.

ומוסיפים: ומה שחכמים אוסרים הוא צמר שנשר לגמרי מן הבכור בחייו. אבל הַצֶּמֶר הַמְדוּבְלָל בַּבְּכוֹר, שאינו מחובר לגופו, אבל לא נשר ממנו; אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה כחלק מִן הַגִּיזָּה, מן הצמר שעליו – מוּתָּר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּיזָּה – אָסוּר.