Bekhorot 2

חזור

בכורות

פרק ב

הַלּוֹקֵחַ עוּבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה –

ישראל הַלּוֹקֵחַ (הקונה) עוּבַּר פָּרָתוֹ שֶׁל נָכְרִי, שקונה ממנו את הבכור שברחם הפרה; וְכן יהודי הַמּוֹכֵר לוֹ, לגוי, את עובר פרתו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, שאסור למכור לגוי בהמה גסה; וכן הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, ישראל שנעשה שותף עם נכרי בפרה או בעובר; וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ פרה כדי לטפל בה בתמורה לחלוקת הוולדות ביניהם; וְהַנּוֹתֵן לוֹ, לנכרי, פרה בְּקַבָּלָה, שיטפל בה הנכרי, ויחלקו בוולדות –

פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיִשְׂרָאֵל״ – אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים.

בכל המקרים האלה, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" (במדבר ג,יג), ומדייקים: בישראל – אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים (נכרים), שאם הבכור או אמו שייכים לנכרי – אין בו קדושה.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם חַיָּיבִים. לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וְלֹא נִפְטְרוּ אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם שבהמתם ילדה בכור – חַיָּיבִים לנהוג בו בקדושה כישראל, שהם לֹא נִפְטְרוּ מִדין בְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וְלֹא נִפְטְרוּ אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן, בכור אדם, וּמִדין פֶּטֶר חֲמוֹר.

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ –

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, שהקדיש אותם כשהיה בהם מום שאינו מתרפא, והם פסולים להקרבה, וְנִפְדּוּ בכסף –

חַיָּיבִים בִּבְכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת,

דינם כבהמות חולין לכל דבר: חַיָּיבִים בִּבְכוֹרָה, שאם ילדה כעת הבהמה בכור – הוא קדוש, כמו בהמת חולין שילדה; וּבַמַּתָּנוֹת, זרוע, לחיים וקיבה שצריך לתת לכהן בכל שחיטה של בהמת חולין.

וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,

וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לגמרי גם לִיגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, שמותר כעת לגזוז את הצמר ולעבוד בבהמה; וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר, מותר להשתמש בוולד שנולד להן, ובחלב שלהן לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.

וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ,

וְאף לפני פדיונן, הַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ (מחוץ למקדש) פָּטוּר מעונש כרת שחייב השוחט קרבן בחוץ, שכן אלה אינן קרבן; וְאֵין הם עוֹשִׂים תְּמוּרָה, שאם המיר אותן בבהמת חולין, שאמר: “זו תמורת זו״ – אין בהמת החולין מתקדשת בכך, כמו שהיה אילו המיר בבהמת קרבן; וְאִם מֵתוּ ולא נפדו – יִפָּדוּ כעת, ויצאו לחולין, אף שבדרך כלל אין פודים קדשים שמתו.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.

ודינים אלו נאמרו בכל הקדשים, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר (מעשר בהמה), שקדושתם חלה מעצמה ללא יכולת האדם לבחור. ולכן, אף שהיה בהם מום מתחילה – חלה עליהם קדושת הגוף, ואינם יוצאים לחולין על ידי פדיון.

כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן,

כָּל הקדשים שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, שהוקדשו ללא מום, ואחר כך נפל בהם מום; אוֹ אפילו שקדם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּישָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן (לאחר שהוקדשו) נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – לא פקעה מהם הקדושה לגמרי, ולכן פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה, אם ילדה הבהמה בכור לאחר הפדיון, וּמִן הַמַּתָּנוֹת, שאין צורך לתת לכהן זרוע, לחיים וקיבה, כמו שנותנים מבהמת חולין, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, שגם לאחר הפדיון אסור לגזוז את הצמר לעבוד בהם, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר בהנאה אפילו לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.

וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִקָּבְרוּ.

וְלפני פדיונן הַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ (מחוץ למקדש) לפני הפדיון חַיָּיב כרת משום איסור ‘שחוטי חוץ׳, וְהם עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שאם המיר בהן בהמת חולין, שאמר: “זו תמורת זו״ – חלה קדושת הקרבן גם על בהמת החולין. וְאִם מֵתוּ קדשים אלו לפני שנפדו – אי אפשר לפדות אותם לאחר מותם, אלא יִקָּבְרוּ, כדין בעלי חיים שאסורים בהנאה.

הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִי; וְלָדוֹת – פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וְלָדוֹת – חַיָּיבִין.

ישראל הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל (=בהתחייבות מלאה) מִן הַנָּכְרִי שמקבל ממנו צאן כדי לטפל בהן, תוך כדי התחייבות לשלם לגוי סכום שנקבע מראש, אף אם ימותו, או יוזל מחירן, ואם לא יהיה לו מה לשלם, יגבה את הבהמות – לא רק הבהמות, אלא גם הוְלָדוֹת שלהן פְּטוּרִין מן הבכורה, אם ילדו בכור זכר; משום שאם לא יהיה לו מה לשלם, הנכרי רשאי לקחת את הוולדות, והרי כל בהמה שיש לנכרי זכות בה, אין קדושת בכור בוולד שילדה. ואולם וַלְדֵי הוְלָדוֹת – חַיָּיבִין בבכורה, מפני שהנכרי אינו יכול לגבות מהן.

הֶעֱמִיד וְלָדוֹת תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם; וַלְדֵי וְלָדוֹת – פְּטוּרִין, וּוַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת – חַיָּיבִין.

ואם הֶעֱמִיד היהודי את הוְלָדוֹת (הדור הראשון) תַּחַת אִמּוֹתֵיהֶם, שקבע עם הגוי, שאם ימותו הבהמות שמסר לו, יחול ההסכם על דור נוסף – אזי גם וַלְדֵי וְלָדוֹת פְּטוּרִין מן הבכורה, שהרי הגוי יכול לגבות את חובו מהם, ואולם וַלְדֵי וַלְדֵי וְלָדוֹת, הדור שלישי – חַיָּיבִין, שאין לנכרי זכות בהם, והם של ישראל לגמרי.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת – פְּטוּרִין, שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עַד עֲשָׂרָה דּוֹרוֹת פְּטוּרִין, מפני שֶׁאַחֲרָיוּתָן לַנָּכְרִי, שהוא יכול לגבות מכל צאצאי הדור הראשון של הצאן, וזכות הנכרי פוטרת. והלכה כתנא הראשון.

רָחֵל שֶׁיָּלְדָה כְּמִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.

רָחֵל (כבשה) שֶׁיָּלְדָה בכור הנראה כְּמִין עֵז, וְכן עֵז שֶׁיָּלְדָה כְּמִין רָחֵל – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.

וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין – חַיָּיב.

וְאולם אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין, מאפיינים, של מין אמו – חַיָּיב בבכורה.

רָחֵל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד –

רָחֵל (כבשה) שֶׁלֹּא בִּכְּרָה, שלא ילדה עדיין, וְיָלְדָה כעת שְׁנֵי זְכָרִים, וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד –

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. שֶׁנֶּאֱמַר: "הַזְּכָרִים לַה'". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִי אֶפְשָׁר, אֶלָּא אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם ניתנים לַכֹּהֵן, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'" (שמות יג,יב), ומשמע, שייתכנו שני בכורות יחד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִי אֶפְשָׁר ששניהם יצאו בבת אחת. אֶלָּא אֶחָד שייך לוֹ, לבעלים, וְאֶחָד לַכֹּהֵן. אלא שלא ידוע איזה מהם הוא הבכור, וכיצד מתחלקים? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר (בוחר) לוֹ אֶת הַיָּפֶה שבהם, והשני שייך לבעלים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִים (עושים שומה) בֵּינֵיהֶן, עושים הערכה של הטלאים, והכהן נוטל את הכחוש.

וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.

ולדעת הכול, הַשֵּׁנִי, הנשאר ביד הבעלים, הואיל והוא ספק בכור – אסור לשוחטו כשהוא תמים, שמא הוא שוחט בכור מחוץ למקדש. ולכן יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום), ואז מותר לו לשוחטו ולאכלו. וכשיישחט חַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, צריך לתת לכהן זרוע, לחיים וקיבה, ככל בהמת חולין. ורַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר אותו ממתנות.

מֵת אֶחָד מֵהֶן – רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ – עָלָיו הָרְאָיָה.

אם לפני שחלק עם הכהן את שני הוולדות, מֵת אֶחָד מֵהֶן – מה דינו של הנותר שהוא ספק בכור? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ בו הבעלים והכהן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא ממון מֵחֲבֵרוֹ – עָלָיו מוטלת חובת הָרְאָיָה, ולכן יישאר החי ביד הישראל שהוא המחזיק בו. והלכה כרבי עקיבא.

זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

אבל אם נולדו זָכָר וּנְקֵבָה, ואז ייתכן שאין כאן כלל בכור – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם לדעת כולם.

שְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן.

שְׁתֵּי רְחֵלוֹת (כבשות) של ישראל אחד שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ, שלא ילדו מעולם, וְיָלְדוּ כעת יחד שְׁנֵי זְכָרִים, אחד לכל אחת, והתערבו – נוֹתֵן את שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן, מפני שכל אחד הוא בכור לאמו.

זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר לַכֹּהֵן.

ואם ילדו זָכָר וּנְקֵבָה – הַזָּכָר לַכֹּהֵן, שהרי הוא ודאי בכור.

שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.

אם ילדו יחד שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – אֶחָד הזכרים שייך לוֹ, לבעלים, וְאֶחָד לַכֹּהֵן, שהרי אחת ודאי ילדה זכר תחילה, ואחת – ייתכן שילדה נקבה תחילה, והזכר אינו בכור.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר (בוחר) לוֹ אֶת הַיָּפֶה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִים (עושים שומא) בֵּינֵיהֶן, והישראל נוטל את השמן יותר, והכהן את הכחוש. והלכה כמותו.

וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת.

וְהַשֵּׁנִי, שנשאר ביד הבעלים – אסור לשוחטו מחוץ למקדש, שמא הוא בכור תמים, אלא יִרְעֶה במרעה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום), ואז מותר לשחטו ולאכלו. וְחַיָּיב אז בַּמַּתָּנוֹת, צריך לתת לכהן זרוע, לחיים וקיבה, שחלקים אלה ודאי שייכים לכהן, אפילו אם הוא חולין.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר אותו מהמתנות.

אם לפני שחלק עם הכהן את שני הזכרים, מֵת אֶחָד מֵהֶן – מה דינו של הנותר שהוא ספק בכור? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ בו הבעלים והכהן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא ממון מֵחֲבֵרוֹ – עָלָיו מוטלת חובת הָרְאָיָה, ולכן יישאר החי ביד הישראל, שהוא מחזיק בו. והלכה כרבי עקיבא.

שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

אם ילדו שתי הרחלות שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין מגיע כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם לדעת כולם, שהרי ייתכן, ששתיהן ילדו נקבות תחילה.

אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן.

אם היו לאדם שתי רחלות, אַחַת מהן כבר בִּכְּרָה, וְאַחַת שֶׁעדיין לֹא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ כעת יחד שְׁנֵי זְכָרִים, והתערבו – אֶחָד מהם שייך לוֹ, לבעלים, וְאֶחָד לַכֹּהֵן, שיש כאן בוודאי בכור אחד, אלא שאין יודעים איזהו.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר (בוחר) לוֹ אֶת הַיָּפֶה שבהם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, שהישראל נוטל את השמן יותר, והכהן את הכחוש. והלכה כמותו.

וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת.

וְהַשֵּׁנִי שנשאר ביד הבעלים, אסור לשוחטו מחוץ למקדש, שמא הוא בכור תמים, אלא יִרְעֶה במרעה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב (שייפול בו מום), ואז מותר לשוחטו. וְחַיָּיב אז בַּמַּתָּנוֹת, צריך לתת לכהן זרוע, לחיים וקיבה, שצריך לתת לכהן מכל בהמת חולין.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב.

רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר אותו מהמתנות. שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל ספק בכור הנמצא ביד הבעלים, שֶׁחֲלִיפָיו נמצא בְּיַד כֹּהֵן, שהכהן קיבל אחד מהם מתוך הספק שהיה על שניהם – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. ואילו רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב במתנות, והיא דעת התנא הראשון.

ואם לפני שחלק עם הכהן את שני הזכרים, מֵת אֶחָד מֵהֶן – מה דינו של הנותר שהוא ספק בכור? רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחֲלוֹקוּ בו הבעלים והכהן מחמת הספק. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא ממון מֵחֲבֵרוֹ – עָלָיו מוטלת חובת הָרְאָיָה, ולכן יישאר החי ביד הישראל, שהוא מחזיק בו. והלכה כרבי עקיבא.

זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

אם ילדו שתי הרחלות זָכָר וּנְקֵבָה – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, מספק, שמא זו שכבר ביכרה ילדה את הזכר, וזו שלא ביכרה ילדה את הנקבה, ואין כאן כלל בכור.

יוֹצֵא דּוֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו;

בכור יוֹצֵא דּוֹפֶן, שלא נולד בלידה רגילה, אלא חתכו את דופן רחם אמו והוציאוהו, וְהוולד הַבָּא אַחֲרָיו שנולד לאחר זמן בלידה רגילה – נחלקו חכמים בדינם.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: כל אחד מהם הוא ספק בכור, ולפיכך שְׁנֵיהֶם אסורים באכילה אלא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ (שייפול בהם מום), וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן כבכור בעל מום לַבְּעָלִים, ואינו צריך לתת אותם לכהן, שמספק אינו יכול להוציא ממון מבעליו.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן – מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם, וְהַשֵּׁנִי – מִשּׁוּם שֶׁקִּדְּמוֹ אַחֵר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר בוודאות, הָרִאשׁוֹן – מִשּׁוּם שֶׁאֵינוֹ 'פֶּטֶר רֶחֶם', שלא פָּטַר (פתח) את הרחם תחילה, שהרי לא יצא מן הפתח, וְהַשֵּׁנִי – מִשּׁוּם שֶׁקִּדְּמוֹ אַחֵר, שאינו הראשון שנולד לאמו. והלכה כמותו.