חזור
בכורות
פרק אהַלּוֹקֵחַ עוּבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְהַמּוֹכֵר לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה –
יהודי הַלּוֹקֵחַ (הקונה) עוּבַּר חֲמוֹרוֹ שֶׁל נָכְרִי, בעודו ברחם האתון; וְכן ישראל הַמּוֹכֵר לוֹ, לנכרי, עובר אתונו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, שאסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי; וְכן הַמִּשְׁתַּתֵּף לוֹ, יהודי הנעשה שותף עם גוי באתון או בעובר; וְהַמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אתון כדי לטפל בה, בתמורה לחלוקת הוולדות ביניהם; וְהַנּוֹתֵן לוֹ, לנכרי, אתון בְּקַבָּלָה, שיטפל בה הנכרי, ויתחלקו בוולדותיה –
פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּיִשְׂרָאֵל״ – אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים.
בכל המקרים הללו, פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שאינו צריך לפדות את הבכור כשנולד, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" (במדבר ג,יג), ומדייקים: בישראל – אֲבָל לֹא בַּאֲחֵרִים (נכרים), שאם הבכור או אמו שייכים לגוי – אין בו קדושה.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין, מִקַּל וָחוֹמֶר: אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר – דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ שֶׁל עַצְמָן.
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מן הצורך לפדות פטר חמור שנולד להם, ודבר זה נלמד מִקַּל וָחוֹמֶר: אִם פָּטְרוּ הלוויים את בכורותיהם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שנעשו קדושים לה׳ תחת בכורות ישראל ופטרו אותם מן הצורך בפדיון, שנאמר: “קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם״ (במדבר ג,מה), דִּין (קל וחומר) הוּא, שֶׁיִּפְטְרוּ לדורות את הבכורות שֶׁל עַצְמָן מן הצורך בפדיון.
פָּרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּטֶר חֲמוֹר״ “פֶּטֶר חֲמוֹר״, שְׁנֵי פְעָמִים – עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר, וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.
פָּרָה שֶׁיָּלְדָה בכור שנראה כְּמִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר (אתון) שֶׁיָּלְדָה בכור כְּמִין סוּס – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות יג,יג), ושוב: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שם לד,כ), שְׁנֵי פְעָמִים, כדי להדגיש וללמד שאינו קדוש, עַד שֶׁיְּהֵא גם הַיּוֹלֵד (היולדת) ממין חֲמוֹר, וְגם הַנּוֹלָד חֲמוֹר.
וּמַה הֵם בַּאֲכִילָה?
וּמַה הֵם, מה דין ולדות כאלה, בַּאֲכִילָה?
בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה – אָסוּר בַּאֲכִילָה. שֶׁהַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא – טָמֵא. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר – טָהוֹר.
בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה ולד שנראה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה, כגון פרה שילדה כמין חמור – מוּתָּר הוולד בַּאֲכִילָה, וּבהמה טְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה, כגון חמור שילדה כמין פרה – אָסוּר בַּאֲכִילָה, שהכלל הוא: שֶׁמאכל הַיּוֹצֵא מֵהַטָּמֵא – טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר – טָהוֹר.
דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר – מוּתָּר בַּאֲכִילָה. וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא – אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִּדּוּלָיו.
ומעירים: למרות הכלל האמור, דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, ונמצא דג טהור בתוכו – מוּתָּר הטהור בַּאֲכִילָה. וְדג טָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא – הדג הטמא אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִּדּוּלָיו, שהדג הבלוע לא גדל מכוח הבולע.
חֲמוֹר שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.
חֲמוֹר (אתון) שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה, שעדיין לא ילדה, וְיָלְדָה כעת שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן הבעלים טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן לפדיון פטר חמור, שהרי אחד מהם הוא בוודאי בכור.
זָכָר וּנְקֵבָה – מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.
ואם ילדה זָכָר וּנְקֵבָה, ולא ידוע מי יצא ראשון – מַפְרִישׁ (מייחד) טָלֶה אֶחָד לפדיון, שמא הזכר נולד ראשון, והוא צריך פדיון, ואולם לוקח את הטלה לְעַצְמוֹ, ואין הכהנים יכולים להוציא את הטלה מידו, שמא הנקבה נולדה ראשונה.
שְׁתֵּי חֲמוֹרִים שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן.
שְׁתֵּי חֲמוֹרִים (אתונות) של אדם אחד, שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ עדיין וְיָלְדוּ כעת שתיהן יחד שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָיִים לַכֹּהֵן, שהרי שני החמורים הם בכורות ודאיים.
זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה – נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.
אם ילדו זָכָר וּנְקֵבָה, שוודאי הזכר בכור, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, ולא ידוע, האם ילדו שתיהן זכר תחילה, או רק אחת מהן, ונמצא, שאחד מן הזכרים הוא בכור, ואחד ספק – נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.
שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
אולם אם ילדו שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת – אֵין מגיע כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שייתכן, ששתיהן ילדו נקבות בתחילה.
אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן.
מי שיש לו שתי אתונות, אַחַת שכבר בִּיכְּרָה, וְאַחַת שֶׁעדיין לֹא בִּיכְּרָה, וְיָלְדוּ כעת שתיהן יחד שְׁנֵי זְכָרִים – נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן, שוודאי יש כאן בכור אחד.
זָכָר וּנְקֵבָה – מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.
אולם אם ילדו זָכָר וּנְקֵבָה, ולא ידוע, מה ילדה כל אחת מהן – מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד, שמא הזכר נולד לזו שלא ביכרה, והוא צריך פדיון, ואולם לוקח את הטלה לְעַצְמוֹ, ואין הכהנים יכולים להוציא את הטלה מידו, שמא זו שלא ביכרה ילדה נקבה.
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה"; מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם.
מה שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (שמות לד,כ), שה זה יכול להיות בין מִן הַכְּבָשִׂים וּבין מִן הָעִזִּים, בין זָכָר וּבין נְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם.
וּפוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר. וְאִם מֵת – נֶהֱנִים בּוֹ.
וּפוֹדֶה בּוֹ בשה אחד פְּעָמִים הַרְבֵּה, כגון במקרים של ספק, שהשה נשאר ברשותו, שאין בו קדושה, ולכן, ניתן לפדות בו שוב פטור חמור אחר. וכן שה כזה נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר, כלומר להיות חלק מן העדר שמפריש ממנו מעשר בהמה, ואינו פטור מכך (ראו להלן פ״ט מ״ז). וְאִם מֵת – נֶהֱנִים בּוֹ, מותר הבעלים ליהנות ממנו.
אֵין פּוֹדִים לֹא בָּעֵגֶל, וְלֹא בַּחַיָּה,
אֵין פּוֹדִים פטר חמור לֹא בָּעֵגֶל של פרה, וְלֹא בַּחַיָּה, שמינים אלה אינם נקראים ‘שה׳.
וְלֹא בַּשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַּטְּרֵיפָה, וְלֹא בַּכִּלְאַיִם, וְלֹא בַּכּוֹי.
ופודים דווקא בשה חי, וְלֹא בַּשְּׁחוּטָה, וְלֹא בַּטְּרֵיפָה, שיש לה מכה או מחלה, והיא עתידה למות כתוצאה מכך. וְלֹא בַּכִּלְאַיִם, שה שנולד מהכלאה של כבש ועז, וְלֹא בַּכּוֹי, בעל חיים שהוא ספק בהמה ספק חיה.
רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר בַּכִּלְאַיִם – מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה, וְאָסַר בַּכּוֹי – מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
רַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר לפדות בַּכִּלְאַיִם – מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֶׂה גם מצד אביו וגם מצד אמו, וְאָסַר לפדות בַּכּוֹי – מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק אם הוא שה. והלכה כתנא הראשון.
נְתָנוֹ לְכֹהֵן – אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַּחְתָּיו.
אם נְתָנוֹ, את פטר החמור, לְכֹהֵן, במקום לפדותו בשה – אֵין הַכֹּהֵן רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ ברשותו, עַד שֶׁיַּפְרִישׁ שֶׂה תַּחְתָּיו לפדיון, ושניהם שלו.
הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וּמֵת –
הַמַּפְרִישׁ שה לפִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר, וּמֵת השה לפני שנתן אותו לכהן –
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּיבִין הבעלים בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שצריך לתת לכהן שה אחר; כְּדין חָמֵש סְלָעִים שֶׁל פדיון הבֵּן, שכל זמן שלא הגיעו לידי הכהן, אין הבן פדוי (להלן פ"ח מ"ח).
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ, החמור פדוי משעה שהופרש השה, ואין צורך לתת שה אחר לכהן; כְּדין כסף של פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שצריך לעלות ולקנות בו דברי מאכל בירושלים. שאם אבד, אינו צריך לקחת כסף אחר ולעלות אתו לירושלים.
הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת – שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
וכך הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק בפני חכמי יבנה, עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת השה – שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, שאין הבעלים חייב לתת שה אחר, כדברי חכמים.
מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר –
אם הפריש שה, ולפני שנתן אותו לכהן, מֵת פֶּטֶר החֲמוֹר –
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר, וּמוּתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כל עוד לא הגיע השה ליד הכהן, אין החמור פדוי, ואסור ליהנות ממנו, ולפיכך, יִקָּבֵר, וּמוּתָּר הבעלים בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל הטָלֶה שהפריש, שהרי לא נפדה בו החמור.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְהַטָּלֶה לַכֹּהֵן.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ החמור לְהִקָּבֵר, שנפדה כבר בהפרשת השה, וְהַטָּלֶה יינתן כעת לַכֹּהֵן. והלכה כחכמים.
לֹא רָצָה לִפְדּוֹתוֹ – עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ מֵאַחֲרָיו וְקוֹבְרוֹ.
אם לֹא רָצָה הבעלים לִפְדּוֹתוֹ, את פטר החמור – עוֹרְפוֹ בְּקוֹפִיץ (סכין עבה של קצבים) מֵאַחֲרָיו, חותכו מצד העורף, וְקוֹבְרוֹ, שהוא אסור בהנאה.
מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ".
ואף שיש שתי אפשרויות, מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת (עדיפה) לְמִצְוַת עֲרִיפָה, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְאִם לֹא תִפְדֶּה – וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג,יג).
מִצְוַת יְעִידָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ".
מִצְוַת יְעִידָה באמה עברייה, שעל האדון לקחת אותה לאישה לו או לבנו – קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת פְּדִיָּה, לפדות ולשחרר אותה, שֶׁכך נֶאֱמַר: "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ" (שמות כא,ח).
מִצְוַת יִבּוּם קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה;
וכן מִצְוַת יִבּוּם, לשאת את אשת אחיו שמת ללא ילדים (דברים כה,ה–ו), קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת חֲלִיצָה, שהאישה חולצת את נעלו של האח, והיא משוחררת ממנו ויכולה להינשא לכל אדם, וזוהי אפשרות שבדיעבד, רק אם הוא מסרב לקיים מצוות ייבום.
בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין לְשֵׁם מִצְוָה. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם מִצְוָה, אָמְרוּ: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם.
ומסייגים: דבר זה היה בָּרִאשׁוֹנָה, בעבר, שֶׁהָיוּ מִתְכַּוְּנִין האנשים לייבם לְשֵׁם מִצְוָה, כדי להקים שם לאח המת. וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין מִתְכַּוְּנִים לְשֵׁם מִצְוָה, אלא רוצים באישה לטובת עצמם – אָמְרוּ חכמים: מִצְוַת חֲלִיצָה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת יִבּוּם, שמוטב לחלוץ ולהתיר אותה מאשר לייבם.
מִצְוַת גְּאוּלָּה בָּאָדוֹן, הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא יִגָּאֵל וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ".
בדומה לכך, מִצְוַת גְּאוּלָּה, לפדות מההקדש חפץ שהוקדש – מתקיימת בָּאָדוֹן (הבעלים) שהקדיש, והוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם המבקש לקנות את החפץ מההקדש, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ... וְאִם לֹא יִגָּאֵל (על ידי הבעלים) – וְנִמְכַּר (לכל אדם) בְּעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז,כז), הרי שהגאולה על ידי האדון עדיפה על מכירה לאחרים.