Arachin 9

חזור

ערכים

פרק ט

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ".

הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, בזמן שהיובל נוהג, אֵינוֹ מוּתָּר לִגְאוֹל את השדה מהקונה בתוך פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים מהמכירה, שֶׁכך נֶאֱמַר במכירת שדה בשעת היובל: "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה,טו), ומיעוט שָׁנִים הוא שתיים, שמכירת שדה תקפה לשנתיים לפחות.

הָיְתָה שְׁנַת שִׁדָּפוֹן וִירָקוֹן, אוֹ שְׁבִיעִית – אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן. נָרָהּ אוֹ הוֹבִירָהּ – עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן.

אם הָיְתָה אחת מהשנים האלו שְׁנַת שִׁדָּפוֹן או יֵרָקוֹן, והשדה לא הפיקה תבואה, אוֹ שנת שְׁבִיעִית (שמיטה) שאסור לגדל תבואה – אֵינָהּ עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן של שתי 'שני תבואות', ותישאר שנה נוספת ביד הקונה. ואולם אם הקונה נָרָהּ, עשה אותה ניר (שדה חרושה) ולא זרע אותה, אוֹ הוֹבִירָהּ, עשאה שדה בור, שלא עבד בה כלל – שנה כזו עוֹלָה לוֹ מִן הַמִּנְיָן, משום שהייתה ראויה לתבואה, והקונה לא ניצל את זכותו.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אם מְכָרָהּ לוֹ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה (באמצע השנה), וְהִיא מְלֵאָה פֵּירוֹת (תבואה), ואכל הקונה את התבואה הזו, וחזר וגידל בה תבואה במשך השנתיים הבאות – הֲרֵי קונה זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה שָׁלשׁ תְּבוּאוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים, שהוא רשאי לקצור את התבואה השלישית לפני שהמוכר יגאל את השדה.

מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ".

אם מְכָרָהּ, את שדה אחוזתו, לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה (מאה דינרים), וּמָכַר הקונה הָרִאשׁוֹן לאדם שֵׁנִי בְּמָאתַיִם, כאשר בא הבעלים לגואלה מיד השני – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב את התשלום אֶלָּא לפי המחיר שקבע עִם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ" (ויקרא כה,כז).

מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "לָאִישׁ" – לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ.

ואולם, אם מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם, וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה – אֵינוֹ מְחַשֵּׁב את התשלום אֶלָּא עִם הקונה הָאַחֲרוֹן, לפי מה ששילם בעבור השדה, מפני שבמקרה זה אנו דורשים את מה שֶׁנֶּאֱמַר שם: "וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ", שהכוונה היא לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָה כעת.

לֹא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרָע וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה, לֹא יִלְוֶה וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים.

לֹא יִמְכּוֹר אדם שדה אחוזתו בְּמקום רָחוֹק וכדי שיִגְאוֹל בכסף שקיבל שדה שמכר בְּמקום קָרוֹב, וכן לא ימכור בְּשדה רָע שלו וְיִגְאוֹל בְּיָפֶה, וְלֹא יִלְוֶה כסף וְיִגְאַל, וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים, כלומר חצי השדה כעת, וחציה בפעם אחרת.

וּבַהֶקְדֵּשׁ – מוּתָּר בְּכוּלָּן.

וּבפודה שדהו מן ההֶקְדֵּשׁ – מוּתָּר בְּכוּלָּן, למכור קרקע אחת או ללוות לצורך כך, וכן יכול לגאול לחצאין.

זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ.

זֶה חוֹמֶר (חומרה) שיש בּגואל שדה מהֶדְיוֹט מִבַּגואל שדה מההֶקְדֵּשׁ.

הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה – הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה (ערים מוקפות בחומה) ורוצה לגאול אותו בחזרה – הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל מִיָּד, בעל כורחו של הקונה, וְגוֹאֵל כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מיום המכירה, ולאחר מכן אינו יכול לגאול עוד לעולם.

הֲרֵי זֶה כְּמִין רִיבִּית וְאֵינָהּ רִיבִּית.

והֲרֵי זֶה כְּמִין רִיבִּית, שכספו של הקונה היה אצל המוכר לזמן מה והושב לו במלואו, כמו הלוואה, ובתמורה הוא גר בינתיים בבית בלי לשלם שכירות, וְאולם אֵינָהּ רִיבִּית שאסרה התורה, מפני שהדבר נעשה בדרך מכירה ולא כהלוואה.

מֵת הַמּוֹכֵר – יִגְאַל בְּנוֹ. מֵת הַלּוֹקֵחַ – יִגְאַל מִיַּד בְּנוֹ.

אם מֵת הַמּוֹכֵר בתוך שנים עשר חודש – יִגְאַל בְּנוֹ, וכן אם מֵת הַלּוֹקֵחַ (הקונה) – יִגְאַל המוכר מִיַּד בְּנוֹ של הלוקח.

אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה".

אֵינוֹ מוֹנֶה לוֹ שָׁנָה עד תום זמן האפשרות לגאול את הבית, אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁמָּכַר לוֹ, הבעלים לקונה הראשון, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה" (ויקרא כה,ל), "לו" – לבעלים.

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר "תְּמִימָה" – לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר.

וּכְשֶׁהוּא (הפסוק) אוֹמֵר: "שָׁנָה תְמִימָה", כלומר שלמה, מובן מכך, שיש לְהָבִיא (להוסיף) את חֹדֶשׁ הָעִיבּוּר, שאם מכר בשנה מעוברת יכול לגאול במשך שלושה עשר חודש.

רַבִּי אוֹמֵר: יִתֵּן לוֹ שָׁנָה וְעִיבּוּרָהּ.

רַבִּי אוֹמֵר: מה שנאמר: "תמימה", כוונתו שגם בשנה פשוטה (שאינה מעוברת) יִתֵּן לוֹ זמן שָׁנָה וְעִיבּוּרָהּ, אחד עשר הימים, ששנת חמה יתרה על שנת הלבנה, ובסך הכול שלוש מאות שישים וחמישה ימים מזמן המכירה. ואין הלכה כמותו.

הִגִּיעַ יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא נִגְאַל – הָיָה חָלוּט לוֹ;

אם הִגִּיעַ יוֹם שמלאו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מיום המכירה, וְלֹא נִגְאַל הבית – הָיָה חָלוּט (שייך לתמיד) לוֹ, לקונה, ואינו חוזר למוכר גם ביובל.

אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד שֶׁנִּיתַּן לוֹ מַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַצְּמִיתוּת".

ומעירים: אֶחָד הַלּוֹקֵחַ (הקונה) בית בעיר חומה, וְאֶחָד שֶׁנִּיתַּן לוֹ הבית במַתָּנָה שווים בדין זה, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתוּת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו" (ויקרא כה,ל), ולמדו חכמים מלשון הרבים של מילה זו, שמדובר גם במתנה.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה נִטְמָן יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שֶׁיְּהֵא חָלוּט לוֹ. הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס; אֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה, יָבוֹא וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו.

בָּרִאשׁוֹנָה (בתקופה קדומה) הָיָה הקונה נִטְמָן (מסתתר) ביוֹם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כדי שֶׁיְּהֵא הבית חָלוּט לוֹ, שלא ימצא אותו המוכר לתת לו את הכסף. הִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁיְּהֵא המוכר חוֹלֵשׁ (מטיל) אֶת מְעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה שהייתה במקדש, וִיהֵא שׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס לבית בעל כורחו של הקונה, ואֵימָתַי שֶׁיִּרְצֶה הַלָּה (הקונה) יָבוֹא ללשכה וְיִטּוֹל אֶת מְעוֹתָיו.

כָּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת.

כָּל בית שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – הֲרֵי הוּא כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה לדיני גאולתו, חוּץ מִן הַשָּׂדוֹת שבתוך העיר, שדינם ככל שדה (לעיל משנה א).

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשָּׂדוֹת.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשָּׂדוֹת שבתוך החומה דינם כבית עיר חומה. ואין הלכה כמותו.

בַּיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוֹתֶל הַחִיצוֹן הִיא חוֹמָתוֹ.

בַּיִת הַבָּנוּי בּעובי החוֹמָה עצמה – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נחשב כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, שהרי אין חומת עיר שמקיפה את הבית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוֹתֶל הַחִיצוֹן של הבית הִיא גם חוֹמָתוֹ. והלכה כרבי יהודה.

עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, וְשֶׁאֵינָהּ מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ, שהבתים החיצוניים צמודים זה לזה, וגגותיהם הם ראש חומה, וְכן עיר שֶׁאֵינָהּ מוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אלא מתקופה מאוחרת יותר – אֵינָהּ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה: שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים מוּקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן; כְּגוֹן קַצְרָה הַיְּשָׁנָה שֶׁל צִיפּוֹרִים, וְחַקְרָה שֶׁל גוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְּשָׁנָה, וְגַמְלָא, וּגְדוֹד, וְחָדִיד, וְאוֹנוֹ, וִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

וְאֵלּוּ הֵן ערים שיש בהן דין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה: עיר שיש בה לפחות שָׁלשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים בכל חצר. ודווקא ערים מוּקָּפוֹת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, כְּגוֹן קַצְרָה (המצודה) הַיְּשָׁנָה שֶׁל צִיפּוֹרִים (ציפורי), וְחַקְרָה (מצודה) שֶׁל גּוּשׁ חָלָב, וְיוֹדְפַת הַיְּשָׁנָה, וְגַמְלָא וּגְדוֹד שבעבר הירדן, וְחָדִיד וְאוֹנוֹ שבשפלה, וִירוּשָׁלַיִם, וְכֵן ערים נוספות כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

בָּתֵּי הַחֲצֵרִים – נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה שֶׁבְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת; נִגְאָלִין מִיָּד, וְנִגְאָלִין כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – כַּבָּתִּים, וְיוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל וּבְגֵרְעוֹן כֶּסֶף – כַּשָּׂדוֹת.

בָּתֵּי הַחֲצֵרִים שנמכרו על ידי בעליהם, נוֹתְנִים לָהֶם כֹּחַ הַיָּפֶה (היתרון) שֶׁיש בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, וְכֹחַ הַיָּפֶה שֶׁבַּשָּׂדוֹת: הם נִגְאָלִין מִיָּד בעל כורחו של הקונה, וְנִגְאָלִין במשך כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כּדין בָּתִּים בערי חומה, ולא כשדות שנגאלים רק לאחר שנתיים. ומצד שני, בתי החצרים יוֹצְאִים בַּיּוֹבֵל מיד הקונה, וכן לפני היובל הם נגאלים בְּגֵרְעוֹן כֶּסֶף, שהמוכר מחזיר את דמי המכירה בקיזוז הסכום היחסי על השנים שחלפו, כדין השָּׂדוֹת.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים: שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּבָתֵּי חֲצֵרִים.

וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי חֲצֵרִים: כל עיר שיש בה רק שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָתִּים בכל חצר, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקָּפִין חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן – הֲרֵי אֵלּוּ כְּבָתֵּי חֲצֵרִים ולא כערי חומה.

יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה, וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה; שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם" – עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וּבְעָרֵי הַלְּוִיִם, דִּבְרֵי רַבִּי.

יִשְׂרָאֵל (שאינו כהן או לוי) שֶׁיָּרַשׁ בית מאֲבִי אִמּוֹ הלֵוִי באחת מערי הלוויים, ומכר אותו – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה של בתי ערי הלוויים, שנגאלים לעולם וגם חוזרים ביובל כשדה אחוזה, אלא כבתי ערי חומה של ישראל, שגואל רק בתוך שנה ואינו יוצא ביובל (לעיל משנה ג). וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל וקיבל בית בעיר שאינה מערי הלוויים ומכר – אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה של ערי הלוויים, אלא כדין בית עיר חומה של ישראל. שֶׁכך נֶאֱמַר: "וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם... כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כה,לב–לג), לומר שהדין המיוחד להם אינו חל, עַד שֶׁיְּהֵא המוכר לֵוִי, והבית בְעָרֵי הַלְּוִיִּם, אלו דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם, אבל אין צריך שיהיה של לוי. והלכה כחכמים.

אֵין עוֹשִׂים שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ.

אֵין עוֹשִׂים שָׂדֶה (שטח חקלאי) למִגְרָשׁ (שטח מחיה פנוי), וְלֹא הופכים מִגְרָשׁ לשָׂדֶה; וְכן לֹא עושים ממִגְרָשׁ עִיר, לא בונים בו בתים, וְלֹא עושים מעִיר מִגְרָשׁ המשמש את העיר.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם. אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל – עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: בַּמֶּה הדְּבָרִים הללו אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְּוִיִּם, שיש לשמור בהם על ייעודו של כל חלק בהם. אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין שָׂדֶה חקלאי למִגְרָשׁ, שמשמש את אנשי העיר, וְאולם לֹא הופכים מִגְרָשׁ לשָׂדֶה. וכן עושים ממִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא מהעִיר מִגְרָשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל לצמצם את היישוב. ואין הלכה כרבי אליעזר.

הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם מוֹכְרִים לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם".

הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּם מוֹכְרִים את שדותיהם ובתיהם לְעוֹלָם בכל זמן, וְגוֹאֲלִים אותם לְעוֹלָם ללא הגבלת זמן, שֶׁכך נֶאֱמַר: "וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם" (ויקרא שם), וגם הכהנים כלולים בכך, שהם בני שבט לוי.