Arachin 8

חזור

ערכים

פרק ח

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ: "פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן"; שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חוֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חוֹמֶשׁ.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, שאין סכום קבוע מראש לפדיון, אוֹמְרִים לוֹ למקדיש: "פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן", עליך להציע מחיר תחילה, וזאת משום שֶׁהַבְּעָלִים שפודים נוֹתְנִים חוֹמֶשׁ (חמישית) תוספת על ערך הפדיון, וְכָל אָדָם אחר שפודה אֵינוֹ נוֹתֵן תוספת חוֹמֶשׁ.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ: "פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן". אָמַר: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּאִיסָּר".

ומסופר, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, שהייתה גורמת לו הפסדים. אָמְרוּ לוֹ: "פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן". אָמַר: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּאִיסָּר (מטבע קטן בשווי שמונה פרוטות)".

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא "בְּכַבֵּיצָה"; שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי על סיפור המעשה: לֹא אָמַר זֶה כך, אֶלָּא אמר: "הרי היא שלי בְּכַבֵּיצָה", שֶׁכן הַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בין בְּכֶסֶף וּבין בְדבר השָׁוֶה כֶּסֶף.

אָמַר לוֹ: "הִגִּיעַתְךָ". נִמְצָא מַפְסִיד אִיסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו.

וחוזרים לעיקר המעשה: אָמַר לוֹ הגזבר למקדיש: "הִגִּיעַתְךָ", זכית בשדה. נִמְצָא, שהוא מַפְסִיד את האִיסָּר שנתן להקדש, וְשָׂדֵהוּ מונחת שוב לְפָנָיו.

אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים", וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשִׁים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים;

אם אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים" (סלע = מטבע בשווי ארבעה דינרים), וְאֶחָד אוֹמֵר בְּעֶשְׂרִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁלשִׁים, וְאֶחָד אוֹמֵר בְּאַרְבָּעִים, וְאֶחָד אוֹמֵר בַּחֲמִשִּׁים;

חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים – מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

אם חָזַר בּוֹ בעל ההצעה שֶׁל חֲמִשִּׁים, וכעת היא עומדת לפדייה על ידי המציע ארבעים – מְמַשְׁכְּנִין (גובים) מִנְּכָסָיו של זה שחזר בו, עַד שישלם סכום של עֶשֶׂר סלעים, כדי שלא יפסיד ההקדש מכך שחזר בו.

חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים – מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

אם לאחר מכן חָזַר בּוֹ גם שֶׁל אַרְבָּעִים – מְמַשְׁכְּנִין גם מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, ופונים למציע שלושים.

חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלשִׁים – מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ גם שֶׁל שְׁלשִׁים – מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים – מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים – מְמַשְׁכְּנִים מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר – מוֹכְרִים אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ וְנִפְרָעִים מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר.

חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר – מוֹכְרִים אוֹתָה (את השדה) בְּשָׁוְיָהּ, וְאם הוא פחות מעשרה סלעים, נִפְרָעִים מִבעל ההצעה שֶׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר (ההפרש).

הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים – הַבְּעָלִים קוֹדְמִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ.

אם הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְגם כָל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים – הַבְּעָלִים קוֹדְמִים, וכופים אותם לפדות, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ, וההקדש מרוויח מכך.

אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת" – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֵׁש.

אמר הבעלים: "הרי היא שלי בעשרים סלעים", ואָמַר אֶחָד, אדם אחר: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת סלעים" – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים על כורחם עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ בפדיון השדה; עשרים שהציעו הם, ועוד חמש לתשלום החומש (כלומר, רבע, חמישית של הסכום הכולל שהוא משלם), ועוד סלע, כדי שלא יפסיד ההקדש מה שהציע השני בעבור השדה.

בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע.

וכן אם אמר הבעלים בעשרים, ואמר אחר בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע, עשרים שהציעו הם, ועוד חומש, ועוד שני סלעים שהוסיף האחר על ערך השדה.

בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלשִׁים; שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה.

וכיוצא בזה, אמר אחר: בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. וכן אם אמר אחר: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. וכן אם אמר בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים – הַבְּעָלִים נוֹתְנִים שְׁלשִׁים. עשרים שהציעו, ועוד חומש, ועוד חמש שהציע האחר. והכלל בעניין זה הוא, שֶׁאֵין הבעלים מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה, על מה שהוסיף האחר, אלא על הסכום המקורי שהציעו הם.

אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ"; אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִיתֵּן שְׁלשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר – הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו – אוֹמְרִים: "הִגִּיעַתְךָ".

ואולם אם אָמַר אֶחָד: "הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ סלעים"; אזי אִם הסכום על פי מה שרָצוּ הַבְּעָלִים לִיתֵּן מתחילה הוא שְׁלשִׁים וְאֶחָד סלעים וְדִינָר (=רבע סלע), שהצעתם המקורית הייתה עשרים ואחד, כך שעליהם לתת שלושים ואחד ודינר, שחומש של עשרים ואחד הוא חמש ורבע, ועוד חמש שהציע האחר – הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו, שהצעת הבעלים הייתה עשרים – אוֹמְרִים לאותו אדם: "הִגִּיעַתְךָ", זכית בשדה, מפני שהציע יותר מהצעתו המקורית של הבעלים בתוספת חומש – שהם עשרים וחמש.

מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כּוּלָּן – אֵינָן מוּחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר.

מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים (גויים), וּמִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ, כפי שאמר הכתוב. וְאולם אִם הֶחֱרִים אֶת כּוּלָּן, כל בהמותיו או כל עבדיו או כל שדה אחוזתו – אֵינָן מוּחְרָמִין, שדבריו לא חלו, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מָה אִם לַגָּבוֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּיב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מכאן יש להסיק בדרך 'קל וחומר', מָה אִם לצורך גָּבוֹהַּ (הקדש) אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (קל וחומר) שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּיב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו, ולא יבזבז כל מה שיש לו.

הַמַּחֲרִים בְּנוֹ, וּבִתּוֹ, עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּשְׂדֵה מִקְנָתוֹ – אֵינָן מוּחְרָמִים, שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

הַמַּחֲרִים את בְּנוֹ וּבִתּוֹ, או את עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וכן את שְׂדֵה מִקְנָתוֹ (שקנה מאחר), שדה שעתיד לשוב ביובל לבעליו – אֵינָן מוּחְרָמִים, מפני שֶׁאֵין אָדָם מַחֲרִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, ואלה אינם שלו.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה,

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם אֵינָן מַחֲרִימִין דבר מנכסיהם, שהחרם אינו חל. אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין, שֶׁהַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם. הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֲנִים אֵינָן מַחֲרִימִין – שֶׁהרי הַחֲרָמִים שמחרימים ישראל הם שֶׁלָּהֶם, כמו שנאמר: "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה" (במדבר יח,יד). ואילו הַלְוִיִּם מַחֲרִימִים ונותנים לכהנים – שֶׁהרי אֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶן.

רַבִּי אוֹמֵר: נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּקַרְקָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֲחוּזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם". וְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין הַחֲרָמִים שֶׁלָּהֶם.

רַבִּי אוֹמֵר: נִרְאִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּקַרְקָעוֹת של לוויים, שאינם יכולים להחרים, שֶׁכך נֶאֱמַר על ערי הלוויים: "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחוּזַּת עוֹלָם הִיא לָהֶם" (ויקרא כה,לד), ואינם יכולים לוותר עליהן לצמיתות. וְנראים דִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמִטַּלְטְלִים, שיכולים הלוויים להחרים משלהם, שֶׁהרי אֵין הַחֲרָמִים שמחרימים ישראל שֶׁלָּהֶם, שאינם ניתנים ללוויים אלא לכהנים, וכך יכולים לוויים להחרים משל עצמם ולתת לכהנים.

חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִיתָּנִים לַכֹּהֲנִים.

חֶרְמֵי כֹהֲנִים, שהחרים אדם מנכסיו לטובת הכהנים – אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שאי אפשר לפדות אותם בכסף כמו נכסי הקדש, אֶלָּא הם עצמם נִיתָּנִים לַכֹּהֲנִים, והם רכושם לכל דבר.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'".

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: סְתָם חֲרָמִים, שהחרים איש מנכסיו בלשון סתמית – ניתנים לְבֶדֶק הַבַּיִת, למקדש, שֶׁכך נֶאֱמַר: "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" (ויקרא כז,כח).

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחוּזָּתוֹ". אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'"? שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: סְתָם חֲרָמִים ניתנים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי שדה אחוזה שלא נגאל על ידי בעליו: "וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה' כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם, לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחוּזָּתוֹ" (שם פסוק כא), הרי שסתם שדה חרם ניתן לכהן. ושואלים: אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר: "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'"? כדי ללמד, שֶׁהוּא (החרם) חָל גם על בהמות שכבר הקדיש לקרבן ומצויות ברשותו, בין עַל בהמות שהוקדשו תחילה כקָדְשֵׁי קָדָשִׁים ובין עַל קָדָשִׁים קַלִּים, כפי שיבואר במשנה הבאה. והלכה כחכמים.

מַחֲרִים אָדָם אֶת קָדָשָׁיו, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים.

מַחֲרִים אָדָם, אם ירצה, אֶת קָדָשָׁיו, בהמות המיועדות להקרבה על המזבח, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כגון עולה, וּבֵין קָדָשִׁים קַלִּים, כגון שלמים. אבל אינו יכול להחרים את הבהמה עצמה, שהיא שייכת למזבח, אלא את השייכות הכספית שיש לו בה, שאת שוויה הוא משלם לכהנים (או לבדק הבית, לפי נדרו). כיצד?

אִם נֵדֶר – נוֹתֵן אֶת הַדָּמִים.

אִם הקדיש בהמה כנֵדֶר, שנדר: "הרי עלי עולה" והפריש בהמה לנדרו, ואחר כך החרים אותה – נוֹתֵן לכהן אֶת הַדָּמִים (המחיר) של הבהמה. מכיוון שאם הייתה אובדת, היה חייב להביא קרבן אחר במקומה, הרי זה כמי שיש לו אחריות על כל דמיה.

אִם נְדָבָה – נוֹתֵן אֶת טוֹבָתוֹ. "שׁוֹר זֶה עוֹלָה" – אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּשׁוֹר זֶה לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי.

ואִם הייתה מוקדשת כנְדָבָה, שלא התחייב תחילה בנדר להביא קרבן, אלא אמר: "הרי זו עולה", ובמקרה זה, אם הייתה אובדת, לא היה חייב להקריב אחרת – נוֹתֵן לכהן אֶת טוֹבָתוֹ, את התועלת הכספית שהוא יכול להפיק ממנה. וכגון אם אמר: "שׁוֹר זֶה עוֹלָה", והוא עכשיו מחרים אותו – אוֹמְדִים (מעריכים) כַּמָּה כסף אָדָם היה רוֹצֶה לִיתֵּן, מוכן לשלם בּעבור שׁוֹר זֶה, כדי לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה כנדבה, שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי (=חייב) קרבן. וסכום זה ייתן המחרים לכהן.

הַבְּכוֹר, בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם – מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ? הַפּוֹדִין אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בִּבְכוֹר זֶה לִיתְּנוֹ לְבֶן בִּתּוֹ אוֹ לְבֶן אֲחוֹתוֹ.

הַבְּכוֹר, בֵּין שהיה תָּמִים ומיועד להקרבה על המזבח, בֵּין שהיה בַּעַל מוּם, ומיועד לשחיטה – מַחֲרִימִין אוֹתוֹ בעליו. כֵּיצַד פּוֹדִין אוֹתוֹ מן החרם? הַפּוֹדִין, האחראים על הפדיון, אוֹמְדִים כַּמָּה אָדָם היה רוֹצֶה לִיתֵּן בעבור בְּכוֹר זֶה לבעל הבכור, כדי שיהיה מוכן לִיתְּנוֹ לְכהן שהוא בֶּן בִּתּוֹ אוֹ לְכהן שהוא בֶן אֲחוֹתוֹ של אותו אדם. וסכום זה, שהוא התועלת שהוא יכול להפיק מן הבכור – ניתן כחרם.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "תַּקְדִּישׁ", וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "אַל תַּקְדִּישׁ"; אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "תַּקְדִּישׁ" – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "אַל תַּקְדִּישׁ", וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "אַל תַּקְדִּישׁ" – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "תַּקְדִּישׁ"; אֱמוֹר מֵעַתָּה: מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה'" (דברים טו,יט), וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: "אַל תַּקְדִּישׁ" ("אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ", ויקרא כז,כו); אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: "תַּקְדִּישׁ" – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "אַל תַּקְדִּישׁ", וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר: "אַל תַּקְדִּישׁ" – שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "תַּקְדִּישׁ", כיצד יקוימו שני הכתובים? אֱמוֹר מֵעַתָּה: מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה את הבכור הֶקְדֵּשׁ עִילּוּי (שומה, הערכה), שמקדיש אדם את הזכות שיש לו בבכור, כמה יכול לקבל על מנת לתת אותו לכהן מסוים, כפי ששנינו, וְאֵין (ואין) אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ, להקריב אותו לשם קרבן אחר, שהרי הוא כבר קדוש.