אֵין מַקְדִּישִׁין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים. וְלֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה.

אֵין מַקְדִּישִׁין שדה אחוזה (נחלת אבות) לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, כשנשארו פָּחוֹת מִשְּׁתֵי שָׁנִים עד היובל. וְלֹא גּוֹאֲלִין (פודים) מיד ההקדש שדה אחוזה לְאַחַר הַיּוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה אחר היובל.

אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים.

כמבואר להלן, כאשר גואלים את השדה מחשבים את סכום הפדיון לפי מספר השנים הנותרות עד היובל, סכום קבוע לכל שנה. ואם אדם בא לפדות את שדהו באמצע שנה, אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים לַהֶקְדֵּשׁ, כדי לשלם פחות מפדיון שנה שלמה. אֲבָל הַהֶקְדֵּשׁ רשאי להיות מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים, כאשר הדבר לטובתו.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל – נוֹתֵן בְּזֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת (בזמן שנוהג דין) הַיּוֹבֵל ובא לפדות אותה – נוֹתֵן בּעבור כל זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים, שטח שזורעים בו כור שעורים (כ-17,280 מ"ר), חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף (ויקרא כז,טז).

הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ. פָּחוֹת מִכָּאן – נִמְדָּדִים עִמָּהּ.

אם הָיוּ שָׁם בשדה נְקָעִים (שקעים) עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים (80 ס"מ), אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים – אֵין נִמְדָּדִים עִמָּהּ בחישוב השטח לתשלום, משום שאינם ראויים לזריעה. אבל אם היו פָּחוֹת מִכָּאן (מעשרה טפחים) – נִמְדָּדִים עִמָּהּ, שהם בטלים לשדה.

הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל – נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לַשָּׁנָה.

חמישים שקל לכל זרע חומר שעורים, הוא גובה הפדיון למי שהקדיש את שדהו מיד אחר שנת היובל, לארבעים ותשע שנים, עד היובל הבא, והוא רוצה לפדותה עכשיו. אבל אם הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, ובא לפדות – נוֹתֵן סֶלַע (= 'שקל') וּפוּנְדְּיוֹן (מטבע שערכו 1/48 סלע) לכל שָׁנָה שנותרה עד היובל.

אִם אָמַר: "הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כּוּלּוֹ כְּאֶחָד.

והלכה נוספת: אִם אָמַר כשבא לפדות: "הֲרֵינִי נוֹתֵן להקדש דְּבַר (מחיר) שָׁנָה בְּכל שָׁנָה, ולא אשלם את כל הסכום מראש" – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כּוּלּוֹ כְּאֶחָד.

אֶחָד הַבְּעָלִים, וְאֶחָד כָּל הָאָדָם.

אֶחָד הַבְּעָלִים וְאֶחָד כָּל הָאָדָם שפודה שדה אחוזה דינם שווה, שפודים לפי חשבון חומר שעורים בחמישים שקל כסף.

מַה בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם? אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חוֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חוֹמֶשׁ.

ומַה ההבדל בֵּין הַבְּעָלִים לְבֵין כָּל הָאָדָם? אֶלָּא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים (מוסיפים) חוֹמֶשׁ על מחיר הפדיון (ויקרא כז, יט), וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חוֹמֶשׁ.

הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ – אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ בְּנוֹ – יוֹצְאָה לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.

אם הִקְדִּישָׁהּ, הבעלים את שדה האחוזה, ואחר כך גְּאָלָהּ (פדה את השדה) בעצמו מההקדש – אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל. וכן אם גְּאָלָהּ בְּנוֹ מיד ההקדש – יוֹצְאָה מיד הבן וחוזרת לְאָבִיו בַּיּוֹבֵל.

גְּאָלָהּ אַחֵר, אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ – אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל.

ואם גְּאָלָהּ איש אַחֵר (זר) אוֹ אֶחָד מִן הַקְּרוֹבִים שאינו בנו, וחזר וּגְאָלָהּ (קנה אותה) הבעלים מִיָּדוֹ – אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ (של הבעלים) בַּיּוֹבֵל.

גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ – לֹא יֹאמַר: "הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי", אֶלָּא יוֹצְאָה לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

אם גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, והגיע היובל, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ של הכהן, לֹא יֹאמַר: "הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה מיד הגואל אותה וניתנת לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל ככתוב בתורה, וַהֲרֵי הִיא ממילא תַּחַת יָדִי – הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי", אֶלָּא יוֹצְאָה מתחת ידו ומתחלקת לְכָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה – הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ, וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

שדה אחוזה שהוקדשה, והִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה עדיין מיד ההקדש – הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ להקדש, אלו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִכְנָסִין לתוכה אֲבָל לֹא נוֹתְנִין את דמיה, אלא היא שלהם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת "שְׂדֵה רְטוּשִׁים" עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת "רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין" עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא נִכְנָסִין לתוכה וְלֹא נוֹתְנִין את דמיה, אֶלָּא היא נשארת ביד ההקדש, ונִקְרֵאת "שְׂדֵה רְטוּשִׁים" (שדה עזובה) עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי כעבור חמישים שנה. ואם הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי ועדיין לֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת "רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין", ונשארת כך עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. שכן לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ ביובל, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אדם אַחֵר תחילה מיד ההקדש, ורק ביובל שאחר כך תינתן לכהנים.

הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו; מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ – הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה.

הַלּוֹקֵחַ (קונה) שָׂדֶה אחוזה מֵאָבִיו, ומֵת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ הבן – הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה לכל דבר, שפודה אותה לפי מספר השנים עד היובל לפי ערך של חמישים סלעים לשטח זריעה של חמישים כור. וכן, שאם גאלה לפני היובל, אינה יוצאה לכהנים.

הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו – הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אבל אם הִקְדִּישָׁהּ הבן, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו – הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, כאילו קנה מאדם זר והקדיש, שפודים אותה בשוויה (לעיל פ"ג מ"ב), וכן שהיא חוזרת לבעליה המקוריים ביובל, כמבואר להלן (ובמקרה זה אליו), אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ" – שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יוֹצֵאת זוֹ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה.

וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בכל אופן דינה כִּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בדין שדה מקנה: "וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ יַקְדִּישׁ" (ויקרא כז,כב), וההדגשה "אשר לא משדה אחוזתו" באה לומר: דין זה הוא בשָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה של המקדיש, יוֹצֵאת מכלל זה שדה זוֹ שקנה מאביו, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה שלו, כשימות אביו, גם אם לא היה קונה אותה. וכך הלכה.

שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.

שְׂדֵה מִקְנָה, שקנה אדם אחוזתו של אחר והקדיש אותה – אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל אלא חוזרת לבעליה המקורי, משום שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, והשדה נמכרה מתחילה רק עד היובל, שאז חוזרות השדות לבעליהן.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל.

כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים את שדה אחוזתם לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל.