שׁוּם הַיְּתוֹמִים שְׁלשִׁים יוֹם, וְשׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ שִׁשִּׁים יוֹם, וּמַכְרִיזִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב.

שׁוּם הַיְּתוֹמִים, כשבית הדין שמים (מעריכים) קרקע שירשו יתומים קטנים כדי לפרוע חובות של האב – מציעים אותה למכירה במשך שְׁלשִׁים יוֹם; וְאילו שׁוּם הַהֶקְדֵּשׁ, ששמים קרקע שהוקדשה כדי לפדות אותה – מציעים אותה למכירה במשך שִׁשִּׁים יוֹם. וּמַכְרִיזִין על כך בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב בכל התקופה.

הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה; רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה – יַדִּיר הֲנָאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.

הַמַּקְדִּישׁ את כל נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כבר התחייבות לכְתוּבַּת אִשָּׁה, שטר שבו החתן מתחייב לכלה לתת לה סכום ידוע אם יגרש אותה או ימות, ונכסיו משועבדים לכתובה; ואם יגרש את אשתו, זכותה לגבות מקרקע שברשות ההקדש – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֶׁיְּגָרְשֶׁנָּה יַדִּיר, יאסור עליה בנדר הֲנָאָה ממנה ומנכסיה לעולם כדי למנוע קנוניה, שתגבה כתובתה מן ההקדש, ואחר כך יחזור ויישא אותה לאישה, וכך יחזיר לעצמו מה שהקדיש. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שאין לחשוש לכך.

כַּיוֹצֵא בּוֹ, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָה, וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ – יַדִּיר הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה, וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, בדומה לדברי רבי אליעזר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אַף הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, שקיבל על עצמו לשלם לאישה את הכתובה, אם לא ישלם בעלה, וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, ואין לבעל ממה לשלם – יַדִּיר אותה בעלה בהֲנָאָה ממנו, שלא יוכל להחזיר אותה לעולם; שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה קְנוּנְיָא (תחבולה) עם אשתו עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה (הערב), שתגבה ממנו את הכתובה, וְיַחֲזִיר הבעל אֶת אִשְׁתּוֹ אחר כך.

הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה, וּבַעַל חוֹב – אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ, וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.

הַמַּקְדִּישׁ את כל נְכָסָיו, וְהָיְתָה עָלָיו כבר התחייבות לכְתוּבַּת אִשָּׁה וּלבַעַל חוֹב (מלווה), והגיע זמן הפירעון, ואין לו ממה לשלם – אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ ישירות מִן הנכסים שביד הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ. אֶלָּא צריך תחילה לפדות את הנכסים מיד ההקדש, והַפּוֹדֶה פּוֹדֶה את כל הנכסים שהוקדשו עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה את כְּתוּבָּתָהּ מתוכם, וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ, כלומר משלם להקדש רק שווי הנכסים שיישארו בידו, לאחר שהאישה ובעל החוב יקבלו את שלהם מן הנכסים שפדה.

הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה, וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה – מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה בּוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ, עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ.

וכל זה, אם היו הכתובה או החוב פחותים בשווים מן הנכסים שהקדיש. אבל אם הִקְדִּישׁ נכסים בשווי תִּשְׁעִים מָנֶה (מנה = מאה דינרי כסף), וְהָיָה חוֹבוֹ לכתובה ולבעל החוב מֵאָה מָנֶה, כך שאין מי שיפדה את שאר הנכסים, שהרי כולם משועבדים – מוֹסִיף הלווה ללוות עוֹד דִּינָר, וּפוֹדֶה בּוֹ אֶת הַנְּכָסִים הַלָּלוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה את כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל החוֹב אֶת חוֹבוֹ.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם, וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמִטָּה מוּצַּעַת, וְסַנְדָּלִין, וּתְפִילִּין.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: חַיָּיבֵי נדרי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, שמעקלים את רכוש החייב לגביית החוב, נוֹתְנִין לוֹ מהרכוש המעוקל סכום המספיק למְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם, וּכְסוּת (ביגוד) לשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמשאירים לו מִטָּה מוּצַּעַת (עם מצעים) וְסַנְדָּלִין, וּתְפִילִּין.

לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו.

ואת כל אלה משאירים לוֹ, לצורכי עצמו, אֲבָל לֹא לְצורך אִשְׁתּוֹ וְלֹא לְצורך בָנָיו.

אִם הָיָה אוּמָּן – נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ – נוֹתְנִין שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת.

ובנוסף: אִם הוא הָיָה אוּמָּן (בעל מלאכה) – נוֹתְנִין לוֹ מרכושו שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין שהוא זקוק לצורך מלאכתו, שיוכל להחליף אם יישבר אחד מהם, וכגון חָרָשׁ (נגר) – נוֹתְנִין לו שְׁנֵי מַעֲצָדִין (מַקצוּעות) וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת (משׂוֹרים).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִכָּר – נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר – נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אִכָּר, עובד אדמה – נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ, צמד הבקר שחורש בו. ואם היה חַמָּר, מוביל משאות על חמור – נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ. ואין הלכה כמותו.

הָיָה מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט – אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִמְכּוֹר מִן הַמְרוּבֶּה, וְלִיקַּח לוֹ מִן הַמּוּעָט. אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרוּבֶּה, וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט.

אם הָיָה בידו של החייב מִין אֶחָד מכלי אוּמנות מְרוּבֶּה (יותר) משניים, וּמִין אֶחָד מוּעָט, כגון שיש לו שלושה מעצדים ומגירה (משֹור) אחת – אֵין אוֹמְרִים לוֹ, שהוא רשאי לִמְכּוֹר מִן הַמְרוּבֶּה, מעצד אחד, וְלִיקַּח (לקנות) לוֹ מִן הַמּוּעָט, מגירה אחת במקומו, כך שיהיו לו שניים שניים, אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין (שתי יחידות) מִן המין הַמְרוּבֶּה וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן המין הַמּוּעָט.

הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו – מַעֲלִין לוֹ אֶת תְּפִילָּיו.

ומעירים: דבר זה אמרו בגביית חוב להקדש. אבל הַמַּקְדִּישׁ אֶת כל נְכָסָיו בעצמם – מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו, אומדים את שווים ועליו לפדות אותם מההקדש, מפני שהם בכלל נכסיו שהקדיש.

אֶחָד הַמַּקְדִּישׁ אֶת נְכָסָיו, וְאֶחָד הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, אֵין לוֹ לֹא בִּכְסוּת אִשְׁתּוֹ, וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְלֹא בְּצֶבַע שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן.

אֶחָד (בין) הַמַּקְדִּישׁ אֶת כל נְכָסָיו, וְאֶחָד (ובין) הַמַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמוֹ, שנדר לתת את ערך עצמו, ואין לו לשלם, אֵין לוֹ זכות לֹא בִּכְסוּת (בגדים) של אִשְׁתּוֹ וְלֹא בִּכְסוּת בָּנָיו, וְגם לֹא בְּצֶבַע (בגד צבוע) שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן (בעבורם), ועדיין לא לבשו, וְלֹא בְּסַנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן (שקנה) לִשְׁמָן, שאין מעקלים אותם בחובו.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח לוֹ כְּסוּת בִּשְׁלשִׁים דִּינָר – מַשְׁבִּיחַ הוּא מָנֶה; וְכֵן פָּרָה, אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס – מַשְׁבַּחַת הִיא; וְכֵן מַרְגָּלִית, אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ – מַשְׁבַּחַת הִיא; אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ.

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הסוחרים: עֲבָדִים נִמְכָּרִים בִּכְסוּתָן לְשֶׁבַח, שֶׁאִם תִּלָּקַח (תִקָנה) לוֹ כְּסוּת (בגד) נאה בּשווי שְׁלשִׁים דִּינָר, מַשְׁבִּיחַ הוּא (עולה מחירו) מָנֶה (מאה דינר); וְכֵן פָּרָה, אִם מַמְתִּינִים אוֹתָהּ לָאִטְלִיס (ליום השוק), מַשְׁבַּחַת הִיא, שמחירה עולה; וְכֵן מַרְגָּלִית (אבן טובה), אִם מַעֲלִין אוֹתָהּ לַכְּרַךְ (לעיר הגדולה) למכירה, מַשְׁבַּחַת הִיא – אין ממתינים, אלא שמים אותם כעת, שאֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא מְקוֹמוֹ וְשַׁעְתּוֹ.