Arachin 5

חזור

ערכים

פרק ה

הָאוֹמֵר "מִשְׁקָלִי עָלַי" – נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ, אִם כֶּסֶף – כֶּסֶף, אִם זָהָב – זָהָב.

הָאוֹמֵר: "מִשְׁקָלִי עָלַי" – נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ להקדש, אִם אמר שייתן כֶּסֶף – נותן כֶּסֶף כמשקל זה, ואִם אמר זָהָב – נותן זָהָב.

מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה: "מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי", וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וּשְׁקָלוּהָ, וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.

ומסופר: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה שֶׁאָמְרָה: "מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי", וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם וּשְׁקָלוּהָ, וְנָתְנָה האם את מִשְׁקָלָהּ בזָהָב.

"מִשְׁקַל יָדִי עָלַי" – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם, וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא.

האומר: "מִשְׁקַל יָדִי עָלַי", כיצד אומדים את משקל ידו? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְמַלֵּא חָבִית מַיִם על גדותיה, וּמַכְנִיסָהּ (את היד) לחבית עַד מַרְפֵּקוֹ כך שיצאו מים כנפח ידו, וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ של החבית, עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא שוב, וכך יגיע לאותו נפח, ונותן כסף או זהב כמשקל של מה שהכניס.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי הֵיאָךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר, וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד, כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי הֵיאָךְ (כיצד) אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת, שיחס הבשר והעצמות יהיה כמו בידו, כך שנוכל לדעת בוודאות שמדובר באותו משקל? אֶלָּא, שָׁמִין (אומדים) אֶת הַיָּד כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקוֹל. והלכה כרבי יוסי.

"דְּמֵי יָדִי עָלַי" – שָׁמִין אוֹתוֹ, כַּמָּה הוּא שָׁוֶה בְּיָד, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד.

האומר: "דְּמֵי יָדִי עָלַי" – שָׁמִין (מעריכים) אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוֶה להימכר כעבד בְּיָד (עם יד), וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה בְּלֹא יָד, וייתן להקדש את ההפרש.

זֶה חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבָּעֲרָכִין.

ומעירים: זֶה חוֹמֶר (חומרה) שיש בַּנְּדָרִים, ב'נדרי דמים', שאדם נודר בהם את שוויו, מִבָּעֲרָכִין, בנדרי ערכין, שאדם נודר את הערך הקצוב בתורה לפי גילו ומינו, שהרי האומר: "ערך ידי עלי" – פטור לגמרי, כמבואר בהמשך המשנה.

וְחוֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: "עֶרְכִּי עָלַי", וּמֵת – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, "דָּמַי עָלַי", וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.

ומוסיפים: וְחוֹמֶר שיש בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים (נדרי דמים), כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: "עֶרְכִּי עָלַי", וּמֵת לפני שהספיק לשלם – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין את ערכו להקדש, שהרי ה'ערך' קצוב בתורה. אבל אם אמר: "דָּמַי עָלַי" וּמֵת לפני שקבעו את שוויו – לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שאינם חייבים, מפני שֶׁאֵין דָּמִים (שווי) לַמֵּתִים, ולא ניתן לקבוע כעת סכום.

"עֵרֶךְ יָדִי וְעֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי" – לֹא אָמַר כְּלוּם. "עֵרֶךְ רֹאשִׁי וְעֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי" – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ.

האומר: "עֵרֶךְ יָדִי עלי", וְהאומר: "עֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי" – לֹא אָמַר כְּלוּם, שכן התורה קצבה 'ערך' רק לאדם שלם. אבל האומר: "עֵרֶךְ רֹאשִׁי עלי", וְכן האומר: "עֵרֶךְ כְּבֵדִי עָלַי" – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ כאילו אמר: "ערכי עלי".

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל בהלכה זו: הנודר לתת ערך של דָּבָר (איבר) שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, שבלעדיו ימות – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ.

"חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי" – נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. "עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי" – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ.

האומר: "חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי" – נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ הקצוב בתורה לפי גילו ולפי מינו. אבל האומר: "עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי" – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ, שכן אינו יכול לחיות עם חצי גוף, והנודר ערך דבר שאינו יכול לחיות בלעדיו נחשב כנודר ערך כולו, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

"חֲצִי דָּמַי עָלַי" – נוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו. "דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי" – נוֹתֵן דְּמֵי כּוּלּוֹ.

וכן לעניין נדר דמים, האומר: "חֲצִי דָּמַי עָלַי" – נוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו, כלומר חצי ממחירו אילו היה נמכר כעבד. אבל האומר: "דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי" – נוֹתֵן דְּמֵי כּוּלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ.

זֶה הַכְּלָל: הנודר ערך או דמים של דָּבָר (חלק מגופו) שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, שבלעדיו ימות – נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ.

הָאוֹמֵר: "עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי"; מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּידָּר – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין.

הָאוֹמֵר: "עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי", אם מֵת הַנּוֹדֵר וְגם הַנִּידָּר (אותו פלוני) – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין של הנודר להקדש את הערך הקצוב של הנידר.

"דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי"; מֵת הַנּוֹדֵר – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. מֵת הַנִּידָּר – לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים.

לעומת זאת, אם אמר: "דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי", שוויו כעבד; אם מֵת הַנּוֹדֵר, והנידר חי – יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין את שוויו של הנידר כפי שיקבעו כעת גזברי ההקדש את שוויו כעבד. אבל אם מֵת גם הַנִּידָּר לפני שקבעו את שוויו – לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, אין הם חייבים דבר, מפני שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים, ולא ניתן לקבוע את הסכום כעת.

"שׁוֹר זֶה עוֹלָה", "בַּיִת זֶה קָרְבָּן"; מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – אֵינוֹ חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

האומר: "שׁוֹר זֶה עוֹלָה", שיוקרב לקרבן עולה, או: "בַּיִת זֶה קָרְבָּן" שיהיה רכוש הקדש, ומֵת הַשּׁוֹר, וְנָפַל הַבַּיִת – אֵינוֹ חַיָּיב לְשַׁלֵּם להקדש תמורתם, שהרי אינם קיימים עוד.

"דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה", אוֹ "דְּמֵי בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן"; מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

אבל אם אמר: "דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה", אוֹ שאמר: "דְּמֵי בַּיִת זֶה עָלַי קָרְבָּן", שייתן להקדש את מחיר השור או הבית, ומֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְשַׁלֵּם להקדש כפי שהם שווים כעת.

חַיָּיבֵי עֲרָכִים – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן.

חַיָּיבֵי נדרי עֲרָכִים, שנדרו לתת ערך של אדם ואינם משלמים – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, לוקחים מרכושם בעל כורחם. חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, שחטאו והתחייבו להביא קרבן חטאת או קרבן אשם – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, שאדם מעוניין בכפרה, ואין חשש שיתרשל. אבל חַיָּיבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, שאנשים נודרים מרצונם – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, מפני שהם עלולים להתעכב בהבאת הקרבן.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִרְצוֹנוֹ" – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: "רוֹצֶה אֲנִי".

ומעירים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ לאדם בקרבן עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה להקריב, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצוֹנוֹ" (ויקרא א,ג), בכל זאת כּוֹפִין (מאלצים) אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: "רוֹצֶה אֲנִי", ואין ממתינים שירצה מעצמו.

וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים – כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר: "רוֹצֶה אֲנִי".

ומוסיפים: וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, שאין אישה מתגרשת אלא מרצונו של הבעל, ובמקרים שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו – כּוֹפִין אוֹתוֹ גם במכות, עַד שֶׁיֹּאמַר: "רוֹצֶה אֲנִי" ויגרש אותה.