חזור
ערכים
פרק באֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
אֵין בּנדרי עֲרָכִין תשלום פָּחוּת מִסֶּלַע (שקל האמור בתורה, ארבעה דינרי כסף), וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע, שהוא ה'ערך' הגבוה ביותר, של איש מבן עשרים ועד שישים (ויקרא כז,ג).
כֵּיצַד? נָתַן סֶלַע וְהֶעֱשִׁיר – אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם. פָּחוּת מִסֶּלַע וְהֶעֱשִׁיר – נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.
כֵּיצַד בא כלל זה לידי ביטוי? כגון עני שהעריך אדם שערכו חמישים סלעים, ונָתַן סֶלַע, שלא היה בידו יותר, וְאחר כך הֶעֱשִׁיר – אֵינוֹ נוֹתֵן כְּלוּם, שכבר יצא ידי חובתו בסלע שנתן. אבל אם נתן פָּחוּת מִסֶּלַע – לא יצא ידי חובת נדרו, וְלכן אם הֶעֱשִׁיר אחר כך – נוֹתֵן חֲמִשִּׁים סֶלַע.
הָיָה בְּיָדָיו חָמֵשׁ סְלָעִים –
אם הָיָה בְּיָדָיו של העני חָמֵשׁ סְלָעִים, כמה ייתן?
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא אַחַת.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא סלע אַחַת, ויוצא ידי חובתו.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתֵן אֶת כּוּלָּם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹתֵן אֶת כּוּלָּם, את כל מה שבידו, ובכך יוצא ידי חובתו. והלכה כחכמים.
אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
וזהו הכלל ששנינו: אֵין בָּעֲרָכִין פָּחוּת מִסֶּלַע, וְלֹא יָתֵר עַל חֲמִשִּׁים סֶלַע.
אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר.
ועל כך נאמר, כי אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה, כלומר אישה שראתה דם, והיא טועה, שאינה יודעת אם היא בימי נידתה או זיבתה – אינה חוזרת לתחילת (פתח) ימי נידתה בפָּחוּת מִשִּׁבְעָה ימים נקיים, וְלֹא יָתֵר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר ימים נקיים, בהתאם למספר הימים שהיא רואה דם. שאם ראתה יום אחד בלבד – אינה חוזרת בוודאות לתחילת ימי נידתה, עד שיעברו עליה שבעה עשר ימים נקיים. ואם ראתה שלושה עשר ימים – חוזרת לתחילת ימי נידתה, לאחר שבעה ימים נקיים (ראו תרשים).
אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת.
אֵין בַּנְּגָעִים סוג נגע שאפשרות הסגרתו היא פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, והוא נגע שחין או מכווה (נגעים פ"ג מ"ד), וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה שְׁבוּעוֹת, בנגעי הבתים (שם מ"ח).
אֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעוּבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה יָתֵר עַל שְׁמֹנָה.
כאשר בית הדין קובע את אורכם של חדשי השנה, האם חודש מסוים יהיה בן עשרים ותשעה יום או בן שלושים יום ('מעובר'), הכלל בעניין זה הוא: שאֵין פּוֹחֲתִין מֵאַרְבָּעָה חֳדָשִׁים הַמְעוּבָּרִים בְּשָׁנָה, וְלֹא נִרְאֶה לחכמים לעשות יָתֵר עַל שְׁמֹנָה מעוברים.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה.
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שמקריבים במקדש בחג השבועות נֶאֱכָלוֹת על ידי הכהנים אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, לא לפני היום השני לאפייתן, שאופים אותן בערב החג, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה, לא יאוחר מן היום השלישי – כאשר החג חל במוצאי שבת, ומקדימים לאפות ביום שישי. שאין אפייתן דוחה איסור מלאכה בשבת ולא ביום טוב.
לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר.
לֶחֶם הַפָּנִים, שמניחים במקדש על השולחן בכל שבת, והכהנים אוכלים אותו בשבת שאחריה, נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה ימים לאפייתו, שכרגיל הוא נאפה ביום שישי ונאכל בשבת הבאה, ביום התשיעי, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר יום, כאשר חל ראש השנה בימים חמישי ושישי, ואז אופים את הלחם ביום רביעי, ערב ראש השנה, ונאכל בשבת הבאה, ביום אחד עשר לאפייה (ראו תרשים).
קָטָן נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנָה, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
קָטָן, תינוק, נִמּוֹל אֵין פָּחוּת מִשְּׁמוֹנָה ימים, ביום השמיני ללידתו, במצב רגיל, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר ימים. כיצד? אם נולד בין השמשות (ספק יום, ספק לילה) – נימול ביום התשיעי, שמא ביום השמיני עדיין לא הגיע זמנו. אם נולד בין השמשות של ערב שבת – אינו נימול ביום התשיעי, שהיא שבת, שמא נולד ביום שישי, ומילה שלא ביום השמיני אסורה בשבת. ולכן, נימול ביום ראשון, שהוא היום העשירי. ואם ראשון הוא יום טוב – נימול באחד עשר, שמילה שלא בזמנה אסורה גם ביום טוב. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לאחר השבת – נימול ביום שלישי, שהוא היום השנים עשר ללידתו.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעָה בַּמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעָה של חצוצרות בַּמִּקְדָּשׁ בכל יום: שלוש לפתיחת שערי העזרה, תשע בזמן הקרבת תמיד של שחר, וכן תשע בהקרבת תמיד של בין הערביים. וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה, והוא מניין התקיעות בערב שבת שחל בחג סוכות: שש תקיעות שתוקעים בכל ערב שבת כדי להכריז על כניסת השבת, תשע תקיעות בזמן הקרבת המוסף, ועוד שתים עשרה תקיעות של ניסוך המים על המזבח.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים, שלא מסתפקים בנגינה בנבל אחד, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה נבלים, וכן אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר.
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת, ובִשְׁמֹנָה יְמֵי הֶחָג.
וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה (מנגן) לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ עם שירת הלוויים: בִּזמן שְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן בארבעה עשר בניסן, וּבִזמן שְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי בארבעה עשר באייר, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח על הקרבן, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת (חג השבועות), וּבִשְׁמֹנָה יְמֵי הֶחָג, חג הסוכות.
וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל נְחשֶׁת אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה.
וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב (בחליל) שֶׁל נְחשֶׁת, אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחְלִיק (מסיים) את הנגינה אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁכך הוּא מַחֲלִיק (מסיים) יָפֶה.
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ המנגנים, אלו דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צִפְּרָיָה, וּמֵאֵמָאוֹם, הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ישראלים מיוחסים היו, ממִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צִפְּרָיָה, וּמֵהעיר אֵמָאוֹם, והָיוּ מַשִּׂיאִין את בנותיהם למשפחות כְּהוּנָּה בשל ייחוסם.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ המנגנים. והלכה כרבי יוסי.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבוּקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לְשַׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ומוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים (כבשים צעירים) הַמְבוּקָּרִין (בדוקים ממום), שיהיו בכל עת בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים שבמקדש, שהם כְּדַי (כנדרש) לקרבן התמיד ליום לְשַׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה הסמוכים לו; וּמוֹסִיפִין טלאים בדוקים בלשכה עַד לְעוֹלָם, כמה שרוצים.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין, אין תוקעים במקדש בפחות מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עליהן, אם ירצו, עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת בו זמנית וּמוֹסִיפִין עליהם עַד לְעוֹלָם, כמה שרוצים.
וְהַצִּלְצָל לְבָד.
וְהַצִּלְצָל (מצילתיים) היה מנגן לְבָד, בצלצל אחד.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם.
אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם שעוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן (מבנה מוגבה) שבעזרה ושרים, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם, כמה לוויים שירצו.
אֵין קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר, וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר, אֶלָּא בַּפֶּה, כְּדֵי לִיתֵּן תְּבַל בַּנְּעִימָה.
אֵין לוי קָטָן נִכְנָס לָעֲזָרָה שבמקדש לַעֲבוֹדָה המוטלת על בני לוי, אֶלָּא רק בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם עוֹמְדִים בַּשִּׁיר, שהוא יכול ללוותם בשירה. וְלֹא הָיוּ הלוויים הקטנים אוֹמְרִים (מנגנים) בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר, אֶלָּא בַּפֶּה, כְּדֵי לִיתֵּן תְּבַל (תבלין, טעם טוב) בַּנְּעִימָה (בשירה) בקולותיהם הדקים והצלולים.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין עוֹלִין לַמִּנְיָן, וְאֵין עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן, אֶלָּא בָּאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם, וְ'צוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם' הָיוּ נִקְרָאִין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין הקטנים עוֹלִין (נספרים) לַמִּנְיָן של שנים עשר לוויים העומדים על הדוכן, וְאֵין הם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן. אֶלָּא בָּאָרֶץ הָיוּ עוֹמְדִין, וְרָאשֵׁיהֶן נראים מִבֵּין רַגְלֵי הַלְוִיִּם הבוגרים שעומדים על הדוכן המוגבה, וְ'צוֹעֲרֵי הַלְוִיִּם' הָיוּ נִקְרָאִין אותם ילדים.