שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם

חלק מהשיר נאמר בזמן שהבנות מחוללות יחד ושרות ליפהפייה שבהן: שׁוּבִי שׁוּבִי, חזרי אלינו לריקוד, או: הסתובבי, הַשּׁוּלַמִּית, המושלמת, מסתבר שאין זה שם פרטי. שׁוּבִי שׁוּבִי, וְנֶחֱזֶה־בָּךְ. והתשובה: מַה, למה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם, במחול קבוצות הרוקדות?! מצד אחד, השולמית מופיעה עם כולן; ומצד שני, היא יוצאת דופן. בין שהכוונה לכנסת ישראל ביחס לאומות או שזו הנשמה הקדושה שמתעלה למעלה, פונים אליה מתוך הערצה גדולה.

מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת־נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן

כעת מתואר יופיה בפרוטרוט, והפעם מכף רגל ועד ראש: מַה־יָּפוּ פְעָמַיִךְ, פסיעותייך או רגלייך בַּנְּעָלִים, בַּת־נָדִיב, בת אצילים. חַמּוּקֵי, עיגולי יְרֵכַיִךְ הם כְּמוֹ חֲלָאִים, תכשיטים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. מבנה ירכייך מושלם כמו יצירת אמנות.

שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

שָׁרְרֵךְ, טבורך הוא כמו אַגַּן, קערה, ספל הַסַּהַר, הירח במילואו. וכיוון שהוא נראה כמו כלי, אַל־יֶחְסַר בו הַמָּזֶג. ראוי למלא אותו במשקה. יש לשער שבזמן שבנות רוקדות יחד הן עשויות להיות לא לגמרי לבושות. בִּטְנֵךְ בכללה מעוגלת, חלקה וסימטרית כעֲרֵמַת חִטִּים בגורן. סוּגָה, גדורה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, ביטוי המרמז על שימור ועל יופי כאחד.

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ הם כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה. הדימוי בנוי הן על החיבה והן על המראה והמבנה של שני עופרים תאומים.

צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל־שַׁעַר בַּת־רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק

צַוָּארֵךְ זקוף, לבן ונאה כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, שנהב. עֵינַיִךְ כמו בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן – עיר עתיקה בעבר הירדן, שהייתה בירה עוד לפני שנכנסו ישראל לארץ. ייתכן שהיו בה שתי ברכות גדולות עַל־שַׁעַר בַּת־רַבִּים. אולי הברכות התאומות הללו היו במקום ציבורי. מכל מקום זהו דימוי לעיניים גדולות, עמוקות ושלוות. אַפֵּךְ, יש שפירשו: מצחך, ישר כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן שצוֹפֶה, משקיף על פְּנֵי דַמָּשֶׂק, ניכר למרחוק.

רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים

רֹאשֵׁךְ עומד עָלַיִךְ והוא הדוּר ואולי גם מתולתל כַּכַּרְמֶל, הר המלא בצמחייה, וְדַלַּת, קווצת השער שעל רֹאשֵׁךְ, תלתלייך מסודרים בקפידה ועומדים באופן מרשים וברכּות כּלשונות של אַרְגָּמָן, שבשל ערכן הגבוה ונדירותן הן נשמרות בצורה מסודרת ומפוארת. מֶלֶךְ, הראש אָסוּר, קשור בָּרְהָטִים, סרטים ושרשרות בתכלית היופי והשלמות.

מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים

אחרי תיאור הכלה, שהוא אינטימי הרבה יותר מקודמיו, מובאים מכאן ואילך ביטויי האהבה ההדדיים של הדוד והרעיה: מַה־יָּפִית וּמַה־נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים. כמה יופי ונעימות יש בתחושת האהבה בתענוגים. באהבה יש עליות וירידות, והיא עשויה לכלול חלומות, שאיפות ומועקות. אבל אהבה בתענוגים היא אהבה המגיעה לידי הגשמה.

זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת

שיר הקִּרבה של הדוד: זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, שהוא עץ יפה ותמיר, וְשָׁדַיִךְ דומים לְאַשְׁכֹּלוֹת תמרים. מכבדות התמר הנושאות פרות צומחות סמוך לצמרת העץ, ומכאן הדימוי לשדיים.

אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים

מכיוון שקומתך דמתה לתמר, אָמַרְתִּי בלבי: אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו, ענפיו, בסיס הענפים הנשארים על העץ, או: מכבדות. וְיִהְיוּ־נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ נעים כַּתַּפּוּחִים,

וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים

וְחִכֵּךְ, טעם נשיקותייך כְּיֵין הַטּוֹב שהוֹלֵךְ לְדוֹדִי, לתענוגי האהבה שלי, או: לפי לְמֵישָׁרִים, בנועם, ודּוֹבֵב, מעורר לדבר שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. דימויים אלו מבטאים את הרצון להתקרב ולהתאחד.

אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ

הרעיה עונה לדודה ולמשאלותיו: אֲנִי משתוקקת, או: נתונה לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. והיא ממשיכה בחלום שלה:

לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים

לְכָה, דוֹדִי, נֵצֵא שנינו לבד אל הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. אין זו בהכרח משאלה שמנסים להגשים. דיבורי האהבה הללו בכל דרגותיהם נועדו לבטא את עומק הרגש והתשוקה.

נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי לָךְ

נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם כבר פָּרְחָה הַגֶּפֶן, אם פִּתַּח, נפתח, התחיל הַסְּמָדַר. פריחת הגפן איננה מרשימה, אך היא ניכרת לעין, ואחריה מתחיל להתפתח הסמדר – פרי הגפן הקטנטן בתחילת התפתחותו. נראה אם הֵנֵצוּ, הוציאו ניצן, הָרִמּוֹנִים. מדובר בתקופת האביב, הזמן שבו מתחילים הרימונים להוציא את פרחיהם, שהם ללא ספק פרחים מרשימים ביופיים. שָׁם – בתוך השלווה והיופי של הכרם אֶתֵּן אֶת־דֹּדַי, אהָבַי לָךְ. תיאורי האביב שבשיר רומזים גם ליציאת מצרים, שכן חג הפסח חל בעונה זו. יש חובה מיוחדת לזכור שהיציאה ממצרים – שהיא האביב של ישראל כעם – אירעה בחודש שבו הטבע כולו פורח ומבטיח הבטחות לעתיד.

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ וְעַל־פְּתָחֵינוּ כָּל־מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם־יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ

כעבור זמן הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ. אם אלה הדודאים המזוהים בשם זה כיום, הם אינם נותנים את ריחם הנעים בעונת האביב. הם מגיעים להבשלה בערך חודש וחצי לאחר מכן, בזמן קציר החיטים. מכאן שהאמור כאן מתייחס לזמן ניכר לאחר ההזמנה. וְעַל־פְּתָחֵינוּ ניחוחות כָּל־מְגָדִים, יבול טוב ומתוק, חֲדָשִׁים, שצמחו עכשיו, גַּם־יְשָׁנִים. את כל המתק, החדש עם הישן, דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ. כאן למעשה מגיע לסיומו מהלך שהתפתח בסיפור כולו. האהבה מתגלית כאן בשיאה, כאשר הדוד מתאר את אהובתו שכולה יפה וחיננית, והיא עונה לעומתו שהמציאות כולה בשלה ומוכנה למימוש אהבתם, והכול מחכה רק לו.