אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים

הנערה ממשיכה: אֲנִי יפה כמו חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. יש ששיערו ששושנת העמקים היא השושן הצחור.

כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת

ובן-זוגה מאשר: אכן כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. את עומדת בפני עצמך בין הבנות, ושונה מהן. ועוד: כפי שאפשר להתרשם מיופיה של השושנה הבולט לעין, אך קשה להגיע אליה, כך את אינך נגישה בקלות. דימוי זה מרמז על קירוב-ריחוק בכל רובדי המשמעות שלו.

כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי

האהובה משבחת את רֵעהּ: כְּעץ התַפּוּחַ הניכר בריחו בַּעֲצֵי הַיַּעַר, שבדרך כלל אינם מרובי פרחים ולא ריחניים במיוחד, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים. מלבד הריח יש לתפוח מעלות נוספות – ִי בֵּין הַבָּנִים.בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי.

הֱבִיאַנִי אֶל־בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה

הֱבִיאַנִי אֶל־בֵּית הַיָּיִן, מין בית מרזח, שבו הגברים שותים. לא ברור אם בית היין שירת גם נשים. על כן נראה שזהו ביטוי לחלומה של האוהבת שאהוב לבה יופיע אִתה בכל מקום שהוא הולך אליו. ושמא בית היין היה המקביל לבית קפה בימינו. וְדִגְלוֹ, מבטו עָלַי אַהֲבָה. או: אהבתנו היא דגלו. הוא שמח להיראות באהבה הקורנת מחברתנו.

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בּתַּפּוּחִים כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי

סַמְּכוּנִי, תִּמכו בי בָּאֲשִׁישׁוֹת, מאכל או משקה העשוי מענבים. רַפְּדוּנִי בּמצע תַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. בחולשתה היא מבקשת להיות מוקפת בפֵרות כדי שהכול סביבה יהיה ריחני, רך ונעים.

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי

שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. חולת האהבה מדמה שהיא שרויה עם בן-זוגה בקרבה יתרה.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, שאינן חלק מן ההתרחשות אלא הן דמויות רקע סביב הרעיה, בִּצְבָאוֹת, נקבות הצבי אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. מכיוון שמדובר בענייני אהבה, היא משביעה את בנות ירושלים ביצורים המסמלים יופי ואהבה, ותוכן השבועה – אִם־תָּעִירוּ וְאִם־תְּעוֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ להתעורר מאליה. אל תעוררו מבחוץ את האהבה. הניחו לה להתפתח באופן טבעי. הביטוי העמום הזה, החוזר יותר מפעם אחת בספר, מלמד שהבת בטוחה באהבתה וחשה שהקשר הולך ומתעצם. היא מבקשת לאפשר לאהבה להתקדם בקצב הנכון. מתוך תחושת האושר שבאהבה היא חולמת על קשר גלוי ומופגן – האהוב יוכל להביאה גם לבית היין ההומה ולהיראות אִתה בפומבי. אכן, החלומות הללו אינם צריכים להתגשם מיד; אפילו קיים חשש שמא יוגשמו בטרם עת, אבל היא משתוקקת שהדוד יגלה לכול את האהבה המשותפת, ובנמשל הכללי – שהקדוש ברוך הוא יופיע ויגלה גם לעיני הגויים את אהבתו וקרבתו אלינו.

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל־הַגְּבָעוֹת

קוֹל צעדי דּוֹדִי, הִנֵּה אהובי זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל־הַגְּבָעוֹת. הוא רץ אלי בקפיצות.

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה־זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן־הַחֲרַכִּים

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, המדלג במהירות על ההרים במלוא הדרו. הִנֵּה־זֶה כבר עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ. אני שומעת אותו מאחורי הקיר וחשה את נוכחותו – הוא מַשְׁגִּיחַ מִן־הַחַלֹּנוֹת ומֵצִיץ אלי מִן־הַחֲרַכִּים, החריצים. כמו מאורעות הגאולה, גם יחסי הנפש הפרטית עם הקדוש ברוך הוא אינם מהלך רצוף במסלול ישר ומסודר. הצבי הרץ בהרים ונעלם ומתגלה חליפות, והעמידה מאחורי הכותל והחרכים מרמזים על מצבים שונים של גילוי והסתרה.

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ

כשהתקרב, פנה אלי – עָנָה, קרא בקול דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ, רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי־לָךְ, לכי לבדך, או: בואי אתי. הגיע זמנך לעזוב את מקומך, לצאת למסע ולהתקדם הלאה.

כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ

כִּי־הִנֵּה הַסְּתָו, עונת הגשמים, עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ

הַנִּצָּנִים, ראשיתם של הפרחים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר, זמנה של ציפור השיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר האופייני נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הציפורים הנודדות הללו עוברות בארץ בזמן האביב, ועל כן הן נחשבות לסימני האביב.

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי־לָךְ

הַתְּאֵנָה חָנְטָה, התחילה להבשיל את פַגֶּיהָ. פֵּרות הבוסר מתחילים לקבל צורה של תאנים קטנות בתחילת האביב, וְהַגְּפָנִים שחנטו – סְמָדַר, פֵּרות הגפן בתחילת התפתחותם, המופיעים למשך תקופה קצרה כאשכולות של פרחים קטנים ולבנים, נָתְנוּ רֵיחַ נעים. קוּמִי לָךְ, רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי־לָךְ. האביב הוא הזמן הטוב ביותר לצאת לטייל.

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת־מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה

את, אהובתי, יוֹנָתִי המתחבאת בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בנקיקים שבין הסלעים, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, שטח צר במדרון ההר שהותקן לנטיעה, טרסה. צאי והַרְאִינִי אֶת־מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת־קוֹלֵךְ, כִּי־קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, נאה. דומה לקריאה זו הקריאה לנפש או לעם לצאת ולעשות, שכן כבר הגיע זמן גאולתם. כאן יש רמז ברור ליציאת מצרים, שאירעה בחודש האביב. וכשמדובר במבוכי הנפש, זמני הקור והאפלה שבהם הנפש הייתה רדומה, התחלפו באור ובחיים, וצריך לקום ולצאת. אכן, גם לאחר שהאהובה קמה והלכה ממקומה פניה מוסתרים, לא מחמת חוסר רצון אלא מהצטנעות. הגיע הזמן להתגלות.

אֶחֱזוּ־לָנוּ שׁוּעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר

אלא שהדרך אינה ישרה וחלקה.אֶחֱזוּ־לָנוּ, תִּפסו בשבילנו את השׁוּעָלִים, אותם שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים, וּכְרָמֵינוּ כבר חנטו סְמָדַר, ופגיעתם של השועלים בהם גדולה יותר. השועלים הקטנים מסמלים צרות ובעיות של הכלל והפרט. אין הם חיות טרף, אך הם מזיקים לכרמים, ובשלב שבו צומח הסמדר נזקם של השועלים המסתובבים בכרם גדול. יש אפוא לתפסם ולהשליכם החוצה. גם כשהאוהבים יוצאים ומתגלים, לא הכול הולך למישרין, וצפויים בדרך מכשולים נוספים.

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים

אכן קיימות מניעות, ולא תמיד אנחנו נפגשים, אבל לא בשל חוסר רצון או ריחוק רגשי – דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. הוא זוכר אותי, ואני – אותו, והאהבה בינינו תישאר. אין להטיל ספק בקיומו של הקשר, גם כאשר אני נזקקת לטפל בהברחת מחבלי הכרמים, והוא עוסק בדברים חשובים בעולמו – דודי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, כפי שאני מתרשמת מריחו הטוב.

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר

איננו יכולים להתראות עַד שֶׁיָּפוּחַ, יזרח בשלמות, או: תנשוב רוח הַיּוֹם, וְנָסוּ, ייפסקו הַצְּלָלִים. בינתיים סֹב, פנה אחורה, דְּמֵה־לְךָ, דוֹדִי, לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר, הרים מבותרים בגאיות ונחלים. המשך בתנועתך. בצד הכיסופים לקרבה ניתנים כאן מנוחה ומרחב לבן-הזוג – מה שאינו מצוי תמיד בין אוהבים. אולי אין זה הזמן המתאים לתשוקה אינטנסיבית, ועדיף להניח לבן-הזוג לרוץ בעסקיו, ומכיוון שיש ביטחון בקשר – ידוע בוודאות שהוא יחזור. בין שמדובר במאורעות היסטוריים של תהליכי הגאולה הלאומית, ובין שהכוונה לחוויות הנפש הפרטית, יש זמנים של נוכחות, הצצה, התגלות וקרבה, ויש זמנים של הסתר ורגיעה. אין זו היפרדות של ממש, אלא קשר פחות בולט ותובעני. האהבה זקוקה לרגעי מנוחה כדי שלא תתפרץ יתר על המידה, ויש להניח לה שתחפץ בזמני הגעגוע מרחוק.