חזור
איכה
פרק אאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס
אֵיכָה, איך יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר, ירושלים שהייתה בעבר רַבָּתִי עָם, מיושבת בעם רב?! היא הָיְתָה חסרת משען כְּאַלְמָנָה. זו שהייתה בעבר רַבָּתִי, גדולה וחשובה
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים
בָּכוֹ תִבְכֶּה האלמנה חסרת הישע, ירושלים, בַּלַּיְלָה, שכן היא מתביישת לבכות ביום לעיני כול, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ. היא מבקשת להסתיר דמעתה מעיני זרים. אֵין־לָהּ מְנַחֵם מִכָּל־אֹהֲבֶיהָ, בעלי בריתה הפוליטיים. כל המדינות שבעבר היו לה עמן יחסים ידידותיים, זנחו אותה לאחר מפלתה. כָּל־רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים
גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, מתוך סבל וּמֵרֹב עֲבֹדָה, שעבוד. הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, בין העמים אבל לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, מנוחה, כי כָּל־רֹדְפֶיהָ, אויביה משכבר, ששמרו לה טינה במשך דורות, הִשִּׂיגוּהָ, ניצלו את ההזדמנות להיפרע ממנה כאשר היא נדחקה בֵּין הַמְּצָרִים, במקומות צרים שאין בהם פתחי מילוט.
דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת וְהִיא מַר־לָהּ
בחגים בימים כתיקונם היו הדרכים לירושלים עמוסות במיוחד, שכן אז עלו אליה כל ישראל לרגל; ואילו עתה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, שוממות מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, עולי רגלים, ולכן גם כָּל־שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים. העיר נהרסה ובית המקדש עזוב.
הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי־ה' הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי־צָר
הָיוּ צָרֶיהָ, אויביה המצֵרים לה לְרֹאשׁ, למנהיגים גדולים, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, מצאו שלווה, כִּי־ה' הוֹגָהּ, ציער וייסר אותה עַל, בגלל רֹב פְּשָׁעֶיהָ, פשעיה הרבים. עוֹלָלֶיהָ, ילדיה הרכים הָלְכוּ בשְׁבִי לִפְנֵי־צָר, בגלות יהויכין לבבל.
וַיֵּצֵא מִבַּת־צִיּוֹן כָּל־הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא־כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף
וַיֵּצֵא מִבַּת־צִיּוֹן כָּל־הֲדָרָהּ, יופיה. הָיוּ שָׂרֶיהָ החופשיים ומורמים מעם, כְּאַיָּלִים שלֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה רעבים ואבודים.
זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד־צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל־מִשְׁבַּתֶּהָ
זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם ביְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, ייסוריה
חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם־הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר
חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל־כֵּן לְנִידָה הָיָתָה. כמו מנידה, אשה שאין נוגעים בה בשל טומאתה, כך רחקו העמים מירושלים הטמאה. כָּל־מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ, זלזלו בה, כִּי־רָאוּ עֶרְוָתָהּ. נפילותיה, חולשותיה וכאביה נתגלו לעיני כול.
טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ
טֻמְאָתָהּ, דם נידתה ניכר בְּשׁוּלֶיהָ, בשולי בגדה. כלומר, חטאיה גלויים. לֹא זָכְרָה, העלתה על דעתה שזו תהיה
רְאֵה ה' אֶת־עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל־מַחֲמַדֶּיהָ כִּי־רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא־יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ
כתוצאה מכל אלה מבקש המקונן: רְאֵה ה' אֶת־עָנְיִי, סבלי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב את כוחו, והוא עושה בירושלים כרצונו. יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל, האויב לקח את כָּל־מַחֲמַדֶּיהָ, כִּי־רָאֲתָה גוֹיִם שבָּאוּ אל מִקְדָּשָׁהּ, מן העמים אֲשֶׁר צִוִּיתָה שלֹא־יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ, העמונים והמואבים, שהתורה מונעת מהם אפילו את האפשרות להתגייר.
כָּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה
כָּל־עַמָּהּ נֶאֱנָחִים ומְבַקְשִׁים לֶחֶם בגלל המצור, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם, מכרו את כל היקר להם בּעבור אֹכֶל לְהָשִׁיב, לקיים
לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל־עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם־יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ
עתה פונה ירושלים השוממה אל האנשים העוברים בה לפי תומם ומאחלת להם: לוֹא אֲלֵיכֶם, לוואי שלא יפגעו בכם צרות דומות לצרותי,
מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל־הַיּוֹם דָּוָה
מִמָּרוֹם שָׁלַח ה' אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה, הרס, רידד אותן, או: האש שלטה בהן. פָּרַשׂ ה' רֶשֶׁת לְרַגְלַי, וכיוון שרגלי לכודות בה, הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר. נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, כָּל־הַיּוֹם דָּוָה, חולה וסובלת, או: נידה ומרוחקת.
נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל־צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא־אוּכַל קוּם
נִשְׂקַד, נשמר או נזכר
סִלָּה כָל־אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת־יְהוּדָה
סִלָּה, רמס
עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב
עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם, מורידה דמעות – כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מלך או גואל מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי. הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, ללא מדריך וללא מסייע, כִּי גָבַר אוֹיֵב.
פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם
פֵּרְשָׂה, פשטה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ לאות כניעה, שבר וייאוש,
צַדִּיק הוּא ה'כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ־נָא כָל־הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי
הקינה נאמרת מתוך קבלת הדין: צַדִּיק, צודק הוּא ה', שעשה לנו את כל זאת, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, המריתי. שִׁמְעוּ־נָא, כָל־הָעַמִּים, את מה שעשה לנו, וּרְאוּ מַכְאֹבִי – בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי.
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי־בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת־נַפְשָׁם
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי, לאלה שהציגו עצמם כאוהבי ולבעלות הברית שלי
רְאֵה ה' כִּי־צַר־לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה־חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת
שוב פונה המקונן אל ה', והפעם נראה שדמותו האישית של המקונן מתלכדת עם ירושלים:רְאֵה, ה', כִּי־צַר־לִי ומֵעַי חֳמַרְמָרוּ, התחממו.
שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל־אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ
שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, אֵין מְנַחֵם לִי. כָּל־אֹיְבַי כששָׁמְעוּ רָעָתִי – שָׂשׂוּ, שמחו לאידי, כִּי אַתָּה, ה', עָשִׂיתָ.
הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי תָּבֹא כָל־רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל־פְּשָׁעָי כִּי־רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי
ומכאן עובר המקונן לתחינה: