חזור
אסתר
פרק דוּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת־כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת־בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק ואֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה
וּמָרְדֳּכַי, שהיה פקיד גבוה בסביבת המלך, יָדַע אֶת־כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה. מן הסתם היה מהראשונים שקראו את העתקי הגזרה שהופצו בממלכה. מרדכי הבין את חומרת המצב ואת משמעותו לעתיד היהודים קודם שהבינו זאת שאר יהודי שושן. הוא התייחס בכובד ראש ליעילות התעמולה של המן ולעצמת השפעתו על המתרחש בחצר המלוכה. משום כך – וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת־בְּגָדָיו לאות אבל, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק והניח על ראשו אֵפֶר. וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה, זעקת תפילה ותחנונים אל אלוקים
וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר־הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק
וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר־הַמֶּלֶךְ, אבל אף על פי שהיה מבאי המקום, לא נכנס לשער כִּי אֵין לָבוֹא אֶל־שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק לפי תקנות הלבוש הממלכתיות.
וּבְכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לרַבִּים
וּבְכָל־מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר־הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ, פקודתו מַגִּיעַ, אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד. שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע, ישוטח בחוצות לשימוש הרַבִּים.
וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת־מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל
וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ מה עשה מרדכי. המקורבים לאסתר ידעו על קרבתו למלכה, שהרי בעבר מרדכי שאל בשלומה יום יום, וגם היא זו שהעבירה את אזהרת מרדכי למלך.
וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה־זֶּה וְעַל־מַה־זֶּה
וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ, שהיה אחד מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ. התך לא היה משרת פשוט אלא ניתנה בידיו סמכות לסייע למלכה. וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי כדי לָדַעַת מַה־זֶּה וְעַל־מַה־זֶּה, מה פשר התנהגותו ומה מבוקשו.
וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל־מָרְדֳּכָי אֶל־רְחוֹב הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמֶּלֶךְ
וַיֵּצֵא הֲתָךְ אֶל־מָרְדֳּכָי, אֶל־רְחוֹב, רחבת הָעִיר אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־הַמֶּלֶךְ. מרדכי לא ניגש אל שער המלך, ולכן יצא התך אל הרחבה שמחוצה לו, ושם שאל את מרדכי לפשר מעשיו.
וַיַּגֶּד־לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם
וַיַּגֶּד־לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ, לאו דווקא את סירובו להשתחוות להמן, שכן ייתכן שראה בגזרת המן רק המשך מסורת השנאה שהונחלה לו מאבותיו, בני עמלק. וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל, אל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּעבור היְּהוּדִים לְאַבְּדָם. מלבד עצם גזרת ההשמדה עברה השמועה על התשלום העצום שהציע המן בנחרצותו לאבד את היהודים.
וְאֶת־פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב־הַדָּת אֲשֶׁר־נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ לְהַרְאוֹת אֶת־אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ ולְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן־לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל־עַמָּהּ
וְאֶת־פַּתְשֶׁגֶן, העתק כְּתָב־הַדָּת אֲשֶׁר־נִתַּן בְּשׁוּשָׁן לְהַשְׁמִידָם נָתַן לוֹ – להתך כדי לְהַרְאוֹת אֶת־אֶסְתֵּר את הכתב, וּלְהַגִּיד לָהּ במה מדובר, ויתרה מזו – לְצַוּוֹת עָלֶיהָ בשמו לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ, לְהִתְחַנֶּן־לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל־עַמָּהּ. איש מלבדה לא יוכל לעצור את המן, שמעמדו כה רם בממלכה; מרדכי איננו מקורב למלך, אבל אסתר חיה בארמון, והיא חביבה על אחשורוש. ומכיוון שגזרה זו הייתה מבוססת בעיקרה על רגש, הניח מרדכי שיהא בכוחה לבטל את הגזרה בתחנוניה.
וַיָּבוֹא הֲתָךְ וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי
וַיָּבוֹא הֲתָךְ השליח וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר אֵת דִּבְרֵי מָרְדֳּכָי.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל־מָרְדֳּכָי
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ חזרה אֶל־מָרְדֳּכָי, לומר לו את הדברים הבאים:
כָּל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר־יָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא־יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט־לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם
הרי כללי הכניסה אל המלך ידועים – כָּל־עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הנמצאים בחצרו וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר־יָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, מקומו המיוחד של המלך, שאין להיכנס אליו ללא הזמנה מיוחדת, שהרי מעמדו של המלך – כמעמדו של אל למחצה. כאֲשֶׁר לֹא־יִקָּרֵא, בלי רשות – אַחַת דָּתוֹ, דינו היחיד לְהָמִית, משום שפלש אל התחום האסור, לְבַד מֵהאדם אֲשֶׁר יוֹשִׁיט־לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב – וְחָיָה. אם עובר אדם על החוקים ונכנס אל החצר הפנימית ללא הזמנה, והמלך אינו רוצה במיתתו, הוא יכול להרשות לו לגשת אליו בהושטת שרביטו אליו. לא נאה למלך להושיט לאנשים יד; לכן הושטת השרביט היא המסמנת שאדם מסוים רצוי לפניו. וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם. אמנם אני המלכה החביבה על המלך, אך יש לו אלפי נשים ופילגשים. אין לדעת מה מצב רוחו כעת, אך העובדה שהמלך לא הזמין אותי כבר חודש אינה מבשרת טובות. אם אכנס אליו כך, אסכן את חיי.
וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר
וַיַּגִּידוּ לְמָרְדֳּכָי אֵת דִּבְרֵי אֶסְתֵּר.
וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל־אֶסְתֵּר אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִים
וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל־אֶסְתֵּר: את מרגישה מוגנת בארמון, ואת חושבת שתינצלי מפגיעתה של פקודת המן. אַל־תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ את הרעיון לְהִמָּלֵט בהיותך בתוך בֵּית־הַמֶּלֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִים.
כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת
כִּי אִם־הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, תשתקי ולא תעשי דבר בפועל בָּעֵת הַזֹּאת, אני מניח כי רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר. הגזרה מתוכננת לעוד אחד-עשר חודש. אנו סומכים על אלוקים שיעשה נס עד אז, וְאולם אני בטוח שאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ מכיוון שלא פעלת בזמן הנכון. החורבן יבוא עלייך ועל כל משפחתך – ואף עלי בכללם.
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל־מָרְדֳּכָי
אסתר, כדרכה, קיבלה את דברי מרדכי –וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל־מָרְדֳּכָי שוב על ידי שליח:
לֵךְ כְּנוֹס אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל־תֹּאכְלוּ וְאַל־תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם־אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא־כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי
לֵךְ כְּנוֹס, אסוף אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן לתפילה,
וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר
וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי ממקומו, וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר. הוא אסף את היהודים, סיפר להם על גזרת ההשמדה ועל מצבה של אסתר והורה להם לצום. נראה שבזכות מעמדו של מרדכי בעיני היהודים עלה בידו לכנסם, והם קיבלו את סמכותו ונשמעו לו.