חזור
קהלת
פרק זטוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ
טוֹב, עדיף שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב. את השמן מריחים רק הקרובים, ואילו שמו הטוב של אדם יוצא למרחוק ונשמר בתודעתם של השומעים עליו. וְיוֹם הַמָּוֶת של האדם טוב מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ, משום שביום המוות אפשר לראות במה זכה אדם לשמו הטוב, ואילו ביום הלידה אי-אפשר לדעת מה יעלה בסופו.
טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל־הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ
ובהמשך ליתרון המוות – טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית־אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר המוות הוּא סוֹף כָּל־הָאָדָם, וְלכן אולי הַחַי ההולך אל בית אבל
טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב
על כן הוא קובע גם שטוֹב ומקדם יותר כַּעַס של הזולת מִשְּׂחוֹק, כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. לבו של אדם עשוי להשתפר, להתעדן ולהתקדם בעקבות הביקורת של הזולת.
לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה
לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל. החכמים נותנים דעתם על המוות, ועל כן הם הוגים בעתיד האדם ובתכליתו, כאמור, וְאילו לֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה, שם נהנים לעת עתה.
טוֹב לִשְׁמוֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים
טוֹב יותר ב לִשְׁמוֹעַ גַּעֲרַת חָכָם, אף על פי שאינה נעימה, אך היא עשויה להנחות את השומע, מֵאִישׁ השֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים. שיר ההבאי והשטות של הכסילים עשוי להיות ערב לאוזן, אך אין הוא מורה לשומעו דבר, ואין בו כדי להציב בפניו אתגר.
כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל וְגַם־זֶה הָבֶל
כִּי כְקוֹל הַסִּירִים, סוג של קוצים הנשרפים תַּחַת הַסִּיר, כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל. אין בשחוק הכסיל יותר מאשר בקולות הפצפוץ של קוצים נשרפים, קולות חלשים, רגעיים וחסרי כל משמעות. וְגַם־זֶה – שחוק הכסיל;
כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם ויאַבֵּד אֶת־לֵב מַתָּנָה
כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם. העושק מוציא אפילו את החכם משיקול הדעת שלו,
טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ־רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ
קהלת חוזר לומר דברי מוסר ועצה בכיוון שבו החל – העדפתו של מה שאינו מספק מיד אך יש בו כדי לתרום בטווח הארוך:טוֹב להביט אל אַחֲרִית דָּבָר מֵאשר אל רֵאשִׁיתוֹ. ההתחלה עשויה להיות מרשימה, אך מה שנשאר בסיכומו הסופי הוא החשוב. טוֹב אֶרֶךְ־רוּחַ, סבלן
אַל־תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ
גם המימרה הבאה משבחת את הסבלנות, ואף בה נזכרת רוחו של אדם: אַל־תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ, תניח לעצמך בקלות לִכְעוֹס, כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ. התפרצויות זעם עשויות להביא לסיפוק רגשי ולפורקן מידי, אבל ביטוי מהיר לכעס שאין בו שיקול דעת, הוא מידתם של שוטים.
אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל־זֶה
ומול העיסוק ביחס אל האחרית, מימרה המתייחסת אל העבר:אַל־תֹּאמַר: מֶה הָיָה בעבר, ואל תאמר שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל־זֶה. אל תתרפק על העבר, בין שזה עברך האישי ובין שזה העבר הקולקטיבי – ימי האבות, שכן ימי קדם לא היו טובים מן ההווה.
טוֹבָה חָכְמָה עִם־נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ
קהלת מקבץ כאן דברי חכמה מקובלים, ובסוף הוא הורס את התפיסות המקובלות על החכמה המשוקעת בהם: טוֹבָה חָכְמָה עִם־נַחֲלָה, נכסים חומריים. צירופם של נכסי רוח עם משאבים גשמיים מיטיב עם האדם. וְיֹתֵר – לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ, ויתרונו של החכם בעל הנכסים גדל אם נכסיו גלויים וידועים לאנשים המקיפים אותו.
כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ
כִּי החכם שהוא בעל נחלה חוסה בְּצֵל הַחָכְמָה ובְצֵל הַכָּסֶף. הוא מוגן יותר, וממילא השפעתו על הבריות מרובה. וְיִתְרוֹן הדַּעַת על הכסף
רְאֵה אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ
רְאֵה אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, התבונן בעולם וקבל אותו כאשר עשאו האלוקים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ?! גם אם לדעתך העולם נברא מעוות, לא תוכל לתקנו.
בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל־דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה
ומכיוון שכך בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה מה תוכל לעשות כדי שלא יהיה גרוע יותר. או: סבול וקבל.
אֶת־הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ
אֶת־הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, בחיי החולפים. ראיתי מצד אחד שיֵשׁ צַדִּיק שאֹבֵד בְּצִדְקוֹ, אף שראוי היה שיהיה לו המשך; וְיֵשׁ מצד שני רָשָׁע המַאֲרִיךְ לחיות בְּרָעָתוֹ, אף שראוי היה שיאבד מן העולם.
אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם
בשל מורכבות ההוויה ועיוותיה, היה זהיר. כיווני ההמלצות שלהלן מנוגדים זה לזה. הוראות אלה באות כדי לאזן זו את זו. אַל־תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, אל תפריז במידות טובות כגון רחמנות מוגזמת, בסיגופים או בחששות והרחקות יתר מעבר למקובל,
אַל־תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל־תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ
מאידך גיסא, אַל־תִּרְשַׁע הַרְבֵּה, מדי,
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם־מִזֶּה אַל־תַּנַּח אֶת־יָדֶךָ כִּי־יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת־כֻּלָּם
טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם־מִזֶּה אַל־תַּנַּח אֶת־יָדֶךָ. ראוי אפוא שתנהג במידה ממוצעת, ולא תִּטה אל הקצוות,
הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר
הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם, תחזק את החכם יותר מֵעֲשָׂרָה, מהרבה
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה־טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא
באשר להוראה שלא להיות צדיק הרבה
גַּם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ אַל־תִּתֵּן לִבֶּךָ אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע אֶת־עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ
גַּם לְכָל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ הבריות – אַל־תִּתֵּן לִבֶּךָ. אל תשים לבך יותר מדי לדיבורים עליך, אֲשֶׁר, כדי שלֹא־תִשְׁמַע אֶת־עַבְדְּךָ מְקַלְלֶךָ. אם תקשיב לכל דבר, אתה עלול לשמוע דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, אך גם אינם נעימים לשמיעה – כקללת עבדך. לכן עדיף שלא תכרה אוזן לכל דיבור.
כִּי גַּם־פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם־אַתָּ קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים
ובעצם, גם אם תשמע דיבורים אלו, רצוי שהם לא יעוררו בך כעס, כִּי גַּם־פְּעָמִים רַבּוֹת יָדַע לִבֶּךָ אֲשֶׁר גַּם־אַתָּה קִלַּלְתָּ אֲחֵרִים. כשם שמפיך יוצאים דיבורים שאינם ראויים, עושים זאת גם אחרים.
כָּל־זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי
ובעניין התחכמות יתר
רָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ
ניסיתי להקיף הכול בתודעתי, אך הגעתי למסקנה שרָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה בעבר, ועל כן אי-אפשר לדעת אותו ולהבינו, וְגם מה שאינו נחלת העבר
סַבּוֹתִי אֲנִי וְלִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר וּבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן וְלָדַעַת רֶשַׁע כֶּסֶל וְהַסִּכְלוּת הוֹלֵלוֹת
אף על פי ששוחר הדעת המבקש להחכים לא ימצא את מבוקשו במלואו, קהלת מצביע על דברים שמצא בחכמתו: תחילה הוא מזהיר את מבקש החכמה המבקש לחיות חיים שקולים, מפני סכנתה של אשה מפתה – סַבּוֹתִי, הסתובבתי אֲנִי וְהפניתי את לִבִּי לָדַעַת וְלָתוּר, לחקור וּלבַקֵּשׁ חָכְמָה וְחֶשְׁבּוֹן, מחשבה מתוחכמת, תחבולה.
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר, קשה מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים, מוקשים, וַחֲרָמִים, רשתות לכידה, מכמורות – לִבָּהּ. האשה המפתה גרועה בעיני מן המוות. אֲסוּרִים, כבלים
רְאֵה זֶה מָצָאתִי אָמְרָה קֹהֶלֶת אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן
רְאֵה זֶה מה שמָצָאתִי, אָמְרָה חכמת
אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי
ישנם דברים אֲשֶׁר עוֹד־בִּקְשָׁה נַפְשִׁי, חיפשתי וְלֹא מָצָאתִי בחשבונותי – אָדָם אֶחָד מושלם מתוך אֶלֶף מָצָאתִי, וְאִשָּׁה מושלמת בְכָל־אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי. קביעה זו אולי רומזת לאלף הנשים שהיו לשלמה.
לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים
תובנות רבות חיפשתי ולא מצאתי, ומה שמצאתי אינו חשוב בעיני, לְבַד, אך רְאֵה, את זֶה מָצָאתִי, ולדבר חכמה זה ראוי לשים לב – אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה – האנשים בִקְשׁוּ לעשות חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים, לעוות וליצור תחבולות. גיליתי שהאנושות היא המחבלת בעולם. לולא המקח והממכר של בני האדם, הימוריהם, מזימותיהם ותכניותיהם, יכול היה העולם להיות מתוקן הרבה יותר.