חזור
קהלת
פרק האַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים
אַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ. אל תהיה בהול בדברי פיך. וְגם לִבְּךָ, מחשבתך אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ, וידיעתך מוגבלת. עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ, דיבוריך אליו ועליו, והדיבורים בכלל
כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים
כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, בגיבוב נושאים. ובדומה לכך, קוֹל כְּסִיל ניכר בכך שהוא בא בְּרֹב דְּבָרִים. סימן ההיכר לדברי כסיל הוא פטפוטים מרובים, כדברים הבטלים שבחלום.
כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים אַל־תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים אֵת אֲשֶׁר־תִּדֹּר שַׁלֵּם
כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵאלֹהִים – אַל־תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ. הבֵא אותו בזמנו, כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים, הנודרים בפזיזות ובקלות ואינם עומדים בדיבורם.
טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם
אכן טוֹב יותר אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר כלל, מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם.
אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ
אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ להחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ, את עצמך. דיבורים שאינם מכוונים ואינם ראויים עלולים להביא להידרדרותך או לסכן אותך. וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ, השליח האחראי על גביית הנדרים
כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא
כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים, דיבורים הַרְבֵּה באות הצרות הללו, כִּי אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא. התנהגות שאינה מכבדת את ההתחייבויות והדיבור יכולה להזיק לדובר עצמו, ויש בה גם העזת פנים כלפי אלוקים.
אִם־עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם
אִם־עֹשֶׁק רָשׁ, ניצוּל העני וְגֵזֶל, פגיעה כוחנית במִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה – אַל־תִּתְמַהּ עַל־הַחֵפֶץ, הדבר, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר, משגיח, וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם – על המעשים שאתה רואה. העולם בנוי קומות על קומות ודרגות על דרגות. אינך מבין את טעמם של המאורעות, והם אינם מיושבים על לבך משום שנקודת התצפית שלך נמוכה ומוגבלת. על כן אינך יכול לראות את התמונה הגדולה.
וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד
וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל הוּא. האדמה עדיפה מכל רכוש אחר, שהרי אפילו מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, משועבד. השדה הוא מקור החיים והכול תלויים בעיבודו.
אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי־אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם־זֶה הָבֶל
אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־יִשְׂבַּע כֶּסֶף. אהבת הכסף אינה מגיעה אף פעם לסיפוקה. וּמִי־אֹהֵב בֶּהָמוֹן, האוהב ריבוי קניינים
בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ כִּי אִם־רְאוּת עֵינָיו
בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה, כאשר מובא שפע של אוכל אל הבית – רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ. אנשים רבים יותר אוכלים אותו. וּמַה־כִּשְׁרוֹן, תועלת יש לִבְעָלֶיהָ, מה מרוויח בעל הטובה מן השפע הזה?! הוא עצמו אינו מפיק מכך דבר כִּי אִם־רְאוּת עֵינָיו, הוא לא נהנה אלא בראייתו את הונו; או: המראה של אחרים האוכלים את הונו.
מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן
מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל לפניה. שנתו של העובד ערֵבה, גם אם אכל מעט. וְאילו הַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן, מפני שלא יגע מספיק בעבודתו. ועוד הוא טרוד בדאגה לנכסים ואינו נהנה מן השפע והשובע.
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ
יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, מחלה רעה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו, עושר שאדם שומר וחוסך ואינו נהנה ממנו כלל, משום שהוא מצפה לרווחים גדולים ממנו – עושר זה הוא לְרָעָתוֹ.
וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה
הואיל וְאָבַד, כאשר אובד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע, בעסק ביש, וְהוֹלִיד, וכשאותו אדם מוליד בֵּן – וְאֵין בְּיָדוֹ של הבן מְאוּמָה.
כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ
כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ חסר כול, כך עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת, כְּשֶׁבָּא, כפי שהאדם בא אל העולם, וּמְאוּמָה לֹא־יִשָּׂא בַעבור עֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ.
וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל־עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ
וְגַם־זֹה רָעָה חוֹלָה – כָּל־עֻמַּת, כלעומת שֶׁבָּא האדם לעולם – כֵּן יֵלֵךְ, וּמַה־יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ, לשווא?!
גַּם כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ יֹאכֵל וְכָעַס הַרְבֵּה וְחָלְיוֹ וָקָצֶף
לא הייתה תועלת בעושרו; ולא זו בלבד – גַּם סבל מכך שבהיותו טרוד, כָּל־יָמָיו בַּחֹשֶׁךְ, ביגון יֹאכֵל, או: בשעת בין-הערביים, שאינה יום – שבו עליו לעבוד, ואינה לילה – הנצרך לשנתו, וְכָעַס הַרְבֵּה בימי חייו, וְחָלְיוֹ, וחלה וָקָצֶף, וזעם.
הִנֵּה אֲשֶׁר־רָאִיתִי אָנִי טוֹב אֲשֶׁר־יָפֶה לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת־הַשֶּׁמֶשׁ מִסְפַּר יְמֵי־חַיָּו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים כִּי־הוּא חֶלְקוֹ
במקום לחלום על עושר, לחסוך לעתיד עלום ולהסתכן באיבוד הממון – הִנֵּה אֲשֶׁר־רָאִיתִי אָנִי דבר טוֹב, אֲשֶׁר־יָפֶה לאדם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִרְאוֹת טוֹבָה, ליהנות בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת־הַשֶּׁמֶשׁ במִסְפַּר יְמֵי־חַיָּו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים במקום לתכנן תכניות שאולי לא יתממשו,
גַּם כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת־חֶלְקוֹ וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא
גַּם כָּל־הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים, וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ בחייו שְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת־חֶלְקוֹ, ליהנות מחלקו, וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲמָלוֹ – זֹה, האפשרות שאדם ייהנה מהונו בפועל – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא,
כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ
כִּי לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת, עם יְמֵי חַיָּיו, שהרי הם אינם מרובים. כִּי, אלא הָאֱלֹהִים הוא המַעֲנֶה לצרכיו של אדם והוא שיחונן אותו בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ. על כן מוטב לו לאדם ליהנות משלוותו ולא לשגות בתכניות עתידיות שאין בהן ממש.