לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם

הגדרה כללית: לַכֹּל זְמָן. לכל דבר הזמן הראוי לו. וְיש עֵת המתאימה לְכָל־חֵפֶץ, מעשה, רצון או משאלה תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ

והפירוט:יש עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.

עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת

עֵת לַהֲרוֹג, להשחית חיים וְעֵת לִרְפּוֹא, לתקנם. עֵת לִפְרוֹץ, להרוס וְעֵת לִבְנוֹת.

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד

עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד, אֵבל וְעֵת רְקוֹד.

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק

עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. יש נסיבות שבהן ראוי שלא לחבק. ת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.

עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ

עֵת לְבַקֵּשׁ, לחפש או לרצות דבר וְעֵת לְאַבֵּד, להפסידו. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת, לשתוק וְעֵת לְדַבֵּר.

עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם

עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל

מול תמונת העולם הזו, המארגנת את כל ענייני העולם במסגרת סדורה, חוזרת וניצבת שאלת התועלת והתכלית:מַה־יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל?!

רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ

רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן, העיסוק אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת, לעסוק ולהתעניין בּוֹ.

אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף

אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ. גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם לחשוב עליו ולעסוק בענייניו, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם, בלי שיבין האדם אֶת משמעותו של כל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף.

יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו

מכיוון שאין אדם יודע את מעשה האלוקים ואת תכניותיו ועתותיו, יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, בבריות כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ כל אחד ואחד בחלקו וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.

וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא

וְגַם כָּל־הָאָדָם, וכל אדם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ, המנהל חיים סבירים ונורמליים – מַתַּת, מתנת אֱלֹהִים הִיא.

יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרוֹעַ וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו

ועם כל פעולותינו, יָדַעְתִּי כִּי כָּל־אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים – הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרוֹעַ. כיוון שאלוקים הוא שמנהל את העולם, לא יוכלו בני אדם לשנות בו הרבה. וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, גרם לחוסר האונים שחווים בני האדם מול דרכו בניהול המציאות, כדי שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. היראה נובעת מתחושת חוסר השליטה של האדם נוכח עצמתו של העולם והטלטלות הפוקדות את חיי האדם.

מַה־שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה והָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף

מַה־שֶּׁהָיָה – כְּבָר הוּא נמצא כעת, וַאֲשֶׁר עתיד לִהְיוֹת – כְּבָר הָיָה. דבר אינו משתנה. ובתוך מציאות זו שבה אין הדברים נתונים לשליטתנו, הָאֱלֹהִים הוא זה אשר יְבַקֵּשׁ, אמור לחפש אֶת הנִרְדָּף לעזור לו.

וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע

וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בעולם שאנו חיים בו – במְקוֹם הַמִּשְׁפָּט – שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּבמְקוֹם הַצֶּדֶק – שָׁמָּה הָרָשַׁע. בניגוד לציפיות, יש שמערכת המשפט עצמה הופכת לרשע ממוסד וציבורי; או-אז אין מקום מבטחים שאפשר להימלט אליו מן הרֶשע.

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ וְעַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שָׁם

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: "אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים, כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ, וְעל כן יגיע יום פקודתם שבו יתנו את הדין עַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שעשו שָׁם, אף על פי שהדבר איננו גלוי עתה לעין".

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם הָאֱלֹהִים וְלִרְאוֹת שהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם

אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי עַל־דִּבְרַת, דברי בְּנֵי הָאָדָם לְבָרָם, שביררם ובחרם הָאֱלֹהִים, הבדיל אותם משאר היצורים ונישא את מעמדם על פני עולם החי. וְלִרְאוֹת, וראיתי שלאמתו של דבר הֶם, בני האדם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם. אין הבדל כה מעמיק בינם לבין עולם החי.

כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל

כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה – וּמִקְרֶה, מקרה אֶחָד לָהֶם. סופם של בני האדם כסופן של הבהמות. כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה. כשם שהבהמה מתה כך האדם מת, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל – לכל הברואים. וּמוֹתַר, יתרון הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן, האדם אינו עדיף מן הבהמה, כִּי הַכֹּל הָבֶל. התרבות האנושית המרשימה ביותר – בניית הפירמידות, יצירות המוסיקה הגאוניות ופיתוח המתמטיקה הגבוהה – אין בה כדי להפקיע את האדם מגזר דין המוות המרחף על ראשו בהיותו חלק ממלכת החי.

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר

בהסתכלות על החומר בלבד – הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל־מָקוֹם אֶחָד: הַכֹּל הָיָה מִן־הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל־הֶעָפָר בשעת המוות. כל הדברים הפיזיים מתחילים בחומר הגולמי וחוזרים אליו בסופו של דבר.

מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ

ובאשר לרוח, לעומת זאת – מִי יוֹדֵעַ את רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ. רוב בני האדם אינם נותנים את דעתם להבדל בין רוח האדם לבין רוח הבהמה.

וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי־הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו

וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב, לפחות כפתרון זמני, כעין תרופת הרגעה, מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי־הוּא חֶלְקוֹ, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו?! כיוון שרוב בני האדם רוב הזמן אינם רואים את מה שיהיה אחרי חייהם, עדיף שיחיו חיי מעשה פשוטים ושישמחו בחלקם בהווה.