וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֣ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר־סִ֠ינַי בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁהבאוהל מועד בְמִדְבַּר סִינַי, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שנה לאחר יציאת מצרים, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, ניסן לֵאמֹר:

וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ׃

וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח, שיקיימו את מצוות קרבן הפסח בְּמוֹעֲדוֹ.

בְּאַרְבָּעָ֣ה עָשָֽׂר־י֠וֹם בַּחֹ֨דֶשׁ הַזֶּ֜ה בֵּ֧ין הָֽעֲרְבַּ֛יִם תַּעֲשׂ֥וּ אֹת֖וֹ בְּמוֹעֲד֑וֹ כְּכָל־חֻקֹּתָ֥יו וּכְכָל־מִשְׁפָּטָ֖יו תַּעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃

בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, אחר הצהריים תַּעֲשׂוּ, הכינו, שחטו אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ. כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ.היו הלכות שנאמרו לגבי פסח מצרים בלבד, כגון נתינת הדם על המזוזות והמשקוף במקום זריקתו על המזבח, אך הלכות אחרות שנקבעו בפסח הראשון נשארות בעינן גם בפסח דורות.

וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַעֲשֹׂ֥ת הַפָּֽסַח׃

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.

וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בָּרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בּחודש ה רִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה– כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

וַיְהִי אֲנָשִׁיםבמחנה אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם,טמאי מת, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא.שכן לטמאים אסור להיכנס לקודש, לעסוק בקודשים ולאוכלם. וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.

וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜ב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְהוָה֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם,אך אין זו אשמתנו. בדרך כלל מי שנטמא למת נהג כראוי – דאג לקבורתו. על כן, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?

וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה עִמְד֣וּ וְאֶשְׁמְעָ֔ה מַה־יְצַוֶּ֥ה יְהוָ֖ה לָכֶֽם׃ (פ)

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.זו אחת הדוגמאות שבהן משה אומר לפונים אליו שימתינו עד שישמע מאלוקים כיצד ראוי לנהוג בעניינם. משה מדבר עם ה' פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, ופונה אליו ביזמתו כדי להתייעץ עמו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה׃

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁבטומאת מת, אוֹשהוא בְדֶרֶךְ רְחֹקָהואינו קרוב אל המשכן או המקדש, לָכֶם, היום אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם– וְעָשָׂה פֶסַח לַה'

בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, אייר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ,חודש ימים בדיוק לאחר הפסח הראשון. בפסח השני נוהגים כמו בפסח ראשון: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.

לֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וְעֶ֖צֶם לֹ֣א יִשְׁבְּרוּ־ב֑וֹ כְּכָל־חֻקַּ֥ת הַפֶּ֖סַח יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ׃

לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, יש לאכלו בלי לשבור עצמות. כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.

וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ כִּ֣י ׀ קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה לֹ֤א הִקְרִיב֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ חֶטְא֥וֹ יִשָּׂ֖א הָאִ֥ישׁ הַהֽוּא׃

וְאולם, הָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה,ובכל זאת – וְחָדַל, יימנע מ לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח– וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ– חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא.כל אדם מחויב להקריב את הפסח במועדו. האפשרות להקריבו חודש לאחר מכן פתוחה לכתחילה רק לטמאים או לרחוקים וכדומה. על כן מי שאינו מקריב את הקרבן בזדון – חייב כרת.

וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (פ)

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּרמעמים אחרים – וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ– כֵּן יַעֲשֶׂה. חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.לכאורה חג הפסח הוא חג זיכרון של עם ישראל – חג יציאתו ממצרים, והגר שיצטרף אליהם לא יצא ממצרים, לא הוא ולא אבותיו. אף על פי כן, כל מי שנכנס לכלל ישראל עושה את הפסח, מפני שחוקה זו אינה זיכרון פרטי התלוי בקשר משפחתי מסוים, אלא היא חלה על עם ישראל לדורותיו ועל המצטרפים אליו.

וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃

וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה, חיפה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת. הענן לא חפף על החצר אלא על האוהל שבו היו מונחים לוחות העדות, וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה, מעין מראה של אֵשׁ עַד בֹּקֶר.

כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃

כֵּן יִהְיֶה תָמִיד– הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ– את המשכן ביום, וּמַרְאֵה אֵשׁב לָיְלָה.

וּלְפִ֞י הֵעָלֹ֤ת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי־כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן, בהתאם לעצם עליית הענן וגם לפי כיוונו בעלייתו מֵעַל הָאֹהֶל– וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן, יעצור וירד שָׁם הֶעָנָן– שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

עַל־פִּ֣י יְהוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃

עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן– יַחֲנוּ.

וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃

וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים– וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת, צו ה' וְלֹא יִסָּעוּ.

וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר, ימים ספורים בלבד עַל הַמִּשְׁכָּן. עַל פִּי, לפי הוראת ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ.הוראותיו של ה' ניתנו כאן לא בדיבור אלא באמצעות הענן.

וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָןבמקום רק מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר– וְנָסָעוּ, אוֹשהענן ישהה יוֹמָם וָלַיְלָה, וְנַעֲלָה הֶעָנָן– וְנָסָעוּ.אולי נסעו לעתים גם בלילה.

אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃

אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, שנה – בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָןאת שהייתו עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו– יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּנסיעות קצרות או ארוכות.

עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)

עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ, עַל פִּי ה'לפי הסימנים שה' הראה להם משמים, בְּיַד מֹשֶׁה,שהסביר להם מהי המשמעות של עליית הענן ושכינתו.אכן, מלבד הסימן השמיימי, שאולי לא תמיד יכול היה להיראות בבירור לכל העם ולהתפרש נכון על ידו, היה צורך בהכרזה רשמית מצד ההנהגה, שתודיע לעם על יציאה למסע ועל עצירתו, ככתוב בסוף העניין הקודם: עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה. לשם כך הצטווה משה לעשות חצוצרות. כאן מתוארת התקשורת באמצעות שני קולות בסיסיים, המובחנים זה מזה: התקיעה, שהיא קול מתמשך ורצוף, והתרועה, המורכבת מקטעי קול קצרים.